פרץ של יצירתיות יוצא דופן מתארח בחודש הקרוב בגלריה של מרכז עמיעד בשוק הפשפשים ביפו. תחת הכותרת "מכחול וחרב" מוצגת בגלריה רחבת הידיים תערוכה ססגונית ורב־תחומית מבית היוצר של אמני סיירת שקד. מה ללוחמים עזי נפש, מחוספסים ושבעי מלחמות, ולאמנות שיש בה נגיעות עדינות בנימי הנפש?
"הופתעתי לגלות אמנים רבים כל כך בתוך משהו שהוא מאוד קרבי ולוחם. אני מכירה את סיירת שקד מאז שהייתי נערה. בשבילי שקד זאת סיירת מובחרת של צל"שים, לא של משהו שקשור ליצירה שיש בה חיפוש וכמיהה לריפוי", אומרת לאה שקלאר, 64, ציירת, מגישת רדיו ואשת חינוך, אחת מבין 47 האמנים, לוחמי סיירת שקד ובנות זוגם, שמשתתפים בתערוכה. את בעלה, מוטי, כיום איש תקשורת ואז לוחם בסיירת שקד, הכירה לאה שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים.
"מאז בכל מוצאי יום כיפור מוטי מתיישב מול המסך וצופה בכל סרטי המלחמה. אני מסוגלת לשבת לידו מקסימום שעה, אבל הוא נשאר עד אור הבוקר. מוטי לא עם טראומה, אבל כשנער בן 19 נחשף למראות של אש, זה גורם לו לחפש משמעות. כל מה שעושים חייב להיות עם משמעות. בזמנו זה התאים לי כבחורה צעירה, שחולמת להידמות למתיישבי דגניה וכנרת, ובאמת הגענו להתנחלות, לעפרה".
והיום את כבר פחות מחפשת משמעות?
"היום עצם החיים, כל נשימה ונשימה, כל רגע של קיום - הם המשמעות ובהם טמונה הקדושה. בייחוד כאמא המופקדת על חמישה ילדים וכסבתא ל־13 נכדים, נבנתה בי ההכרה שהחיים הם בעלי ערך מצד עצמם, מעצם חיותם".
עשרה מתוך ציוריה של שקלאר, חלקם ריאליסטיים ועדינים, חלקם מופשטים וגועשים בשמחת חיים מרנינת לב, משתתפים בתערוכה. אל הציור הגיעה אחרי מלחמת לבנון השנייה, אז השתתפה בהשתלמות בשם "החלמת פצעי מלחמה" לבכירי משרד חינוך. "ישבנו יחד יהודים וערבים, מפוני גוש קטיף ותושבי הצפון שספגו רקטות, כדי להגביר את החוסן הפנימי בתקופה של אי־ודאות. בין השאר, למדנו כיצד ציור יכול לסייע בהתמודדות עם קושי. ושם, ברגע שנגעתי בצבעים לא רציתי שזה ייגמר". משם המשיכה לסדנאות ולחוגי ציור קרוב לבית, אצל האמנית צופיה לונסקי והציירת איילה אופיר. "צופיה אמרה לי שאני מציירת מתוך דחף, שכל כולי על הדף. איילה אמרה שהיד שלי עפה כשאני מציירת ושתיהן דחפו אותי להמשיך לצייר, ללמוד ולהתחיל להוציא את הציורים מהמגירה. מאוד התביישתי בהתחלה אפילו לתלות ציורים בבית. איך אפשר? הרי לא למדתי בבצלאל, אז מה פתאום אני מציירת?"
תחילה תלתה יצירות בביתה, אחר כך העלתה לפייסבוק, ובהמשך הציגה תערוכת יחיד בגלריה על שם ציפי לוריא בעפרה. רק אחרי שספגה עידוד שהפיח בה אומץ, העזה לעבור ללימוד אקדמי בתחום. בחמש השנים האחרונות היא לומדת בקוביה - בית ספר גבוה לאמנות בירושלים, ומאז הציגה בתערוכה קבוצתית.
לתערוכה "מכחול וחרב" הצטרפה אחרי ש"יוסי הלפמן, שהקים ומפעיל את אתר 'שקדניק' ומרכז בו את כל יוצאי סיירת שקד, פנה אלי וביקש שאציג שני ציורים שלי באתר של אמני סיירת שקד. זה מאוד סקרן אותי, ומובן שהסמכתי בשמחה. בהמשך ביקשו ממני להנחות מפגשי זום שהתקיימו בשיא הקורונה, במסגרת הרצאות שונות של יוצאי עמותת סיירת שקד. לכל יוצר הקדשנו חמש עד שבע דקות, בשני מפגשים של שלוש שעות כל אחד. בין המשתתפים היום גם אמנים מצליחים מאוד מחו"ל. אחרי המפגשים הללו היה ברור שהנושא של אמנות הוא מרכזי וייחודי בין יוצאי סיירת שקד, ומשם העמותה החלה לקדם את התערוכה".
מצלמה במקום רובה
עם האמנים הבינלאומיים, יוצאי סיירת שקד שמציגים בתערוכה, נמנים זיגי בן־חיים, אמן ישראלי בינלאומי יליד בגדד, שחי ויוצר בניו יורק. עבודותיו, ציורים ופסלי ענק, הוצגו במספר רב של תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. בין השאר, הוזמן בן־חיים על ידי נאס"א ליצור יצירה להנצחת מעבורת החלל קולומביה; וצילומיו של עמוס נחום, מגדולי צלמי החי התת־מימי בעולם, גרפו פרסים בינלאומיים יוקרתיים. נחום התפרסם במיוחד בצילומים עוצרי נשימה של מלתעות כרישים, לווייתנים, דולפינים ודובי קוטב במעמקי האוקיינוס. השניים צפויים להגיע ארצה ולהשתתף בפתיחת התערוכה ביום שני הקרוב.
בתערוכה משתתף גם צלם תת־ימי נוסף, עמוס גזית. בין שני העמוסים קווי דמיון, אך גם שוני מהותי. בעוד עבור עמוס נחום נדמה שהים הוא זירת קרב מלחמת יום כיפור שלא נגמר, זירה שמביאה אותו עד לקצה בלקיחת סיכונים, אצל עמוס גזית הים הוא השקט שממנו הוא מצליח לדלות מראות מרהיבים ביופיים.
"עמוס נחום צולל למקומות שאני, בגלל הפציעות, לא יכול להגיע אליהם", אומר גזית, 73, שגדל בקיבוץ משמר העמק וכיום גר בתל אביב מול בית הלוחם. "אני משתמש במצלמת סנו קטנה כי אני לא יכול להחזיק ציוד גדול כמו עמוס. אני לא לוקח סיכונים ולא רוצה להוכיח שום דבר. הפציעה הראשונה שלי היתה בתוך חליפת צלילה כי חצינו את תעלה סואץ. היו הרבה מקרים שאיך שלבשתי את חליפת הצלילה הרגשתי קלסטרופוביה, אז הורדתי אותה וצללתי בבגד ים ובחולצת טריקו. תמיד כשאני מרגיש שמשהו לא בסדר, אני מפסיק ויוצא מהמים. אופי העבודה שלי, של צילום שוניות, הוא בעומק של מקסימום 15 מטר".
גזית נפצע בשירות הסדיר בסיירת שקד במסגרת פעילות צבאית, אז ספג רסיסים בראש, שגרמו להירדמות של צד שמאל. הוא לא רצה שאף אחד יחטט לו בראש, אז הוא ברח מבית החולים וחזר ליחידה. אחרי שלושה חודשים יצא לפעולה מבצעית שכללה חציית התעלה, ושוב נפל לבור וספג רסיסים של פגז ברגל. בפעם השלישית נפצע כמילואימניק בחרמון כאשר עף על אבנים מהדף של פגז. הפגיעות החוזרות העצימו את פגיעת הראש, ועמוס גורר את רגל שמאל ולא מרגיש את יד שמאל ומזיז אותה באופן חלקי. "בקיצור, גרוטאה", הוא צוחק.
אבל בצלילה הראשונה שלו כאזרח בפיליפינים, לפני 35 שנה, גילה שבים אין לו בעיות תנועה. "בים אני לא צולע ולא כואב לי. ויש בים שקט מוחלט, שלא לדבר על המראות הנפלאים מסביב. הים היה עבורי גם מקום בריחה מהארץ, שממנה רציתי להתנתק אחרי מאבקים מתישים מול אגף השיקום ואחרי שחברים, שחשבתי שהם טובים, נטשו כשהייתי הכי זקוק להם. מאז אני לא סובל את המושג הצבוע אחוות לוחמים".
אחרי 14 שנות נישואים ושלושה ילדים נפרד מאשתו הראשונה ויצא בשנת 1979 למסע של חיפוש עצמי. הוא הפך למשקם שוניות ופיתוח סביבה של ימה טרופית, תחום שאותו למד מהניסיון, מהשכל הישר ומלימוד בלתי אמצעי מאנשים שפגש בדרך. "אין לי שום תואר אקדמי. הזיכרון שלי לטווח הקצר נפגע. גם אם הייתי התלמיד הכי טוב בשיעור, ברגע שיצאתי מהכיתה שכחתי הכל".
במהלך השנים פעל בארגוני שימור ומחקר, בעיקר במדינות ובאיים בדרום־מזרח אסיה ובדרום הקאריביים, ומאז 2006 הוא עובד בשיתוף עם חוקרים מאוניברסיטאות אילינוי ואורגון. תוך כדי עבודה, גם בארצות שלהן לא היו יחסים דיפלומטיים עם ישראל, למשל מלזיה, התחיל לצלם מתחת למים בשביל עצמו. "רציתי לתעד את המקומות שבהם התחלתי לפעול לשיקום ריפים. ידעתי שכל מה שאני רואה עומד להיעלם, אז צלמתי".
"שתי בנות, שלוש טעויות"
תוך כדי מסעותיו נישא בשנית, נולד לו בן, אך בסופו של דבר החבילה התפרקה שוב. בפיליפינים פגש בת זוג חדשה, ובשנת 2000 נולד להם בן. אך באותו שנה מצבו הרפואי הידרדר והוא הוטס ארצה באופן בהול ועבר סדרה של ניתוחים. הקשר עם בנו ובת הזוג חודש רק אחרי 14 שנה, והיום הם חיים יחד. בנם תמיר, שעלה ארצה, סיים שירות צבאי בצה"ל. "כששואלים אותי כמה ילדים יש לי, אני אומר שתי בנות ושלוש טעויות", הוא מגחך, "אבל כמה גאווה ואושר יש בטעויות הללו, של הבנים שלי".
רק ב־2014 הצליחו לשכנע אותו פעם ראשונה להציג את עבודותיו, ומאז הציג אותן בתערוכות רבות בארץ ובעולם. "מי ששכנע אותי זה אנשים שהיו קרובים אלי, וגם אנשים מתחום האמנות, למשל עמוס נחום, שהבהיר לי שאני בין מאות הצלמים המעטים בעולם שיש להם גם תמונות מיוחדות, גם יודעים לספר סיפור וגם יש להם סיפור משל עצמם. כי חוץ מלצלם צורות וצבעים יפהפיים, יש בצילומים גם אמירה מאוד ברורה".
עדשת המצלמה של גזית מתמקדת במערכת היחסים בין "המינים הפולשים", כמו צמיגים, שלשלאות ברזל או מתכות שפלשו לים, לבין "המינים הילידיים" שמצליחים להתגבר לא פעם על נזקי האדם. גזית מצליח לתעד באופן מפעים עמודי בטון וברזל שעם השנים התכסו בשמלה צבעונית של אצות, חלזונות ואלמוגים, או צמיגים שהתכסו במאובני ים ססגוניים ונראים כבר כמו חלק מהים.
עבודותיו של גזית חושפות את היהירות, החמדנות וקוצר ראיית העתיד של בני האדם, אך בד בבד מתעדות את המראות, הצבעים, התנועה והתחושות של הים ויכולתו הטבעית, הכמעט דווקאית, לעבור תהליך ריפוי עצמי של התגברות והתחדשות מהפציעות הקשות, בדומה למה שחווה עמוס על בשרו ונפשו. לתערוכה "מכחול וחרב" הגיע אחרי פנייתו של יוסי הלפמן להציג עבודות באתר אמני סיירת שקד, ואחרי שבשנים האחרונות חודשו מעט קשריו שנותקו עם חבריו מהסיירת.
מה ללוחמים ולאמנות?
לצד ציורים, פסלים וצילומים, בתערוכה "מכחול וחרב" מוצגים גם ספרים, למשל ספריהם של העיתונאי יוסי מילמן ושל הסופר שמחה וולדמן, שבין השאר כתב ספר מכונן על פוסט־טראומה על סמך חוויות של לוחמי סיירת שקד. לצד פצועי מלחמה, משתתפים בתערוכה גם אלה שאינם עוד, שנפלו בקרבות: רמי סדן, שנהרג בקרבות ההתשה אחרי מלחמת יום כיפור והותיר אחריו ציורים, פסלים וגילופים בעץ; ארנון צור, שנפצע אנושות בפעולה בתעלת סואץ והמשיך לפקד על אנשיו תחת אש, עד שנפטר מפציעתו. ארנון הותיר אחריו 60 ציורי שמן ורישומים רבים. בתערוכה משתתף גם דוד הר סיני, בנו של יאיר הר סיני, ששירת בסיירת שקד ובשנת 2001 נרצח בחוות מעון. דוד, שנולד אחרי מות אביו, מצייר מגיל 3.
מי שהפיק בפועל את התערוכה, לצד כמובן האוצרות, אסתר שלמה פביאן ואורית קימל, הוא צביקה כהן, חבר ועד עמותת סיירת שקד. "מגיל צעיר עסקתי בציור וביצירה. אמא שלי, שהיתה ציירת ופסנתרנית, היתה לוקחת את הקשקושים שלי וממסגרת אותם, זה נתן לי תחושה טובה", אומר כהן, 77, אב לארבע וסב ל־14 וצייר מחונן בפני עצמו, בעל סגנון ססגוני במיוחד.
מאחורי כהן 25 שנות שירות בצה"ל, ואל סיירת שקד הגיע אחרי קורס קצינים. "פגשתי את לוחמי סיירת שקד בקורס מ"כים והחלטתי שלשם אני רוצה להגיע. הייתי מהעירוניים הבודדים ביחידה שבה הרוב היו בני הקיבוצים. הוויכוחים הפוליטיים התחילו כבר אז על הדשא במשמר הנגב".
במהלך השירות שרבט מידי פעם על דפים מזדמנים, אך לא יצר באופן מסודר. כשפרש לגמלאות למד עיצוב ואדריכלות ועסק בתכנון, בייזום ובפיקוח של פרויקטים שונים. בין השאר, בנה יחד עם ילדיו, מהמסמר הראשון ועד האחרון, בית עץ בקיסריה, שהפך אתר עלייה לרגל בעיקר בשל הגרוטאות שמהן יצר פסלים בחצר הבית. עם שחרורו החל לצייר בגיר ובהמשך באקריליק ובשמן.
מאוחר יותר נרשם ללימודי אמנות במכון אבני בתל אביב. "אז הבנתי עד כמה אני לא יודע. לאט־לאט הסגנון השתפר וניסיתי ליצור קו מגובש. מאז כבר 20 שנה אני יוצר כל הזמן, ולצד ציור עוסק גם בצילום אמנתי". במהלך השנים הציג בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות רבות.
איך אתה מסביר את המקבץ יוצא הדופן הזה של אמנים יוצאי סיירת שקד? אני לא מכירה עוד תערוכה של יוצאי סיירות אחרות.
"כמו בהרבה דברים אחרים, גם בעניין הזה סיירת שקד היא חלוצה. בסיירת שקד פיתחו תורת לחימה שלא היתה קודם ושיטות חסימה קווית בתקופה של הפדאיון בעזה בתחילת שנות ה־50. אחרי שיחידת 101 נסגרה בתוך ארבעה חודשים, מי שמילאה את הוואקום שנוצר בגבול הדרום היא יחידה מצומצמת מאוד של 12 חיילים, שהסתובבו בלבוש אזרחי, ובהם גם בדואים, והם אימצו תורה של בדואים, בנושא גששות ושבילי גישוש־טשטוש, שעד היום משתמשים בהם בכל גבולות המדינה. היחידה הפכה מעבדת ניסוי לגורמי פיתוח טכנולוגיים של אמצעים מיוחדים. גם בעניין הזה של התערוכה אנחנו חלוצים. זה מרשים מאוד בעיניי".
כהן מספר שעד למלחמת ששת הימים היתה סיירת שקד אבן שואבת ללוחמים שלא הסתדרו במסגרות רגילות של הצבא. "היתה בשקד משמעת חזקה מבצעית, אבל ביום־יום היה הרבה חופש, בסגנון הפלמ"ח. אין פלא שאנשים שלא הולכים בתלם, ופורצים כיוונים חדשים, הופכים לאמנים".
הטראומה היא בעיניך לא זרז ליצירה?
"גם יחידות אחרות עברו טראומות, ואפילו קשות ונוראיות יותר. כל אחד מגיב אחרת לטראומה, אבל איו ספק שעל חלק גדול זה השפיע. יש כאלה שהם מוכרים על ידי משרד הביטחון ומדברים על זה בגלוי, ויש רבים שסובלים ולא מדברים על זה. היו אצלנו גם מצבים של לוחמים שהפכו להומלסים, עד שנזעקו לעזור להם".
יוצאים מהזום
בין היצירות המוצגות יש יצירות שמתכתבות עם הקרב. כך, למשל, אופק ישראל, שנפצע קשה בראשו ובפניו, מפסל בעץ דמויות פנים שהכאב זועק מהן. יש גם ציורים של געגוע תמים לאדמה, לבית, לשדה, שמאפיין חוויה של בוגרי מלחמות. אבל רוב היצירות בתערוכה לא רק מושכות את העין ויזואלית, אלא גם מלאות חיים ובחלקן יש גם אמירות בועטות. מוטיב הים כמקום מפלט מככב בתערוכה באופן כללי ומופיע גם ביצירותיו של צביקה כהן, שיפו היא לו מקור השראה.
צביקה לא חש שהוא יוצר מתוך טראומה, אבל גם הוא סוחב איתו שריטה. הוא אינו מוכן למכור או למסור שום יצירה שלו, ומאות יצירותיו משוכנות בסטודיו שלו בנווה מוסנזון, במקום שבו גדל. "רחמנות על הילדים שלי, אני לא יודע מה הם יעשו כשכבר לא אהיה כאן", הוא צוחק. "בינתיים אני ממשיך ליצור, ללמוד ולהתפתח".
בין המציגים בתערוכה גם שמאול צוקר, יו"ר (בהתנדבות) עמותת סיירת שקד, שחורט בעץ, ויצירותיו יפהפיות ומקוריות. "באחד הטיולים שלנו בטבע בנורבגיה, בתקופה שהייתי נספח צה"ל בגרמניה, מצאתי את עצמי מגלף בסכין בעץ. תמיד אהבתי את הריח והצורות של העץ", אומר צוקר, 73, תושב ראש העין, נשוי, אב לשלושה ילדים וסב לשבעה נכדים. "בהמשך גילפתי בעץ בבית הלוחם באפקה".
צוקר נפצע במלחמת ההתשה בסיירת שקד באחת הפעולות של היחידה. "רסיס של פגז פגע בשלושה אנשים - המ"מ לייזר קנדלשטיין חטף בראש ונהרג, אני חטפתי רסיסים במרפק וחייל שלישי בישבן". צוקר התאושש מהפציעה והמשיך בפיקוד בסיירת שקד עד לתפקד סמג"ד. בהמשך פיתח קריירה צבאית ארוכה ומרשימה עד שהשתחרר בדרגת תת־אלוף ומונה לראש מנהל הרכש והייצור במשרד הביטחון. בתוך האינטנסיביות של העבודה הוא החל ללמוד חריטה אצל אלישע רובינוף בתימורים, ומאז בכל רגע פנוי הוא מסתגר במחסן שבחצר ביתו בראש העין ויוצר בעזרת המחרטה שרכש בעצי זית ודובדבן.
"בתקופת הקורונה בא יוסי הלפמן, שמנהל קבוצת ווטסאפ של בוגרי הסיירת ואת אתר האינטרנט 'שקדניק', והציע שניזום הרצאות זום של יוצאי היחידה שבאמצעותן נוכל לשמור על קשר עם 2,500 בוגרי סיירת שקד. התחלנו בהרצאות שונות, ואת טקס יום הזיכרון שאנחנו רגילים לציין במצודת יואב, העברנו גם בזום. הלפמן העלה רעיון שבמסגרת ההרצאות נציג גם את היצירות של אמני סיירת שקד, וכך היה.
"זה היה מרגש מאוד לראות ולשמוע את הסיפורים שמאחורי כל יוצר. אחרי הקורונה ישבנו יחד, יוסי הלפמן, בעל בית קפה סאגה בשוק הפשפשים ביפו יוסי שקל, שתרם 10,000 שקל לטובת העניין, וצביקה כהן הפרויקטור שלקח על עצמו את ההפקה בפועל, וכך נולדה התערוכה".
סיירת שקד פורקה בשנת 1979, ואף שאין לה המשך, ודור חדש להעביר לו את המורשת, הצליחה לשמור במהלך השנים על גיבוש יוצאי היחידה באמצעות פעילות עמותת שקד. "העמותה זה לא רק ימי זיכרון. לצד התערוכה, אנחנו גם מקימים פארק שקד. יש לנו גם צוות שמכונה 'הנמרים', שמלווים מסעות בטירונות של גדוד שקד בגבעתי, כך שלמרות שסיירת שקד פורקה, הלפיד מועבר הלאה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו