"אנו הולכים ושוב צועדים, לעבר הירדן; ירדן הקדוש, נהר מבוקע, ביום קוממיות יהודית/ ופלביוס לא עוד יבגוד בעמו, משמרת ברזל ליד הסורגים של עכו; רקוב כבר שלדו של הכלב הרומאי ואבוי לפלביוס של היום ביום המרד היהודי/ ואם בדם מכתם הדגל הכחול לבן - אז מה? החסר דם אצל בריון? החסרות ידיים לאחז בחרב ולשחרר כהבטחת אלוהים ולרשת את האדמה המקודשת?" (יצחק רוכצ'ין הי"ד).
כשעץ נופל ביער, ואיש אינו רואה ולא שומע, האם באמת נפל? השאלה מתעוררת כששומעים לראשונה על מרד גטו לחווא בפולין. אנחנו זוכרים בעיקר את מרד גטו ורשה. ביאליסטוק. וילנה. מיטיבי הלכת מכירים את מרד הזונדרקומנדו באושוויץ. אבל גטו לחווא מרד לפניהם. המרד היהודי הראשון. אני לא שמעתי עליו, והאמינו לי שקראתי, עד שבני הבכור סיפר לי.
השבת אנחנו (לא) מציינים 80 שנים למרד גטו לחווא. מרד גטו ורשה יתרחש יותר מחצי שנה לאחר מכן. המרד בביאליסטוק - שנה אחר כך. הנתון הזה עוד יותר מדהים כשמנתחים את הרקע של לחווא. העיירה הזאת, עם כמה אלפי יהודים, נכבשה על ידי הנאצים ב־1941. רק חמישה חודשים קודם למרד הוקם הגטו.
וזה רק נהיה יותר מוזר. עד יום המרד ממש איש מיהודי לחווא לא נרצח ולא נהרג, גם לא בגטו. החיים של יהודי לחווא, למרות הרעב, הטלאי והגטו, היו - יחסית ליהודים בגטו ורשה - סבירים. ובכל זאת, רגע לפני שהגרמנים נכנסו להשמיד את הגטו, פרץ שם מרד כולל. מנער ועד זקן, בגרזינים, בסכינים ובכלי עבודה. איך לא סיפרו לנו על המרד בבית הספר? איך זה שבאתר יד ושם הוא מוזכר רק בשש שורות, כחלק מכרוניקה של אירועים?
טוב, אולי זה קשור במוביליו. יצחק רוכצ'ין, מפקד המרד, הצטרף לתנועת בית''ר בגיל צעיר. הילד הדתי מהשטעטל שנסחף אחרי זאב ז'בוטינסקי ורעיון החד־נס, נעל עצמו בחדר וקרא מאות ספרים עבריים כדי ללמוד את השפה העברית. לא הרבה זמן לאחר מכן, החל לכתוב מאמרים ושירים בעצמו.
בגיל 17 כבר היה בקשר עם אנשי הרוח הגדולים בארץ ישראל. ביאליק כל כך התלהב משירתו, שהוא סידר לו סרטיפיקט עלייה. אבל גם הפרוטקציות של ביאליק לא עזרו מול הפרוטקציונרים של תנועות הפועלים שמנעו מרוכצ'ין את השימוש בסרטיפיקט בגלל שיוכו לבית"ר. פרקטיקה נפוצה באותם ימים.
את רוב שנות השלושים העביר רוכצ'ין בפיקוד על קן בית"ר בלחווא. את החניכים, שיהפכו בהמשך לתשתית למרד, אימן בסיף, בנשק ובהגנה עצמית. את יהודי העיירה ניסה לשכנע לעלות בעליית "אף על פי", המעפילים הראשונים של תנועת בית"ר. הוא נכשל. מנהיגי התנועה הציונית, אנשי תנועות הפועלים, פועלים אקטיבית נגד ההעפלה "הפרובוקטיבית". אני מתעכב רגע על הנקודה הזו, כי אנחנו היהודים לא מפספסים הזדמנות לפספס הזדמנות. גם ברגע האחרון שבו ניתן היה להציל אפילו מקצת יהודי אירופה, שיקולים פוליטיים קטנוניים מנעו זאת.
ביוני 1941 נפתח מבצע ברברוסה ולחווא נכבשה. כאן נכנס לסיפור גיבורו השני של האירוע, דב לופטין. ראש ההסתדרות הציונית בלחווא, מסורתי, יתום שהפך לסוחר ולאיש חסד. כיו"ר הנבחר של היודנראט, לופטין ניהל מו"מ עם הגרמנים והצליח פעם אחר פעם למנוע רצח יהודים.
בסוף יולי 42' רצחו הגרמנים שבע ילדות יהודיות ששוטטו בכפרים לחפש מזון למשפחותיהן. אז גם הגיעו שמועות על רצח יהודי מיקשביץ'. בראשית ספטמבר, כשנודע לראשי היודנראט כי איכרי הסביבה חופרים בורות בהוראת הגרמנים, האסימון נפל. ב־3 בספטמבר הקיפו הנאצים את הגטו, ונראה היה שסופו קרב. למחתרת היו ההמונים - היודנראט עזר בזה - אבל לא היה נשק. הנאצים הציעו ללופטין עסקה על מנת להבטיח את שיתוף הפעולה של מנהיגי הגטו, וכך יינצלו מהגירוש חייהם של חברי היודנראט, רופא הגטו ו־30 עובדים, שאותם יוכל לבחור. לופטין סירב: "או שכולנו נחיה, או שכולנו נמות". לאשתו אמר - "קחי את הילדים ונלך יחד עם כולם. גם אנחנו יהודים".
אלא שהיהודים לא תכננו ללכת בשקט. ערב הקרב יגיד רוכצ'ין לחבריו: "אין לנו מה להפסיד, מוטב ליפול בריצה מכדור מאשר ללכת בריצה לקבר. יש לנו סיכויים שחלק יצליחו לברוח ולנקום את דמם של ההרוגים". עם כניסת הגרמנים, הוא שלף גרזן וכרת את ראשו של קצין גסטפו. כמעט מייד לאחר מכן נהרג. הגטו בער. מנהיג היודנראט המזדקן לופטין הצית את ביתו ועוד בתים רבים. נשים, ילדים, גברים וזקנים פגעו ככל יכולתם בגרמנים.
650 יהודים נהרגו בלחימה או נשרפו בלהבות. כ־500 נלקחו אל הבורות ונורו שם. שישה חיילים גרמנים ושמונה שוטרים גרמנים ואוקראינים נהרגו. גדר הגטו נפרצה, וכאלף יהודים ברחו, מתוכם כ־600 מצאו מחסה בביצות. 120 מהבורחים הצליחו להצטרף לפרטיזנים. גם לופטין הצטרף, ונהרג ממוקש בפברואר 44'.
כ־90 מתושבי הגטו שרדו את המלחמה, אבל הרוב נרצחו. רב הקהילה קפץ חי לבור ההריגה, לגונן על ילדים נטבחים. המורדים שרו את התקווה בזמן חיסולם. הם לא ציפו לחיות. כמו אנשי האצ"י, הם בטחו בעם ישראל שיהפוך אותם לסמל. אבל על רוכצ'ין אין אפילו ערך בוויקיפדיה. תורת בית"ר, שעיקרה היהודי האקטיבי, שאוחז בנשק ומגן על עם ישראל, הובילה אל המרד הראשון בגטאות, אל ארגון האצ"י שהוביל את הלחימה בוורשה, אל האצ"ל והלח"י שבגופם גירשו את הבריטים מארץ ישראל. אבל תורת בית"ר הוקצתה מחמת מיאוס בשנות עיצוב הזיכרון.
במאי 45' הוקדשה כתבה למרד לחווא בעמוד הראשי של עיתון "הארץ". בית"ר לא הוזכרה בו, רוכצ'ין בקושי. גם מנחם בגין, מנהיג בית"ר בפולין, שהיה אכול רגשות אשם על בריחתו בפרוץ המלחמה, לא טיפל בהנצחת לוחמי הגטאות. הציונות הסוציאליסטית, שאנשיה התנגדו להעפלה, חששה אולי לספר על לחווא. על המקום שבו לופטין וההנהגה היהודית ראו את הנולד מתוך הגטו ופתחו במרד. מיד ושם אני אפילו לא מצפה לגאולה. גם לא מדני דיין הבית"רי. נואשתי.
והם נותרו כך. גיבורים שאין מי שיזכור אותם. אם עץ נופל ביער ואיש לא שמע, הוא עדיין נפל. אם גיבור נופל בקרב ואיש לא שמע, כנראה שהוא היה מהמחנה הלא נכון. אולי לזה התכוון המשורר רוכצ'ין, כשכתב על מסלף ההיסטוריה יוסף בן מתתיהו: "רקוב כבר שלדו של הכלב הרומאי, ואבוי לפלביוס של היום ביום המרד היהודי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו