בחורבן נטמן זרע הציונות

האקטיביות היא הצו הקטגורי של האומה העברית, שנשכח בשנות הגולה וקם לתחייה במולדת

, צילום: שלומי צ'רקה

בילדותי, תשעה באב היה יום של צום כמובן. יחד עם אבי המנוח והאהוב, זלמן, העברנו טורניר שש־בש עצבני להפיג את הצמא והרעב עד שבערך באמצע היום - וזה זיכרון שחי בי עד רגע זה ומצמרר אותי - אבא היה מוציא מהספרייה כרך ישן של "אור זרוע", ספר השירות והבלדות השלם מאת שמשון מלצר.

מלצר לא היה בטופ של אצ"ג, אלתרמן או ביאליק. משורר שהיום מעטים זוכרים. הוא כתב פשוט, נאיבי. בלי סימבוליזם מתחכם או מודרניזם משוכלל. שירה של סיפורים בחרוזים. ו"המגרפה" היה השיר הראשון ב"אור הזרוע".

"וְהָיָה שָׁם כְּלִי־זֶמֶר אֶחָד שֶׁנִּקְרָא מַגְרֵפָה, עַל שׁוּם שֶׁגָּרַף אֶת הַכֹּל/ אֶת קוֹלוֹ שֶׁל כִּנּוֹר וְקוֹלוֹ שֶׁל אַבּוּב וְקוֹלוֹ שֶׁל עוּגָב וְצִלְצֵל וְכָל קוֹל/ וּכְשֶׁהָיָה הַמְשׁוֹרֵר מְשׁוֹרֵר בַּגָּרוֹן וְנִגֵּן הַמְנַגֵּן עַל נִימִים בְּכֵלָיו, הָיְתָה הַמַּגְרֵפָה מְשִׁיבָה כְּנֶגְדָּם בְּקוֹל הֵד הָעוֹלֶה וְעוֹנֶה מֵאֵלָיו.

"וְהָיוּ הַקּוֹלוֹת מִשְׁתַּפְּכִים בְּשִׂמְחָה וְהָיוּ נִשָּׂאִים וְעוֹלִים בְּרָמָה וְהָיָה בָּם נִשְׁמָע מִדָּכְיוֹ שֶׁל הַיָּם/ וּמִקּוֹל נִסּוּרוֹ שֶׁל גַּלְגַּל הַחַמָּה, וּמִשִּׂיחַ שִׂיחִים בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן וּמֵרַעַשׁ אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן בְּסוּפָה, וּמִשַּׁאַג אַרְיֵה בְּמִדְבַּר יְהוּדָה וּמַשַּׁק הַכָּנָף שֶׁל יוֹנָה בְּעוּפָהּ".

המגרפה היתה אחד מכלי הנגינה שעליהם ניגנו הלוויים בבית המקדש. במסכת ערכין בתלמוד הבבלי מסופר כי המגרפה התפצלה לעשרה קנים, ובכל אחד עשרה נקבים, וכל קנה הוציא סוג זמר אחד. במסכת תמיד במשנה נאמר ש"אין אדם שומע קול חברו בירושלים, מקול המגרפה", קול כל כך חזק שאף "מיריחו היו שומעין קול המגרפה".

על פי המשנה במסכת תמיד, ה"מגרפה" שימשה במקדש למתן אות לממונים השונים לבל יאחרו במילוי תפקידם. הכוהנים היו משליכים את הכלי "בין האולם ולמזבח" וקול אדיר היה נשמע. מחריש אוזניים, שום כלי נגינה אחר בבית מקדש לא הגיע לעוצמת המגרפה. איש אינו יודע היום, מה היתה המגרפה. שמעתי סברה, הגיונית בעיניי, שהמגרפה היתה מעין "גונג". אולי.

מלצר מתאר בשיר את עבודת המקדש ואז מגיע לחורבן. בקטע הזה, אבא שלי המתוק היה משתנק מהתרגשות, עיניו דומעות, בקול חנוק קורא את השורות הבאות:

"וּבְיוֹם הַצָּרָה, כְּשֶׁבָּא הָאוֹיֵב וְהַבַּיִת חָרַב וְנִשְׂרַף עַל תִּלּוֹ, וְכָבוּ הַנֵּרוֹת בְּשִׁבְעַת הַקָּנִים וְהוּעַם אוֹר עֶלְיוֹן וְעָשָׁן הֶאֱפִילוֹ/ וְכֹהֵן הַגָּדוֹל עִם פִּרְחֵי כְהֻנָּה זָרְקוּ לַמָּרוֹם מַפְתְּחוֹת הַהֵיכָל, וְיָרְדוּ לְוִיִּים מִדּוּכַן הַשִּׁירָה וְקָפְצוּ אֶל הָאֵשׁ וְהָיוּ לְמַאֲכָל/ נִשְׂרְפוּ עִמָּהֶם כִּנּוֹרוֹת וּנְבָלִים, שׁוֹפָרוֹת וְתֻפִּים, עוּגָבִים, חֲלִילִים, נִשְׁתַּתְּקוּ צִלְצְלֵי הַתְּרוּעָה וְהַשֶּׁמַע וּבַחֲצוֹצְרוֹת נֶחְנְקוּ הַצְּלִילִים".

אני קורא ומתרגש. נזכר באבא וחושב על הלווים, שאנו הסגלים צאצאיהם, מזנקים אל תוך התבערה העצומה מדוכן השירה. ובאש נאכלו גם כלי הנגינה, כינורות ונבלים שופרות ותופים. "ואולם כלי הזמר ההוא שנקרא מגרפה - הוא בלבד לא נגרף עם הכל". והמגרפה נשאה את קינת החורבן. "היה הד המגרפה מתנגן מעצמו ועולה ועונה ומקונן מאליו".

שמשון מלצר כותב את השיר ב־38', ערב השואה, ובסוף שירו, מנבא את התקומה.
"וְאַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לְעוֹרֵר אֶת הַהֵד וְאַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לְעוֹרֵר הַקּוֹלוֹת, וְאַשְׁרֵי הַבּוֹכֶה בְּתָמִים וּמוּכָן גַּם לִקְרֹעַ הַלֵּב כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם/ הוּא יִזְכֶּה וְיִשְׁמַע אֶת הַהֵד וְקוֹלוֹ וְיִשְׁמַע גַּם אֶת אֶלֶף הַזֶּמֶר כֻּלָּם".

אש החורבן, שריפת בית המקדש והלווים והכוהנים העולים כקורבן היו תמיד תהייה תיאולוגית עבורי. חיים נחמן ביאליק ו"מגילת האש" וכמובן אורי צבי גרינברג, ו"שיר בשעת דלקה". בראשו כתב אצ"ג: "לא אני, אלא אחר, פייטן עברי כתב זאת בדמו בשעת דלקה. אדם תבערה עצומה. דביר אל ודביר מלך בתוך העשנים. שמים היפים שכורים. וגווילים הקדושים מתקפלים כבשר הנשרף. האותיות פורחות. הסנוניות נושאות בפיהן אש חיה היולית".

ובראש עולה שירו היפהפה של אביתר בנאי "אותיות פורחות באוויר" ואני מהרהר בר' חנינא בן תרדיון הנשרף עם ספר התורה חבוק בידיו. תלמידיו שואלים אותו מה הוא רואה והוא משיב: "גווילים נשרפים ואותיות פורחות".

האש שבה נשרפנו. האסון הנורא. חורבן הבית, אובדן ההר הינו אסון אפוקליפטי שכמו הכיל אסונות קודמים וניבא אסונות עתידיים. אסון שהוא גם סמל על־זמני וגם שורש קדום.

ואני תהיתי תמיד מהי האש הזו שבה נשרפנו?

ויש לומר כי את כאב החורבן הרגשתי מבית אבא, עד שבא בני ופירש לי פירוש שאני חייב לחלוק איתכם ערב תשעה באב. הנה אני סנדוויץ' בין אבי לבין בני.

משה רבנו גדל כנסיך מצרי ומגלה את לאומיותו קודם לדתו. ראשית הוא הורג איש מצרי שמכה עברי, מגלה למחרת שסודו נחשף ובורח למדבר, שם, מול הסנה הבוער, אלוהים יתגלה לו. מדוע אלוהים מתגלה דווקא בתוך הסנה הבוער שלא אוכל? כי משה רואה בתוכו את הגורל וההיסטוריה של האומה העברית. בתוך האש יש את סרט תולדות היהודים. הסנה הוא המטפורה לעם. אנחנו הסנה הבוער שלא אוכל. בכל דור ודור יקומו על העם הזה דורשי רעה וינסו להשמידו. הם יצליחו להבעיר אותנו, נעבור ייסורי תופת, אבל נצח ישראל לא ישקר. נצח.

במסכת חגיגה (דף י"ד, ב') בתלמוד הבבלי מסופר על ארבעה חכמים שנכנסו לעסוק תורת הסוד.
"תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס. ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא. [...] בן עזאי הציץ ומת... בן זומא הציץ ונפגע... אחר קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא יצא בשלום".

אלישע בן אבויה, ה"אחר", כופר. דעתו של בן זומא נטרפה עליו. בן עזאי נפטר ורק ר' עקיבא יצא בשלום. ופה אמר לי בני, שהפרדס הוא בעצם גלגול של הסנה הבוער. של האש בבית המקדש.
כי רבי עקיבא ותלמידיו רואים בתוך הפרדס את עתיד עם ישראל על ההרס והחורבן הצפויים. ומה תוצאותיו? מוות, כפירה ושגעון.

ואיך מגיב רבי עקיבא? במסר של אף על פי, בהשתתפות ובתמיכה במרד אקטיבי וחסר סיכוי ממשי של יהודים שקוראים - ריבונו של עולם, אל תסעוד ואל תכסוף. אל תעזור ואל תפריע. זה המסר שהוא רוצה להוריש ליהודים בגולה העתידית, ביום מן הימים רק אקטיביות יהודית תביא לחזרתו של העם להיסטוריה משום שהוא ראה בתוך הפרדס הבוער את החורבן כרוך בגאולה.

וכשרבי עקיבא מבין את זה, הוא צוחק. כי זרע הציונות והתקומה כבר טמון בחורבן. וקולו של רבי עקיבא נשמע בתל חי, בגטו ורשה ובבינת ג'בל.

זה הציווי הגדול, הצו הקטגורי של האומה העברית, שנשכח בגולה וקם לתחייה במולדת. רק האקטיביות תושיע אותנו וכך המגרפה תשמיע את קולה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר