אבנר בן־עמוס
היסטוריון של החינוך
פרופ' (אמריטוס) בביה"ס לחינוך, אוניברסיטת ת"א. איש תיאטרון ופעיל חברתי. מחקריו עוסקים, בין היתר, בהיסטוריה של החינוך בישראל ובצרפת, בעת החדשה המאוחרת
פרופ' אבנר בן־עמוס, לקראת פתיחת שנת הלימודים, מעניין לשוחח איתך על ההיסטוריה של מערכת החינוך המודרנית, אבל עוד לפני כן – בוא נדבר על הסיבה המקורית שהביאה ליצירתה – בערות.
"בערות אינה אף פעם דבר מקרי. כשמדברים על קבוצה נטולת השכלה, זה אומר שמישהו, לרוב הגורם השליט, מעוניין שהקבוצה הזאת תישאר נבערת כדי לשמר את כוחו. עד התקופה המודרנית הידע היה בידי פחות מחמישה אחוזים מהאוכלוסייה - אצולה, מלוכה, כמורה גבוהה. היתר כמעט לא ידעו קרוא וכתוב".
ואת מאזן הבערות הזה ניסו להפר שני גורמים.
"או שני כוחות חברתיים, שרצו שכמה שיותר אנשים יזכו בהשכלה: הרפורמציה הפרוטסטנטית ומדינת הלאום המודרנית. הרפורמציה הפרוטסטנטית התחילה עם מרטין לותר, נזיר ותיאולוג גרמני, שתלה בשנת 1517 מסמך עם 95 נקודות על דלת כנסייה בוויטנברג, ובכך ביצע מהפכה תרבותית ופוליטית באירופה. למשנתו, הנוצרי המאמין אמור להסתמך רק על כתבי הקודש - התנ"ך והברית החדשה - ואינו זקוק לתיווך הכנסייה.
"על כן הוא תרגם את כתבי הקודש לגרמנית נגישה. אך לשם כך צריך היה גם להקים מערכת של בתי ספר עממיים שבהם יוכל ציבור המאמינים ללמוד קרוא וכתוב. וזה, אכן, מה שקורה לראשונה בקנה מידה נרחב בפרוסיה. שם הבין פרידריך הגדול שכדי לקדם את מדינתו עליו לפתח לא רק קריאה וכתיבה, אלא גם את לימודי המתמטיקה, הגיאומטריה, ומקצועות מודרניים נוספים".
כך שזו ההתחלה של מערכת החינוך המודרנית במידה רבה.
"זו למעשה מערכת החינוך הראשונה שהיא חינם וחובה. גרעין מערכת החינוך שאנחנו מכירים היום נוצר בפרוסיה באמצע המאה ה־18".
היכן ראינו את הכיתה הראשונה, הפסקות, מבחנים וצלצולים?
"תמיד היו מרחבים שבהם נערכו השיעורים, אבל חדר מיוחד שנועד לשמש כיתת לימוד נוצר רק במאה ה־18 באירופה עם התחלת החינוך העממי להמונים. נוסף על כך, תמיד היו הפסקות, אבל לוח שעות מסודר עם הפסקות אחידות נוצר גם כן רק באותה תקופה, עם התפשטות השעון המכני, כדי לתאם בין השיעורים.
"גם המבחנים, שנערכו לרוב בעל פה, הפכו להיות מבחנים אחידים בכתב, בייחוד כאשר הנייר הפך זול יחסית. החל מן המאה ה־18 אנחנו רואים, אם כן, תהליך מתמשך של מישטור במערכת החינוך: פיקוח הדוק על הזמן, הגוף של התלמיד והידע שרכש. אפילו בהפסקה, אם התמזל מזלו והיתה לו חצר בית ספר, המורים פיקחו על התנהגותו הנאותה. לגבי הצלצול: בהתחלה נעזרו בפעמוני הכנסייה שסימנו את הזמן, אבל אלה לא היו מדויקים מספיק, ולכן עברו לשיטה שבה היו אחראי המשמעת עוברים במסדרונות ומצלצלים בפעמוני יד".
לואי ה־14 כמשל
באמצע המאה ה־18 נכנסת גם צרפת לתמונה.כלומר, הצד השני של המשוואה שעליה דיברת קודם בעניין ביעור הבערות: מדינת הלאום המודרנית.
"הלאומיות, שקראה אז תיגר על המלוכה וטוענת שהעם הוא הריבון, מניחה שכולם זכאים לחינוך. במלחמת 1870 צרפת סופגת תבוסה מגרמניה ומאבדת את אלזס־לורן. לאחר עשור מגיעים שם הרפובליקנים לשלטון, והם מכוננים מערכת עם חינוך חינם, חובה וחילוני".
הם נשענים על הדגם הפרוסי, אבל משדרגים אותו.
"הכנסייה בצרפת שילבה כוחות עם המלוכה, וכדי להיאבק בה היה צורך בחינוך חילוני, שיבטל את השפעת הכמורה. נוסף על כך, התבוסה לגרמניה חיזקה את תחושות הנקם ואת הרגשות הלאומיים. כך, למשל, הם פיתחו מעין אימוני גדנ"ע לילדי בית הספר העממי. הם גם מעלים על נס בספרי הלימוד שני נערים בני 13 ו־14, בארה ו־ויאלה, שנפלו כחיילים בתקופת המהפכה".
שני גיבורים נוספים מופיעים בספר "מסעם של שני ילדים בצרפת".
"זה ספר לימוד שמתאר מסע של שני ילדים יתומים מאלזס, אשר אינם רוצים להישאר תחת השלטון הגרמני. הם עוברים בחשאי את הגבול לצרפת ומחפשים אחרי הדוד שלהם. זה מאפשר לתלמידים להכיר את הגיאוגרפיה של המדינה ואת גיבוריה, כגון ז'אן ד'ארק".
זה ספר החינוך למולדת הראשון בצרפת.
"אפשר לומר, והוא גם סוג של רומן לבני הנעורים. התלמידים הזדהו עם הגיבורים בני גילם ולמדו להזדהות עם 'אמא מולדת'. הספר הזה נמכר במיליוני עותקים ומשמש דוגמה נוספת לחינוך הפטריוטי הצרפתי".
איך בא לידי ביטוי החינוך הפטריוטי במבנה הכיתה, למשל? איך נראתה כיתה כזאת מבפנים?
"היא לא היתה כל כך שונה מכיתות שאנחנו מכירים גם כיום בחלק מבתי הספר בישראל. התלמידים ישבו בשלוש או ארבע שורות, בזוגות, מאחורי שולחנות עץ, 40-30 ילדים בכיתה. המורה ישב על קתדרה מוגבהת בקצה החדר, מסתכל מלמעלה, כך שהתלמידים לא יכלו לחמוק ממבטו. בידיו מקל, כדי להראות דברים על הלוח, ולחלופין להכות את התלמידים. אביזר חשוב נוסף היה המפה של צרפת, עם סימון האזורים שנכבשו. לפעמים ניצב בצד גלובוס, ועל הקיר היו תלויים לוחות עם איורים של צמחים אופייניים לצרפת.
"החינוך הרפובליקני בצרפת היה מאוד צנטרליסטי, וכלל תוכניות לימודים וספרי לימוד אחידים. למבחנים היתה חשיבות רבה, בדגש על הכתבות, ושמירה על משמעת נוקשה. מערכת החינוך הדתית לא בוטלה, אך היא היתה כרוכה בתשלום".
הלימודים, קצת בדומה להיום, נועדו להכשיר את התלמידים לשוק העבודה.
"רוב התלמידים למדו שמונה שנים בבית הספר העממי, ובגיל 14-13 יצאו לשוק העבודה. מדובר בהכשרה בסיסית, שבעקבותיה הם יכלו להיות פועלים פשוטים. רק מיעוט קטן יכול היה להרשות לעצמו לשלם את הלימודים בתיכון ובאוניברסיטה".
אי אפשר לדבר על מערכת החינוך הצרפתית בלי להזכיר גם את המחנך וההיסטוריון ארנסט לאוויס.
"הוא היה דמות מפתח בחינוך הצרפתי הרפובליקני עד מלחמת העולם הראשונה: היסטוריון של צרפת שהעלה על נס את תהילתה, פרופסור בסורבון, מחבר ספרי לימוד להיסטוריה. זה חשוב, משום שהחינוך הלאומי הצרפתי נשען במידה רבה על מקצוע ההיסטוריה, שבו הבליטו את גיבוריה החשובים שפעלו לטובת המולדת. אגב, לא כולם היו רפובליקנים. כך, למשל, 'כיכבו' בספרים גיבורה כז'אן ד'ארק, שהיתה קדושה של הכנסייה הקתולית, והמלך האבסולוטי לואי ה־14. התופעה הזו, של מרכזיות ההיסטוריונים בחינוך, היתה ידועה באירופה. הם גילמו בעצמם את רוח האומה ושימשו מודל לתלמידים".
בן ציון דינור, שר החינוך ממפא"י במחצית הראשונה של שנות ה־50 והיסטוריון חשוב באוניברסיטה העברית, הוא דוגמה ישראלית מקבילה?
"כן, זה מראה שגם בישראל דמות ההיסטוריון היתה חשובה בהקשר של מערכת החינוך הלאומית. דינור היה היסטוריון של העם היהודי ועיצב במידה רבה את הנרטיב הציוני".
ראשל"צ, ראשית החינוך
פרוסיה וצרפת פותחות לנו צוהר אל החינוך הציוני. מעניין לשמוע איך הוא נוצר, מהם מקורותיו, והיכן ראינו את הכיתה הראשונה בישראל?
"בניגוד לחינוך במדינות הללו, החינוך הציוני לא הסתמך על כוחה של מדינה צנטרליסטית, ולכן היה צריך להישען על המחנכים. את ראשית החינוך העברי מקובל לראות בפתיחת בית הספר היסודי בראשון לציון ב־1887, בתקופת העלייה הראשונה. למעשה, משלהי המאה ה־19 ועד מלחמת העולם הראשונה אנחנו עדים להתחלות מגומגמות של חינוך עברי במושבות ובערים, שמקבל חיזוק עם הקמת הסתדרות המורים ב־1903".
החינוך העברי התייחס אל עצמו ככזה שמשויך למדינה שבדרך?
"בתקופה הזו עדיין לא דובר על מדינה עם ריבונות יהודית, אבל הכוונה היתה לבנות אומה באמצעות מערכת חינוך ציונית, תוך מאבק גדול על השפה העברית. עיקר המאבק התרחש בשנת 1913, סביב שפת הלימוד בטכניון, שהיתה אמורה להיות גרמנית. זה עורר סערה ציבורית אדירה, ובין הנאבקים לטובת העברית היו גם תלמידי תיכון, בייחוד מגימנסיה 'הרצליה'. בסופו של דבר, הרימו אנשי הטכניון ידיים והוחלט כי שפת ההוראה תהיה עברית".
אבל באותה עת השפה העברית לא היתה מפותחת באופן יחסי, רחוקה משפת לימוד אקדמית.
"ולכן ראינו מורים רבים שמלמדים בצרפתית ובגרמנית. אבל בד בבד, התחילה להתגבש תרבות עברית, בין השאר באמצעות חינוך בלתי פורמלי שכלל מסכתות וטקסים. כבר בשנת 1890, למשל, נערך טקס ט"ו בשבט בבית ספר בזכרון יעקב, שכלל נטיעה חגיגית של עצים - סמל לנטיעת היישוב הציוני בארץ החדשה.
"אלא שבתקופה הזאת עדיין יש קשיים רבים בשל היעדר תוכניות לימודים מסודרות וספרי לימוד מתאימים. הסתדרות המורים ניסתה לספק כלים מתאימים וליצור אחידות, אך הצלחתה היתה חלקית בלבד. רוב החינוך העברי היה בתחילתו יסודי: שמונה כיתות לימוד, עם מתח בין לימודי קודש וחול, ועדיפות לתנ"ך".
מתי ראינו התחלה של שיטת הזרמים?
"מייד אחרי מלחמת העולם הראשונה, ב־1920. החינוך הוא קודם כל שדה פוליטי, ואי אפשר לנתח אותו מבלי להביא בחשבון את הכוחות הפוליטיים".
זה אינו מודל ייחודי וחדשני לישראל.
"נכון, אבל אנחנו לקחנו את זה לקיצוניות. בצרפת, למשל, זה אינו קיים, כי זוהי מדינה ריכוזית חזקה עם מערכת חינוך אחידה. אומות אחרות שהיו מפוצלות במאה ה־19, כגון גרמניה או איטליה, יצרו בהתאם מערכות חינוך מפוצלות. כך גם אצלנו - הציונות, שפעלה ללא מנגנון של מדינה שהיה יכול לאכוף את רצונו, יצרה את שיטת הזרמים בחינוך".
והמנדט הבריטי לא ממש התעניין בנושא.
"הבריטים רצו להקים בארץ שתי מערכות חינוך, לערבים וליהודים, ולפקח על שתיהן. הערבים קיבלו את זה בלית ברירה, כי לא היה להם מימון משלהם, והם נכנסו תחת כנפי מחלקת החינוך הבריטית. היהודים, לעומתם, יכלו להרשות לעצמם אוטונומיה חינוכית כי הם נשענו בעיקר על כספים שהגיעו מיהדות העולם. הודות לכך היישוב היהודי פיתח מערכת חינוך שתטפח את התודעה הלאומית".
היהודים קיבלו את החינוך לידיהם, אבל יצרו פיצול.
"היו באותה תקופה שלושה זרמים במערכת: זרם המזרחי הדתי־לאומי; הזרם הכללי, שנתמך בעיקר על ידי מפלגות המעמד הבינוני; וזרם העובדים, שנתמך על ידי מפלגות הפועלים. לכל אחד מהם היו תוכניות לימוד וספרי לימוד שונים, אך הם היו מאוחדים בתפיסתם הציונית. הגוף שתרם לכך היה מועצת המורים למען קרן קיימת, שדאג לפתח את החינוך הבלתי פורמלי. המועצה עיצבה, למשל, מודלים אחידים לטקסים היהודיים־לאומיים, כגון חנוכה, ט"ו בשבט ול"ג בעומר. לצד אלה, חשוב לציין את קיומה של מערכת החינוך החרדית העצמאית. יחד עם הערבים, מדובר בחמש מערכות חינוך במדינה אחת. בימינו המצב אינו ממש שונה".
היכן ההשקעה בתלמיד?
בסופו של דבר, ברוב מדינות המערב המסלול הבית־ספרי דומה למדי: חלוקה לפי גילים, מקצועות, שיטות לימוד, מבחנים. זה מדהים למדי.
"שאלתך מזמנת חשיבה על מטרת מערכת החינוך. ז'אן־ז'אק רוסו טען ב'אמיל, או על החינוך' כי יש להציב את הילד במוקד התהליך החינוכי. חינוך שכזה נקרא כיום פרוגרסיבי וקיים, למשל, בבתי הספר הדמוקרטיים.
"הכיוון השני אינו מציב את התלמיד במרכז, אלא את החברה המודרנית־מערבית־מתועשת. כלומר, בית הספר ככלי להכשרת כוח עבודה. בהינתן העובדה שרוב העולם המודרני המתועש נראה דומה, אין זה מפליא כי מערכות החינוך מכשירות תלמידים באופן דומה. מערכות החינוך דומות ברובן כי החברה המודרנית דומה".
לסיכום, האם עשינו בישראל את כברת הדרך המצופה ממערכת חינוך שקיימת כבר מאות בשנים?
"אנחנו עדיין חושבים יותר מדי במונחי טובת החברה הבוגרת ולא מקדישים תשומת לב לצורכי התלמידים. פה צריך להתייחס לוויכוח הגדול סביב הרפורמה בבחינות הבגרות. למרות הפיצול, משרד החינוך עדיין שולט באופן ריכוזי לפחות בשלושה 'זרמים', ומבחינה זו אנחנו עדיין מזכירים את החינוך הצרפתי במאה ה־19. בזמנו ייחסו לז'ול פרי, שר החינוך המיתולוגי של הרפובליקה השלישית, את הטענה שהוא יודע בכל שעה מה לומד כל תלמיד בכל בית ספר. עדיין ישנה אחידות רבה מדי בתוכניות הלימוד, ספרי הלימוד ואופני ההערכה, והדבר כובל את ידי המורים ומקרין על התלמידים.
"משום כך, יש לדעתי לברך על הרפורמה שעיקרה ביטול בחינות הבגרות בחלק מהמקצועות והחלפתן בכתיבת עבודות. כך אפשר יהיה לוותר על השינון, הקאת החומרים ושכיחתם. אם נשכיל לתת למורים אוטונומיה, הכשרה מתאימה, שכר ותנאי עבודה טובים, נוכל להגיע למערכת חינוך שונה לחלוטין, ותצא מכך רק ברכה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו