שנת 1970 לא נחשבת נקודת מפנה משמעותית במיוחד בהיסטוריה הישראלית, אבל יש שיטענו כי היא מסמנת את שיאה של תקופה. שלוש שנים לאחר הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים ושלוש שנים בדיוק לפני הטראומה שהביאה מלחמת יום הכיפורים, עבור המדינה הטרייה השנה שפתחה את שנות ה־70 מסמלת את שיא האופוריה שבין המלחמות.
שלוש שנים קודם לכן עולה בארה"ב המחזמר האנטי־מלחמתי "שיער", שמיטיב לתאר את הלך הרוח של אמריקה הסוערת ומציג את הקונפליקט הגדול שבין תנועת ילדי הפרחים שוחרי השלום והאהבה החופשית לבין המלחמה שמתנהלת באותם זמנים בווייטנאם. בישראל סוערת הארץ סביב "מכתב השמיניסטים" - בעצמו מחאה אנטי־מלחמתית של צעירים ישראלים לפני גיוס. "מלכת אמבטיה", הסאטירה הנשכנית של חנוך לוין, מבקרת את ממשלת גולדה מאיר ומביאה גל מחאות מצד צופים וארגונים פוליטיים, ואף עולה לדיון בממשלה, עד שלבסוף מחליטה הנהלת התיאטרון הקאמרי להורידה מהבמות.
בחודש פברואר של אותה שנה מגיעים ארצה שני מפיקים שאוחזים בזכויות למחזמר ההיפים המצליח מברודוויי, ומחפשים מפיק ישראלי שיעזור להם להעלות גרסה שלו בעברית. כשצביקה פיק ז"ל הלך לעולמו בחודש אוגוסט, רבים סימנו את תפקידו כקלוד באותו מחזמר כרגע הפריצה המשמעותי בקריירה שלו. אבל "שיער" הישראלי, שעלה בקיץ של אותה השנה, נחשב ליותר מאשר נקודת הפתיחה בקריירה של אדם אחד. עבור רבים שהשתתפו בו, "שיער" היה לא פחות מצומת חשוב בשדה התרבות הישראלית.
"שיער הגיע אלי, בצורה די פשוטה ובמילה אחת - בטעות", מספר אורגד ורדימון - לימים משורר, סופר ופעיל חברתי, אבל אז, ב־1970, היה מפיק ויזם צעיר. ורדימון ניהל בתי קולנוע והפיק משדרי טלוויזיה במעגל סגור (אירועים כמו מצעד צה"ל ומשחקים של מכבי תל אביב), ובדיוק עזב עבודה כמנכ"ל חברת השירות בישראל של פיליפס.
"ב־14 בפברואר הגיעו אלי ז'אן לריס ומייקל הרסט, חבר'ה מאנגליה, אחד במקור היה צרפתי, שהשתתפו בהפקה של המחזמר בלונדון", הוא מספר. "הם חיפשו להביא את המחזמר ארצה, רבו עם כל החשודים המיידיים כמו גיורא גודיק ואברהם דשא פשנל, ופנו אלי שאעזור להם למצוא מקום להציג את המחזה. ניהלתי אז את קולנוע אלנבי אבל הוא היה קטן מדי. מצאנו את קולנוע אואזיס ברמת גן, הם הציעו שאני כבר אפיק את ההצגה והסכמתי. עשיתי הרבה דברים מטורפים בחיי, וזה אחד מהם. רק כשאני מדבר על זה היום אני מבין עד כמה".
אחת המשימות הראשונות בהבאתו של "שיער" ארצה ובהנגשתו לקהל היושב בציון היתה בחירה באדם הנכון למלאכת התרגום. בספרו "אין לי ארץ אחרת" (הוצאת דניאלה דינור והקיבוץ המאוחד) כתב אהוד מנור ז"ל: "בסתיו 1969, כאשר פנה אלי אורגד ורדימון בהצעה לתרגם לעברית את מחזמר הרוק האמריקאי 'שיער', היתה עדיין ישראל שקועה באופוריית הניצחון של מלחמת ששת הימים. אני עצמי הייתי רחוק מאופוריה: כשנה לפני כן, בקיץ 1968, במלחמת ההתשה, בתוך טנק ליד תעלת סואץ, נהרג אחי הצעיר יהודה. לימים נודע לי שההצעה לכתוב את הנוסח העברי של 'שיער' הופנתה אלי בהמלצתם של המשוררת הלית ישורון ובמאי הקולנוע ז'אק קתמור, שהיו מקורבים לאחד מבעלי הזכויות הזרים של המחזמר. באותם ימים התנגן מעל גלי האתר 'אחי הצעיר יהודה' בביצוע להקת השריון עם סולניה הצעירים, תיקי דיין ואבי טולדנו. ישורון וקתמור הרגישו שמי שכתב את מילות השיר הזה עשוי להתאים לתרגום המחזמר האנטי־מלחמתי".
"ביליתי תקופה בפריז, עבדתי שם בדוגמנות", מספרת ישורון, "ושנה־שנתיים לפני שעלתה ההצגה בארץ הכרתי שם את ז'אן לריס, המפיק הצרפתי שהחזיק בזכויות למחזמר. אחר כך, כשכבר חזרתי לארץ, הוא ועוד מישהו נפגשו עם ז'אק קתמור, שהיה אז בעלי, ואיתי. הם שאלו אותי מי יכול לתרגם את המחזמר לעברית. לא ראיתי את המחזמר המקורי קודם, רק שמעתי עליו. זמן קצר לפני כן שמעתי את 'אחי הצעיר יהודה', ונראה היה לי שמי שכתב את השיר הזה הוא זה שיוכל לתרגם את 'שיער'".
להקשר ההיסטורי, בדיוק באמצע בין שתי המלחמות שיגדירו את אופיה של ישראל המתעצבת, תפקיד חשוב בבחירה באהוד מנור כמתרגם המחזמר. "אלה היו שנות מלחמת ההתשה, סוף שנות ה־60, אחרי מהפכת הפרחים ואחרי וייטנאם", היא מספרת. "היה איזה רגע היסטורי כזה, שהמתיקות של מהפכת הפרחים, או מה שבעיניי בכל אופן נתפס כמתיקות, התחלפה בתודעה עמוקה של הטרגדיה של המלחמה ושל הנופלים. חשבתי שאדם כמו אהוד מנור, שחווה את השכול ואת המוות, הוא זה שיוכל לתת לזה את המילים העבריות הנכונות, שלא יהי פאתוס גדול מדי אבל גם לא מעט מדי. לאורך כל הכתיבה שלו תמיד היתה לו המידה הנכונה בין רגש לבין קור, בין חום וקור".
"וכך", כותב מנור בספרו, "בדרך מקרה, שנים לאחר שהושלמה מלאכת התרגום הראשונה שלי, נודע לי שאחי הצעיר האהוב, המת, הוא ש'השׂיג' לי את העבודה ההיא, שהיתה לי לבית ספר ולסדנה פרטית לתרגום מחזות ולכתיבת פזמונים".
"אהבתי מאוד את אהוד מנור והיינו ביחסי ידידות", מספר ורדימון, "הוא היה בדעה שהוא נבחר לתרגם את 'שיער', בין היתר, גם בגלל המוות של אחיו. הלית חשבה שזה רעיון טוב, יכול להיות אפילו שהלית היא זו שהמליצה עליו. כשאמרו לי את השם הכרתי אותו, אבל בכלל לא ידעתי שאחיו נהרג. וזו הנקודה: לקחתי אותו כי מלכתחילה באתי עם החלטה, וזו היתה המדיניות שלי, לא לקחת אנשי תיאטרון רגיל כי זה היה המרד שייצג 'שיער'. הוא היה כל כך קיצוני, שזו היתה לדעתי טעות לנסות להסתמך על אנשי מקצוע רגילים".
עוד כותב מנור בספרו: "משך למעלה משנה הייתי שקוע ב'שיער'. נפשי נקשרה בעבותות של כאב ואהבה במחזמר המופלא והמיוחד הזה. מחזמר מהפכני באמת, תמים ופראי, ששוקד להפוך כל סלע מחלוקת חברתי ופוליטי (מלחמה, גזענות, עוני, סמים, אהבה חופשית, הומוסקסואליות, פורנוגרפיה), אך בגיבוריו אין אף שמץ שנאה או רשע".
היתרון שבחוסר הניסיון
מעבר לתרגום לעברית שיתברר כמופתי, מנור היה אחראי גם לליהוקו של שחקן לא כל כך מוכר, שלמעשה כבר עמד עם רגל אחת מחוץ לתחום המשחק. "באותו זמן עזבתי את התיאטרון, עבדתי כברמן והיו לי חיים יפים", מספר צדי צרפתי, שאמנם לא כיכב במחזה בתפקיד ראשי, אך זכה לגלם בו כמה דמויות. "עבדתי לפני כן המון שנים בתיאטרון רפרטוארי והחלטתי לעזוב את המקצוע בכלל, מכיוון שהרגשתי שעתיד גדול לא צפוי לי כשחקן. עשיתי תפקידים ותפקידי משנה, דשדשתי במקום והרגשתי שזה לא מספק אותי. הרגשתי שזה כמו מים עומדים, שלא קורה לי שום דבר משמעותי, וכנראה גם לא היו לי כוחות נפש להמשיך את זה הלאה.
"יום אחד אהוד מנור ביקר בבר שעבדתי בו ואמר 'מעלים את 'שיער' בארץ, אולי תבוא לאודישנים?'. הכרתי את 'שיער' דרך הפסקול שלו במועדונים. אני הייתי רוקד מאחורי הבר, מתנועע לצלילי 'Aquarius', שהיה להיט ענק אז. אמרתי לו שלא אבוא לאודישנים, אני כבר גמרתי עם התיאטרון, והוא אמר לי 'תשמע, זה לא תיאטרון, זה משהו אחר, זה גם לא מחזמר'. ואז פגשתי גם את הבמאי האנגלי, שהגיע לבר וצחק איתי על זה. אמרתי 'אני לא זמר ואני לא רקדן, מה אני אעשה שם?' אבל הלכתי. למה? בגלל המוזיקה. המוזיקה של 'שיער' טמטמה לי את הראש באותה תקופה".
אף שזייף והודה בעצמו שאין לו כל קשר לשירה, התקבל צרפתי למה שלימים יהיה שירת הברבור של קריירת המשחק שלו. "הגעתי לאודישנים ושרתי. מובן ששרתי באופן מביך", הוא מספר, "אין לי קול צלול במיוחד. אבל אני לא מזייף ואני מוזיקלי מאוד, את זה ידעתי. כנראה היתה בי אנרגיה, כי הבמאי קנה אותי מייד. הוא לא חיפש אנשי מקצוע. הייתי מהיחידים שם עם ניסיון במשחק, פרט למרגלית אנקורי. היא ואני היינו היחידים עם רקע מקצועי. אבל הבמאי חיפש אנשים שמסוגלים להתייחס לזה כאילו זה החיים עצמם. לחיות על הבמה, לא לשחק דמויות. הוא הכיר אותי משיחות, ראה אותי קצת משתולל מאחורי הבר, וחשב שזה לא יהיה כל כך נורא ושבכל זאת אביא משהו אותנטי לבמה. אז התקבלתי. לא לתפקיד מוביל. שיחקתי שם המון דמויות קטנות: אימהות, אבות".
"מבחינתי לקחתי את צדי בראש ובראשונה בתור אחד היחידים שידע מה זה במה", מסביר ורדימון. "אם את כולם ליהקתי בגלל חוסר מקצועיות, את צדי בחרתי דווקא בשביל המקצועיות, כדי שיהיה לי מישהו שהוא, כמו בכדורגל, סוג של מאמן על המגרש. המאמן לא צריך לשלוח פקודות, יש את הרכז. וצדי היה מין במאי על הבמה, עוד לפני שהיה במאי באמת. פרט לבודדים, כולם היו שחקנים חסרי ניסיון. אפילו לפרסום המחזמר בחרתי בחברת פרסום חדשה. וגם את אהוד לקחתי חדש, כי רציתי מישהו שלא עשה מחזות זמר בעבר. כל אחד מהם הרגיש שזו הזדמנות".
באופן מעניין, היה זה אותו מנור שניסה לגייס לשורות התפקיד הראשי במחזמר גם מוזיקאי צעיר וחבר בטריו באותם זמנים - גם אם לא ממש בהצלחה בתחילה. צביקה פיק הצעיר היה חלק משלישיית "השוקולדה", שלוהקה להצגה בשלמותה בזכות ולא בחסד, תלוי את מי שואלים. "נסעתי אז באוטובוס ושמעתי שהאודישנים למחזה הזה נערכים עכשיו", סיפר לגלי צה"ל חבר ההרכב גבי שושן ז"ל. "רצתי לשם יחד עם חבריי, עמדנו בתוך המשתרך של מאות אנשים, ובסוף זכינו בתפקידים הראשיים".
לאורגד סיפור מעט שונה. "צביקה בא כחלק מ'השוקולדה'", הוא מספר, "ייצג אותם אמרגן בשם מרקו תורג'מן, שהודיע לנו שזה או שלושתם או אף אחד. צביקה מאוד הרשים ורצינו אותו, אבל לא ידענו עדיין לאיזה תפקיד. בשלבים הראשונים חשבנו על דני ליטני, לתפקיד שקיבל לימים גבי".
בדברי הימים של המוזיקה בישראל תיחשב דמותו המובילה של קלוד, המורד ארוך השיער, כרגע הפריצה של צביקה פיק, מפץ גדול שהחל קריירה ארוכת שנים, אשר בשלב מסוים תוגדר יותר על ידי יכולות הלחנה פנומנליות. "אחד הרגעים הכי זכורים לי היה המפגש הראשון עם שלישיית 'השוקולדה' שקיבלו את התפקידים המרכזים - צביקה פיק, גבי שושן ושוקי לוי", אומר צדי. "אני הרמתי גבה, כי הם היו שלושה אנשים שבעצם הופיעו רק במועדונים, להקת רוק כזו. מובן שהתבדיתי. היו לנו בהתחלה חזרות מוזיקליות, ופתאום קם איזה בחור 1.90 מ' גובה, עם נוכחות מאוד חזקה, המון ביטחון. ילד בן 20-19, משהו כזה, עם קול מתכתי חזק, ושר. מייד הבנתי שיש כוכב ואין מה לחשוש. וכך היה".
"כולנו כבר זקנים"
חרף התשבחות של צרפתי, ההיסטוריה וההיסטריה סביב פיק היו יכולות להיות שונות מאוד. "הוא פשוט לא רצה", מספרת עופרה פוקס, רעייתו של אהוד מנור. "באותה תקופה אהוד כבר עבד עם צביקה שהיה ב'שוקולדה'. הוא כתב לו שיר וגם לגבי שושן, וביקשו מכל הלהקה להיבחן לתפקידים והבחורצ'יק לא רצה. אני זוכרת שהוא היה בא אלינו הביתה, בדיוק הבאנו לעולם את הבת שלנו גלי והוא הביא לה דובון גדול. אבל הוא לא רצה להשתתף במחזמר ולא אמר למה, אז לא כל כך הבנו אותו. לקח לי זמן להבין למה. הוא אמר 'לא, זה לא מתאים לי'. האידיאולוגיה שלו לא התאימה".
כשפוקס מדברת על ה"אידיאולוגיה", היא מתייחסת בכך לראיון שהעניק צביקה שנים מאוחר יותר, שבו הודה כי דעותיו הפוליטיות לא עולות בקנה אחד עם אלה של המחזמר ההיפי, שמטיף לשלום ולאחווה ומוחה על מלחמה. על ליהוקו לתפקיד סיפר פיק לרות קורן ב־4 באפריל 1973 בעיתון "דבר": "ובכן, הלכנו לבחינות. אחרי ששרנו שיר אחד הציע לי הבמאי לשחק את קלוד. רק בחזרות הבנתי שקיבלתי את התפקיד הראשי... בחזרות הייתי גרוע מאוד. נראה לי מוזר מאוד לשחק בפני אולם ריק והתביישתי. שבוע לפני הפרמיירה כמעט העיפו אותי... האמת היא שאני כלל לא מזדהה עם קלוד ועם רעיונות ההצגה. חוץ מהשיער הארוך אני בחור רגיל, ימני בדעותיי, מתנגד להחזרת השטחים אפילו אם החזקתם תחייב לצאת למלחמה" (פה, אגב, מעירה הכתבת: "כאן המקום להעיר ש'איש המלחמה' שלנו לא שירת בצה"ל והתחמק במבוכה לשאלתי מהי סיבת הדבר. 'זו בעיה אישית עדינה ולא ניכנס אליה', אמר. אך ככל 'אזרח במדים', הוא ממלא את חובת המילואים בהופעות במחנות צה"ל").
"אני זוכרת שיחות שבהן אהוד ממש ניסה לשכנע אותו. בסוף זה הצליח, ותראה איך קרה לו בעקבות זאת דבר כל כך נפלא", אומרת פוקס, ומגלה גם סוד: "באתי לאודישנים כי הייתי אז זמרת. היה לי שיר במצעד הפזמונים, ולא קיבלו אותי. הם אמרו שזה לא מתאים כי הם חיפשו שחקנים יותר אותנטיים ואני כבר הייתי אמריקנית מלוקקת. אז הם הציעו לי תפקיד, לא ראשי, שיש בו סולו ואני לא רציתי, כי חשבתי את עצמי. מי שקיבלה את התפקיד של שילה היתה מרגלית אנקורי, שבמקרה היתה חברה טובה שלי עוד מניו יורק".
"הרגשתי שלא נאה לי לבוא ולעשות אודישן, אבל הגעתי בכל זאת", נזכרת אנקורי. "כמעט כל הקאסט של ההפקה לא היה ישראלי, הם היו מארה"ב ומאנגליה, אז אמרתי 'אוקיי, יש פה קטע', מפני שאני מתחברת יותר לזרים מאשר לישראלים. באודישן לא נבחרתי ישר לתפקיד. היתה שם מישהי שפשוט נמרחה על הבמאי האנגלי ואני הרגשתי שזה לא פייר, הרגשתי שהייתי הרבה יותר טובה. אבל הכוריאוגרף אוליב טוביאס, שהוא גם שחקן, בא ואמר שאם אני לא אעשה את שילה הוא לא יוכל להמשיך לעבוד, כי זו שנבחרה בהתחלה היתה הרבה פחות טובה ממני, מין מרד קטן. ואז באמת שיחקתי את שילה. היום הייתי עושה אותה אחרת, קשוחה יותר. ראיתי את ההפקות בארה"ב והבנתי את ההבדל. אבל זה רק לטעמי, כי לדעת מי שהחליט לתת לי את פרס כינור דוד זה היה פנטסטי. בעיניי יכולתי לעשות את זה אחרת, אבל היום כולנו זקנים כבר, מה אני אגיד לך".
הצנזורה - והפשרה
בחודשי החזרות הראשונים הולך ומתגבש צוות השחקנים לכדי מה שוורדימון יכנה "שבט", שמורחק מכלי תקשורת ומנהל יחסים חברתיים שיעניקו למתרחש על הבמה בהצגה משנה־אותנטיות. הקאסט של "שיער", שהורכב מצעירים תאבי חיים, לא היה שונה כלל מחבורת ההיפים מגודלי השיער שנראו על הבמה. הוא כלל כעשרה ישראלים (אחת מהן היא מרגלית צנעני הצעירה), וכל יתר השחקנים היו בריטים (אחד מהם היה כריס ג'אגר, אחיו הצעיר של סולן הרולינג סטונס ואגדה בהתהוות אז, מיק ג'אגר) ושני אמריקנים, רק בשביל שהקאסט יכלול "היפים אמיתיים". אחד מהם, נער אדמוני בן 16.5 בשם רובי, נבחר לככב על כרזת המחזמר בשל שיערו הבוהק. עוד נחזור אליו.
"גם ניסינו שהשכר יהיה אחיד לכולם, מה שבסוף לא הלך כי 'השוקולדה' והשחקנים הראשיים דרשו יותר והגיע להם, כי הם עבדו יותר קשה", אומר ורדימון."לא היה לו כסף, הוא בקושי שילם", טוענת אנקורי. "חשבו שאנחנו ממש עושים כסף בתור שחקנים ראשיים, אבל זה לא היה ככה. לי זה לא משנה אם יש לי 100 שקל או 1,000 שקל, אני מתנהגת אותו דבר וגם מבזבזת אותו הדבר. התקופה הכי יפה שלי ב'שיער' לא היתה ההצגה עצמה כמו ההקדמה להצגה: המדיטציות, החיבור, השקט והלמידה של השירים".
ב־30 ביוני עלתה הצגת ההרצה הראשונה, לא לפני שהוצבה בפניה משוכה משמעותית, שלולא היתה מצליחה לדלג מעליה כנראה לא היתה הופכת לתופעה. "זו היתה ההצגה הראשונה בארץ שכללה עירום, יכול להיות שהיה פה או שם בהצגה קטנה", מספר ורדימון. "בסצנה האחרונה לפני ההפסקה צביקה עומד במרכז הבמה, לבוש כולו ושר, בעוד הלהקה מתפשטת, ואז כולם יורדים עירומים מהבמה להפסקה. לא חייבתי אותם לזה בחוזה, מי שלא בא לו להתפשט שלא יתפשט, מי שכן - כן. בדרך כלל היו יותר מ־50 אחוז שהתפשטו. ואז פתאום ברגע האחרון, ממש יום לפני שעלתה ההצגה, קיבלתי הודעה שבכלל לא מאשרים לי את סצנת העירום והמחזמר יוגבל לבני 18 ומעלה. זה גזר דין מוות להצגה על נוער שבה יש צעירים לפני גיוס.
"לעיריית רמת גן היה איזה עניין עם הדתיים, ולמרות שהיא נתנה לנו אישורים הם התחילו לעשות בעיות וניסו לצאת מההתחייבות דרך הצנזורה. זימנתי נציגים של הצנזורה להצגה, שיראו איך זה נעשה, והצלחתי לשכנע אותם להחזיר את ההגבלה המקורית לגיל 16. אחד הסעיפים שהצלחתי להכניס לשם כלל אישור של סצנת העירום, ובלבד ששחקן ג'ינג'י אחד בשם רובי יעמוד מאחור. מתברר שכאשר רובי עמד עירום, עורו הלבן והצח הבריק ועשה להם רעש בעיניים. לצערי, הוא היה הדמות ששמתי על הפוסטר וגם בתוכנייה!"
"נוכחות טהורה"
ההצגה זכתה לביקורות מחמיאות, וצוות השחקנים גלש בטבעיות לתפקיד. במובן מסוים, באחד מהמקרים הנדירים שבהם מציאות מחקה אמנות, חזון השבט של ורדימון התגלה כמוצלח במיוחד ויצר חבורה של כוכבים חדשים בשוק הבידור הישראלי. אלה, כמו ההיפים ששיחקו ושחלקם אכן היו, יצאו יחד לחגוג כמעט בכל לילה. רבים, מתאהבים, רוקדים ושותים. "אני זוכר שההצגה הראשונה התקיימה במוצאי שבת, שתי הצגות פרמיירה, וזו היתה היסטריה. כמו אש בשדה קוצים", מספר צרפתי. "זה היה מופע שרץ שנה שלמה, שמונה הצגות בשבוע, ובכל לילה היית פוגש אותנו במועדונים".
לימים יספר ורדימון כי נוצר לו תפקיד נוסף באותם ימים - עובד סוציאלי. "אם מישהו היה נשפך בלילה אז צריך היה לתפוס אותו חזרה. עם החבורה הזו, בגלל שהיו צריכים כל הזמן להיות על הקצה ולדמות את עצמם למה שהיו או לא היו, לפעמים היה צריך לבוא בלילה ולשחרר אותם ממעצר. זו היתה עבודה מסביב לשעון". בקאסט החוגגים בלטה דמות משמעותית אחת שלא לקחה חלק בחגיגות. "צביקה היה בחור מאוד שמרן, הוא לא הלך למועדונים אחרי ההצגה", מספר צדי, "אני הייתי יותר פרוע, אבל צביקה היה מאוד עדין. לא שתה, לא עישן. ילד פולני מבית טוב".
"צביקה לא היה היפי בנשמה", מוסיף ורדימון. "היו לי עובדים מכל תחום: הצגות תיאטרון, קולנוע, אלקטרוניקה והייטק, וצביקה היה הנאמן והמסור מכולם. הוא תמיד היה מחושב, אמא שלו תמיד היתה חשובה לו".
גם ישורון לא יכולה היתה שלא להתרשם מהכוכב שנולד. "צביקה פיק היה פשוט הברקה והפתעה נהדרת. היתה לו קומה יפה והוא היה יפה. אפשר להגיד שהיתה לו איזו נוכחות לא נגועה, טהורה, על הבמה. היה משהו זך וטהור בהבעה שלו בעיניים, כך היה נראה לי אז".
"שיער" רץ על הבמה במשך כשנה ועלה כ־300 פעמים, זמן רב במיוחד באותם זמנים, בוודאי עבור מחזמר סטטי שמשך אליו בכל ערב אנשים לאותו הלוקיישן. בשלב מסוים הוא יצא מגבולות רמת גן אל מקומות שבהם היו קהלים שטרם נחשפו אליו. כך הגיע הצוות אל מקומות כמו ירושלים, חיפה ואיילת השחר.
אבל כאן, רגע לפני הסוף, עושה ורדימון את מה שהוא יגדיר כאחת משלוש הטעויות הגדולות שעשה בחייו העסקיים. קצת אחרי שהחליט להעביר את ההצגה מ"אואזיס" לקולנוע "אלהמברה" (בית קולנוע חשוב משנות ה־30 וה־40 בשדרות ירושלים ביפו, שמשמש כיום מרכז לסיינטולוגיה - ע"פ), הוא יצא לחופשה של חודש וחצי שבה ביקר ביפן. בזמן זה, הוא מספר, קיבל עדכונים מאחיו לגבי המכירה המוקדמת של הכרטיסים, שדיווח על נתונים יפים. "אבל מתברר שהוא רק שאל את האנשים בקופות ולא בדק בעצמו", הוא אומר. "חזרתי לארץ והתברר שמתוך לא מעט הצגות שהיו אמורות להתקיים באלהמברה, רק שלוש היו מכורות מראש. ביתר היו 300-200 כרטיסים שנמכרו מתוך קרוב ל־1,000 מקומות, שזו פשיטת רגל. לא יכולתי לזרוק את כל השחקנים לרחוב, אז עמדתי בכל ההתחייבויות שלי, ובסופו של דבר ההצגה הכניסה אותי להפסדים. זו באמת היתה טעות לעשות דבר כזה".
לא מעט צורות חיים בטבע, בטרם הן הולכות לעולמן, חוות פרץ חיות זמני. כך ורדימון חושב על עוד רעיון "משוגע", כדבריו, שלא יצא לפועל. "אמרתי שאני לוקח צוות חדש, מפטר את כל השלישייה המובילה והזמרת ומכניס את אריק איינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ לתפקידים הראשיים. חשבתי שזה רעיון מדהים. שמוליק קראוס בתפקיד של ברגר היה יכול להיות טוב יותר מכל אדם אחר, ואריק היה מגלם את קלוד לא פחות טוב מצביקה, אם כי שונה לגמרי. רק היתה בעיה אחת באותם ימים - אי אפשר היה להגיע אליו. הצעתי להם עסקה לא נורמלית - חודש, עם אופציה לשבועיים, ומשהו כמו 30% מההכנסות, אבל הכסף לא עניין את שיסל ולא את אריק. וזהו, זה הלך". ואנקורי מוסיפה: "הכרתי את שמוליק ואריק, הם גם כך לא היו מסכימים".
מ"אואזיס" ל"כוכב נולד"
עוד בטרם יצאה גרסה קולנועית של המחזה (זו הופקה כמעט עשור לאחר מכן ויצאה רק ב־1979), הופקו עיבודים של "שיער" ברחבי העולם במקומות כמו איטליה, הולנד ויפן. המחזמר הועלה פעם נוספת בישראל ב־1991, בכיכובם של אייל בוחבוט, חגית גולדברג ואילן לייבוביץ'. על כיסא הבמאי ישב הפעם אחד, צדי צרפתי. מאז הוא עלה גם ב־2002 (ואז גדי ענבר ביים את איתי טיראן וגיל נתנזון), וכן ב־2015, כשמשה קפטן ביים את עוז זהבי, דן שפירא, מירב פלדמן, מיי פיינגולד, חן אמסלם, עידו רוזנברג ואחרים. בגלגול משונה של ההיסטוריה, בתחילת שנות ה־80 גם צביקה פיק עצמו הציע להעלות את המחזמר בתקופה פחות זוהרת בקריירה שלו.
"אמרתי לו שממש לא בא לי להתחרות בהישג שלי", משחזר ורדימון. "שאני רואה את 'שיער' כהישג שיא בחיים שלי, ושאם אני רוצה לשבור את השיא הזה אעשה זאת בצורה אחרת, כי הענף כבר לא היה אז באותו מקום. הפעם השנייה היתה בשנת 1991-1990. הוא הכניס לי ג'וק לראש ובאתי אליו עם רעיון חדש: לא לעשות את המחזמר 'שיער' כפי שהוא, כי בשנות ה־90 היפים לא היו דבר חדש, וכבר היה המון עירום בתיאטראות. הנושא של שלום ומלחמת וייטנאם נראה רחוק ולא רלוונטי למאבקים שלנו בארץ, אבל המוזיקה היתה נהדרת. אז אמרתי: בוא נעשה קונספט אחר של ערב רוק שבנוי משירי 'שיער', עם קאסט ענק. במקרה כזה גם נצטרך לשלם זכויות קטנות יותר, של 4% ולא 12%. ואז מלחמת המפרץ התחילה ונאלצתי לגנוז את הרעיון הזה".
על מה שיקרה עם רבים מחברי הקאסט כבר סופר רבות. צביקה פיק יהפוך להיות מהשמות המובילים במוזיקה הישראלית, גם אם דרכו לתהילת נצחים היתה פתלתלה ועתירת משברים מקצועיים. מרגלית צנעני תהפוך למרגול ולאחת מחלוצות הזמר המזרחי הנשי. מרגלית אנקורי תוסיף לשחק ולשיר ותיזכר גם בשל התפקיד שגילמה בסרט הקאלט "מציצים". צדי צרפתי יגלה את כוחו כבמאי - בזכות אותו מחזמר שבו כמעט בחר שלא לקחת חלק.
"זו היתה מין חוויה אחרת שבהחלט פתחה לי את הראש לעולמות אחרים", מתפייט צדי. "ואז, תוך כדי ההצגה, התחלתי לביים, בעולם שונה לגמרי. פניתי לעולם הבידור, שלא היה לי ניסיון בו, אבל 'שיער' לימד אותי המון דברים: מה זה להופיע כשאין לך מסך רביעי, כשפונים ישירות לקהל".
יותר מ־30 שנה מאוחר יותר ייפגשו הוא, צנעני ופיק מאחורי שולחן השופטים של "כוכב נולד", סנסציית הריאליטי של הערוץ השני. הדינמיקה ביניהם ניכרה על המסך, כשהם בחנו, בחרו והכשירו את דור המוזיקאים והמבצעים החדש של ישראל. "בילינו יחד תקופה שלא דומה לכלום", מסכם צרפתי, "שנה שלא דומה לשום דבר אחר שחווינו מאז".
השתתף בהכנת הידיעה: יואב גינאי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו