המתהדרים בשמירה על שלטון החוק לא באמת אוהבים דמוקרטיה

אביגדור ליברמן ובני גנץ שיגרו בתוך שבוע רעיונות מבריקים לטיפול בבעיית "היציבות השלטונית", קרי: חוסר יכולתם להשיג יציבות שלטונית בממשלת שמאל־ערבים־אופורטוניסטים.

אפשר היה לקוות שהשניים יבינו שסיבת אי היציבות היא סירובם העיקש לקבל את הכרעת בוחרי הליכוד, שלמרות כל הצ'ילבות משמאל עדיין מתעקשים להצביע לנתניהו. אפשר היה לקוות שליברמן וגנץ ייוואשו מהתקווה שנתניהו יעשה להם טובה וייתן להם הזדמנות לנצח בקלפי. אולי לפחות היו מבינים שהם־הם הגורם המרכזי לחוסר יציבות, כיוון שהתעקשו להרכיב ממשלה שאמנם נראית כמו בוגאטי, ועושה קולות של בוגאטי, אבל משום מה מתנגשת שוב ושוב במעקה הבטיחות.

אך לא! שני פרפרי הכאוס סקרו את הסופה הטרופית שחוללו במו כנפיהם, וכאיש אחד הכריזו על תוכנית לביטול האקלים.

הראשון להבריק היה ליברמן: בשנתיים הראשונות לקיומה, הציע, אפשר יהיה להפיל ממשלה רק בקולותיהם של 90 חברי כנסת. זו הצעה הגיונית, וקשה לשער מדוע מישהו יתנגד לה. עד עכשיו הסתפקה הדמוקרטיה הישראלית ברוב רגיל, ואפילו ליברמן לא הציע שגם להקמת ממשלה יזדקקו חבריה לרוב כזה. אם תתקבל הצעתו, אפשר יהיה להרכיב ממשלה בקולות רע"מ והמשותפת, וכשזו תתפרק - להמשיך שנתיים ויהי מה. כך יקנה ליברמן בוגאטי בשני מיליון יורו, ואחרי שירסק לה את מראת הצד, ישפוך נפט על מושבי העור וידפוק לה את הפגוש בחניה - הוא יעלה את המחיר ב־30 אחוז.

ראשי מחנה השינוי נגועים בבוז עמוק לרצון העם ולשלטון החוק, והם התברכו בתחושת ביטחון שכל זה מגיע להם ביושר

רק למען ההשוואה ההיסטורית: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שבזכותו לקחו להם שופטי בית המשפט העליון והיועמ"שים סמכויות שלטוניות לפי ראות עיניהם, עבר בתמיכת 32 חברי כנסת ו־21 מתנגדים. רוב מוחץ ודרמטי של 11 ח"כים בלבד. 11 זה פחות מ־90, אבל זה ארבעה ח"כים יותר מכפי שיש לישראל ביתנו בכנסת הנוכחית. אגב, גם חוקי היסוד לא נהנים מהשריון שמציע ליברמן לחוק לפיזור הכנסת, ואפשר לבטל אותם ברוב צנוע של 61 ח"כים. אין ולו חוק אחד שדרושות 90 אצבעות לביטולו. המקסימום הנוכחי הוא 80 חברי כנסת כדי לשנות את חוק יסוד ירושלים בירת ישראל. ליברמן מציב את שרידותה של ממשלה כושלת מעל מעמדה הלאומי של ירושלים.

ראה בני גנץ את הפטנט של ליברמן, והתקנא. הוא ניאות להסתפק ברוב של 70 ח"כים כדי להפיל ממשלה ופיזר ערפל תיאטרלי לגבי פרק הזמן שבו אפשר לשלוח לבחירות ממשלה שלא עלתה יפה. "ייקבע פרק זמן מינימלי בין בחירות לבחירות", הציע בממלכתיות טיפוסית, ולא פירט. אולי שנתיים, כמו ליברמן, אולי שלוש וחצי - למה להתקטנן. הרי הכל תלוי במי שיאמר ראשון "עלה בידי". וזה יכול להיות גנץ רק בשני תנאים: האחד, אם יהיו לו הרבה יותר משמונת המושבים שיש לו כרגע. והשני, אם יסחט ראשות ממשלה משותפיו לקואליציה. ההבדל בין שני התנאים הוא שאחד מהם הוא דמוקרטיה, אבל גנץ לא סומך על דמוקרטיה. השני הוא הזיה מגלומנית שאת תוצאותיה אנחנו רואים עכשיו. ראש הממשלה הקודם, אחד נפתלי בנט, לא כל כך עושה לביתו כמו יושב בביתו ומדי פעם משגר פוסט כדי להזכיר שהוא קיים.

לבד מהמחלוקות בסוגיית הנשמה מלאכותית של ממשלה מפורקת, שוררת בין ליברמן לגנץ הרמוניה מופלאה בשני עניינים אחרים: שניהם רוצים להגביל את כהונת ראש הממשלה לשמונה שנים, ואיך אפשר בלי הקלאסיקה "אדם שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל לכהן כראש ממשלה". אלו הם שני חוקי נתניהו, אותה ספחת שמחנה הריפוי מתעקש לנפנף בה כסמל למוסר, בתקווה שאף אחד לא ישים לב שמדובר במורסה אנטי־דמוקרטית.

בחזה נפוח מגאווה הם מעלים את הדמוקרטיה קורבן לתאוות השלטון שלהם. הם מציעים להחליף את בחירת הציבור בהחלטת יועמ"ש, ככל הנראה מתוך אמונה, ככל הנראה אמונה מוצדקת, שלעולם יוכלו לשלוט ביועמ"ש כרצונם. הצליח להם עם מנדלבליט, מצליח להם עם בהרב־מיארה.

הם מציעים לכפות על הציבור ממשלה שלא מסוגלת להשיג את תמיכת רוב נבחרי הציבור, בשם ערך "היציבות השלטונית", והם מתכוונים בדיוק לאותה יציבות שלטונית שאפשר למצוא בסוריה של אסד או רוסיה של פוטין. ואלה האנשים שלא יכולים לשמוע טענה בנוגע, לדוגמה, לפיצול תפקיד היועמ"ש בלי לזעוק על קץ הדמוקרטיה. זועקים "קץ הדמוקרטיה" ומסתערים עליה עם גרזינים.

שלטון המשפטנים, מגונה ככל שיהיה, פרח בישראל מתוך אוזלת יד והעלמת עין של ח"כים, שרים וראשי ממשלה. אבל להגנת שופטי בג"ץ והיועמ"שים ייאמר שטרחו לפחות למכור מצג שווא כאילו הם ממש לא רוצים לשלוט במקום נבחרי הציבור, ואת הכוח השלטוני שלקחו לעצמם הקפידו לכסות בנימוקים פסבדו־משפטיים, שחלקם הגדול מבוסס על פסיקותיהם שלהם, לא על החוק. אבל כאשר אנשים כמו גנץ וליברמן מעלים על נס את גניבת הדמוקרטיה ומתפארים בה - זו באמת תוספת נוי ותאווה לעיניים.

ראשי מחנה השינוי נגועים בבוז עמוק לרצון העם, לדמוקרטיה ולשלטון החוק, והם התברכו בתחושת ביטחון עמוקה שכל זה מגיע להם ביושר. שהם נעלים על כלל הציבור, שהדמוקרטיה היא רק עוד אמצעי בארגז הכלים שיחבר אותם לנצח לשלטון, ואם זו לא עובדת, ואם הם עדיין מיעוט, ולא יכולים להחליף את העם - מייד ייקחו כלי אחר ויקראו לו בשם יפה.

את חזקת החפות ישליכו לפח וימלמלו "שלושה כתבי אישום", יפריחו הבלים על 90 או 70 אצבעות מבלי לתת את הדעת איך יעבירו חוקים בלי רוב פרלמנטרי - או שמא בכוונתם להעניק לממשלה את כל סמכויות החקיקה. עם החבר'ה האלה הכל אפשרי. רוב אין להם, השותפות עם מפלגה ערבית אנטי־ציונית לא צלחה ולא תצלח גם בניסיון הבא. בתנאים הללו חיסול הדמוקרטיה הוא צעד טבעי ומתבקש. בשם הממלכתיות הם יבנו לעצמם ממלכה, והם יהיו שליטיה היחידים.