לפני כשנתיים קיבל העיתונאי נידאל אגבאריה, בן העיר אום אל־פחם, שיחת טלפון. בצידו השני של הקו, ממספר מזוהה, הודיע לו אדם שלא הכיר שצ'קים של אחיו חזרו ללא כיסוי ושהוא לא מצליח לאתרו. לכן פנה אליו, ודרש ממנו לדאוג להסדיר את החוב. השיחה לא היתה מאיימת, אך מי שמכיר את הקודים של "גובי החובות" בארגוני הפשע, מבין שמדובר באיום לכל דבר ועניין.
נידאל השיב כי אחיו אדם בוגר ואחראי למעשיו, וכי יש לפנות אליו. אולם המתקשר התעקש שהוא, נידאל, ידאג להעביר את הכסף. לא סתם הוא בחר בו. הוא ידע שנידאל אדם אמין, מוכר וידוע בעיר, ובעל יכולת לגייס את הכסף ולקחת הלוואות מקרובים או מחברים ואפילו מהבנק.
לאחר שבועות ספורים שוב צלצל הטלפון. על הקו היה אדם אחר, אבל מקור השיחה היה דומה. הפעם הטון היה מאיים וברור. המתקשר הציב לו אולטימטום להביא את הכסף שאחיו חייב או "שהעניין יעבור לטיפול גורמים אחרים". כך מעידים כמה חברים ובני משפחה ששמעו את הדברים מנידאל.
פאיז שתיווי, עורך "כל אל־ערב":"הכתובת היתה על הקיר. נידאל היה מאוים. ירו על ביתו, שלחו לו איומים, והמשטרה לא עשתה מספיק. אני יכול להעיד שעיתונאים ערבים מקבלים איומים על בסיס יומי"
לפני יותר משנה עזב אחיו של נידאל את ביתו בעיר, וירד למחתרת מהפחד שיפגעו בו. איש לא יודע היכן הוא נמצא, ואשתו נאלצה לעבור להתגורר אצל הוריה. מי שנשאר להתגורר בבית המשפחה הם נידאל, אשתו, בתו בת ה־11 ושני הוריו.
נידאל אגבאריה היה דמות מוכרת באום אל־פחם, בעיקר הודות לפעילותו התקשורתית. בעיר שבה מתרחשים אירועים חדשותיים - פוליטיים, ביטחוניים, פליליים וחברתיים - נידאל הפך מהר מאוד למקור מידע ולמעין מוקד לבדיקת נתונים ולבירור שמועות ודיווחים ראשוניים. הרבה מאוד עיתונאים וכתבים, משלל גופי תקשורת בארץ, שמרו איתו על קשר והסתייעו בו בעבודתם. הוא מעולם לא חסך במידע - תמיד העביר לעמיתיו תמונות, סרטונים וחומרים נוספים. גם הגורמים שפנו אליו לגבות את חובות אחיו - ידעו בדיוק מיהו נידאל.
משפקע האולטימטום, החלו הגורמים שאיימו על נידאל לממש את "הבטחותיהם". תחילה ירו לעבר ביתו צרור יריות שחוררו את קירות הבית וריסקו את חלונות הזכוכית. המסר היה עבה, גס וברור.
אף שהוגשה תלונה במשטרה - כך טוענים כמה ממקורביו של אגאבריה - איש לא נעצר. נידאל המשיך לקבל איומים על חייו בהודעות רגילות, במסרוני ווטסאפ ובהודעות קוליות. הוא פנה לכמה וכמה מנכבדי העיר וביקש את עזרתם, אולם לא הסתייע בידיהם לחלצו מהמצב או להגיע לאותם גורמים לדבר איתם מבלי שישולם כתשלום ראשון לפחות חלק מהחובות שהשאיר אחיו.
כמה תלונות הוגשו למשטרת ואדי עארה, ואיש לא נעצר או נחקר. האיומים המשיכו באין מפריע, רק לנידאל עצמו, לא לאביו ולא לאף אחד מקרובי המשפחה.
וידוא הריגה
נידאל ערך וניהל אתר אינטרנט מקומי בשם "בלדנתא", שהתמקד בסיקור הנעשה באום אל־פחם ובסביבתה. זו היתה אופרציה תקשורתית צנועה אך דינמית - של איש אחד. לאחר שנרצח, התמלאו אתרי החדשות והאקטואליה בדיווחים ובעדכונים על הרצח - מלבד האתר של נידאל, "בלדנתא", שקפא בתאריך הרצח ולא עודכן עד לרגע כתיבת שורות אלה.
ביום ראשון השבוע, בשעות הערב, סיים נידאל את תפילת הערב ויצא מהמסגד השכונתי. הוא נכנס לרכבו והחל לנסוע. במרחק מה ממנו, מתוך רכב שככל הנראה המתין או עקב אחר תנועתיו, נורה לעברו צרור יריות. רכבו של נידאל נעצר בעקבות פציעתו, והיורה התקרב לרכבו, ולפי עדויות וידא הריגה וברח מהמקום.
הרצח הכה בהלם את כל החברה הערבית - ובמיוחד עיתונאים ואנשי תקשורת ערבים. רבים מהם מודים: "אנחנו לא מפרסמים כל מידע שיש לנו כי אנחנו חוששים שהעבריינים יפגעו בנו, והפחד הגדול נובע מכך שאין מי שיגן עלינו".
אחר הלווייתו של נידאל הגיעו עשרות עיתונאים להפגין בצומת אום אל־פחם על כביש 65, שם כבר המתינו להם עשרות שוטרים ואנשי מג"ב. חברו הקרוב, העיתונאי חסן שעלאן מ־Ynet, אמר בהפגנה: "יכול להיות שאני הבא בתור, אם ירצחו אותי בבקשה דאגו לילדים שלי", והוסיף בקול חנוק: "נידאל נרצח כי המשטרה אינה רוצה לעבוד ולמגר את הפשע בחברה הערבית; כי אין לה כל הרתעה, וכי מדובר בעיתונאי ערבי".
שעלאן עצמו חווה אלימות קשה מאוד בשנה שעברה, כשאלמונים ירו לעבר ביתו בזמן שהוא ובני משפחתו ישנו, ולאחר מכן הונח מטען חבלה, שהתפוצץ בבית שהוא סיים לבנות ימים ספורים לפני שעבר להתגורר בו. הוא נאלץ לעזוב את ביתו ולעבור להתגורר כמה שבועות במקום מסתור. אף שהפיקוד הבכיר של המשטרה התערב, כולל השר לביטחון פנים, טרם נעצרו חשודים או הוגש כתב אישום. "אשתי והילדים מפחדים לנסוע איתי ברכב, ואף שביתי מרושת במצלמות אבטחה ובאמצעי מיגון, הפחד עדיין קיים", הוסיף.
"אני יודע בוודאות שנידאל היה מאוים ושהרצח היה עניין של זמן כי לא היה שום טיפול - לא משטרתי ולא חברתי ולא דתי. הוא שילם בחייו את אוזלת ידה של המשטרה". שעלאן מספר כי הוא עצמו ליווה את נידאל בהגשת תלונות למשטרה, ובכל פעם היו אומרים לו שהנושא בחקירה, האיום בחקירה, הירי על ביתו בחקירה.
מעדיפים להימנע מפרסום
העיתונאי איהאב חנא, עורך אתר "אלחמרא" בגליל, הוא תושב הכפר ראמה, שידעה בשנים האחרונות לא מעט מקרי אלימות - לרבות רצח יועץ שרת החינוך, תושב הכפר, סאהר אסמאעיל. כמו רבים מאוד מאזרחי ישראל הערבים, חנא לא מופתע מרצח נידאל אגבאריה. "מה יש להיות מופתע?" הוא אומר. "כשאין משילות וההזנחה גואה בכל זמן ובכל מקום, מה הפלא שהמצב רק ילך ויחמיר? האלימות הרצח והפשע לא ייעצרו כאן, ועדיין לא הגענו לתחתית. ויש עוד הרבה זמן עד שנגיע לשיא באירועי האלימות והפשע בחברה הערבית, והאלימות הזו לא תישאר בחברה הערבית לבד אם המצב יימשך בצורה כזו. כשאין דבר שמרתיע פושע מלבצע את זממו, הוא מחר יחפש 'להתרחב' למקומות נוספים - לרבות ערים יהודיות בסביבה".
אימאן קאסם סלימאן, רשת ב' ורדיו מכאן: "אני מודה שאני חוששת. תמיד ראיתי בעיתונות כלי לשינוי המציאות. המקצוע הזה הפך לאחד המסוכנים, ואנחנו רוצים להמשיך לחיות"
אתה איש תקשורת שנים רבות. זוכר אירוע דומה?
"מדובר באירוע טרגי במיוחד, ללא קשר לזהותו המקצועית של הקורבן. אבל בעבר הלא רחוק היה ירי לעבר עיתונאים אחרים, ואין לי ספק שעשרות עיתונאים ערבים קיבלו איומים בשנים האחרונות. אבל מאחר שהם יודעים שאין מי שיגן עליהם, הם בוחרים להתקפל או לוותר על פרסומים כאלה ואחרים".
היתה תחושה שדברים משתנים בשנה האחרונה.
"חצינו את רף ה־70 קורבנות רצח מתחילת השנה, שזה מספר נורא ואיום. מרבית המקרים עדיין לא פוענחו - זאת אומרת אין חשודים, אין נאשמים, ואין מי שמשלם את המחיר על הרצח. יש נתונים והם מדברים בעד עצמם. אם לא תהיה משילות נראה שיאים חדשים, והמקרים המזעזעים שהיו עד כה יתגמדו לעומת מה שלהערכתי צפוי לנו בעתיד, כי ככל שיש מקרי אלימות פשע ורצח ואין מי שישלם את המחיר כי המשטרה חלשה או אדישה, האלימות תגבר".
אתה מוצא את עצמך נמנע מפרסומים מסוימים בגלל החשש מעבריינים ומגורמי פשע?
"בוודאי, אין שאלה. התקשורת הערבית נמצאת תחת מתקפה ואיום מתמיד, יש דברים שאנחנו לא מדברים עליהם ולא מגיעים לציבור, בוודאי לא לתקשורת בעברית, אבל כמעט כל כתבה שעוסקת בארגון או במשפחת פשע או אפילו במשפחה אלימה, יכולה להסתיים בפגיעה במי שיפרסם או ינסה לכתוב שם של נאשם או חשוד. מזל שיש אפליקציות שאינן פרסומים המוניים, כמו קבוצות ווטסאפ שבהן אפשר להעביר מידע. אין לעיתונאים הערבים גב, אין מי שיגן עליהם - לא המשטרה ולא המשפחה. לכן אני ועיתונאים ערבים רבים מעדיפים להימנע מפרסום הרבה מאוד חומרים. לפחות לשמור על הרכב שלא יישרף או ייפגע מיריות - כי לרוב זה הסימן הראשון שמגיע"
נידאל לא האחרון
"אינני מופתע מהרצח של נידאל אגבאריה", אומר עורך עיתון "כל אל־ערב" ואתר "אל־ערב", העיתונאי פאיז שתיווי, ומוסיף "אנחנו במצב של הפקרות מוחלטת. בעודנו מדברים על רצח נידאל, מתקבל דיווח על עוד רצח אכזרי ומחריד - הפעם של אם ובתה בלוד", אומר שתיווי כשמגיעות הידיעות הראשונות על מנאר חג'אג' בת ה־34 ובתה חדרה בת ה־14.
"במקרה של נידאל הכתובת היתה על הקיר, נידאל היה מאוים. ירו על ביתו, שלחו לו מסרים מאיימים, והמשטרה ידעה אך לצערנו לא עשתה מספיק על מנת להגן עליו".
הרצח קשור לעובדת היותו עיתונאי?
"הוא היה מאוד חברתי, סייע ועזר לכל מי שביקש ממנו. אני בטוח שהרקע של הרצח קשור בדרך כלשהי לעבודתו העיתונאית, למרות שמדברים על רקע של סכסוך כספי. היו כבר אירועים דומים בעבר. אני יכול להעיד על כך שעיתונאים בחברה הערבית מקבלים איומים על בסיס יומי, ואף התפתחו דברים מעבר לאיומים. המפחיד זה לא שהמשטרה לא עשתה מאומה, אלא שהפושעים המשיכו במעשיהם ואף הסלימו - למרות שהדברים דווחו בזמן אמת למשטרה. עובדה שידידנו חסן שעלאן עדיין חושש לחייו בכל יום בצאתו מהבית ובשובו".
מי לדעתך אחראי?
"המשטרה ורק המשטרה. היא האחראית כי היא הסמכות, והיא זו שצריכה לתת את הדעת ואת הדין על אוזלת ידה ועל אחריותה הבלעדית למצב שאליו הגענו. בכל אירוע רצח כזה אנחנו אומרים 'הגענו לשיא'. אבל לאחר יום או יומיים מתרחש עוד רצח, יותר אכזרי מקודמו, כולם מזדעזעים, והמשפחות ממשיכות לקבור את יקיריהן. אני חושש שעד סוף השנה נתקרב ל־100 הרוגים, ואולי אפילו יותר".
אתה חושש מסיקור או מבקש מהכתבים שלך להנמיך פרופיל?
"אנחנו באתר "אל ערב" ובעיתון "כל אל־ערב" תמיד נוקטים משנה זהירות ועושים הכל על מנת להגן על חייהם של העובדים והכתבים שלנו, כי למען האמת אף אחד לא בטוח ואף אחד לא יודע מתי ומי יביא נשק ויחליט לרצוח מישהו אחר. אם נכנסים ורוצחים בבתים, במסגדים ובבתי ספר - אז אין שום מקום בטוח".
כישלון מערכתי מהדהד
אימאן קאסם סלימאן, עורכת ומגישה תוכניות אקטואליה ברשת ב' וברדיו "מכאן", אומרת "הפשע בחברה הערבית חוצה בכל יום עוד קו אדום. הפסקתי להיות מופתעת, אבל אני מודה שאני חוששת. כאשר זה מגיע לעיתונאים, זה אומר שיש מי שרוצה להשתיק את הקול, את המאמר, את הראיון, את התוכנית או כל שידור שמשמיע קול נגד הפשע והאלימות בחברה הערבית. קשה לדווח באומץ כאשר אתה מפחד".
דומה שהמקרה של נידאל יצר טלטלה חריגה.
"אני לא רוצה להתייחס לאירוע ספציפי אלא לדמותה של החברה הערבית. מבלי להתבלבל כמובן, יש לנו דור צעיר מקסים של צעירים אקדמאים, משכילים, חוקרים ומצליחים, ולצערי יש גם אחוז שלא מחשיב את ההנהגה החברתית, הדתית, החינוכית, הפוליטית, וגם לא את המשטרה ואת מערכת אכיפת החוק והמשפט. זו הצטברות של הזנחה והיעדר אופק תעסוקתי. זה לא היה כך בעבר".
רבים מעמיתינו מפנים אצבע למשטרה.
"כולם צריכים לתת את הדעת ואת הדין. זה כישלון מהדהד של מערכת החינוך, הרווחה והתעסוקה, ובכלל זה אמור להיות מאבק רב־מערכתי. המפתח הוא הרצון. אם ישנו רצון אמיתי להילחם בפשע והאלימות. אם רואים בזה בעיה של כל החברה והמדינה ולא של מגזר אחד. הנשק ביישובים הערביים הוא מחדל, והמחיר משתקף במספר הנרצחים מדי שנה".
את מוצאת את עצמך מתלבטת או נמנעת מפרסום מידע?
"תמיד ראיתי במקצוע העיתונות כלי לשינוי המציאות, אך אחרי רצח של עיתונאי כאן אצלנו, המקצוע הזה הפך לאחד המסוכנים שבמקצועות, ואנחנו רוצים להמשיך לחיות".
