כן, ארדואן כמודל לחיקוי

השבוע, כאשר בישראל עסקו בהידרדרות המטרידה ביחסים עם רוסיה, וההערכות מכל עבר נעו בין מאניה של "בואו נראה להם" לדפרסיה של "הכל אבוד", עשיתי את מה שאצלנו לא כל כך אוהבים לעשות - הסתכלתי על אחרים וניסיתי ללמוד מניסיונם.

בישראל נוהגים לזלזל בניסיון של אחרים, ובטוחים משום מה שכל סוגיה ואתגר בעולם הזה ייחודיים רק לנו. האמת כמובן שונה. איננו לבד בעולם, ורבות מן הבעיות שמדאיגות אותנו רובצות גם לפתחן של מדינות נוספות. יתרה מזאת, לפעמים הן כבר מצאו להן פתרונות שעובדים לא רע.

סוגיית ההתמודדות עם רוסיה אינה קלה, אך גם בה יש ממי ללמוד. ממי? מאדם שבנושאים אחרים לא הייתי מביא כדוגמה ומושא לחיקוי - נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן. בשעה שבישראל מנחשים ביראה מה תהיה המכה הבאה שהרוסים ינחיתו עלינו אחרי שסגירת הפעילות של הסוכנות היהודית תמומש, ארדואן יכול להרשות לעצמו לבחון את מצב הקשרים שלו עם מוסקבה ולחכך את ידיו בסיפוק. רק לפני שבוע הוא ניצח על הסדר בין רוסיה לבין אוקראינה להוצאת התבואה האוקראינית לשוקי העולם (ואף אירח את טקס החתימה), ובעוד כשבוע יזכה לאירוח מלכים אצל פוטין, כל זאת בלי לרקוד ולו במקצת לחליל המארח.

אפשר להגיד בזהירות המתחייבת שארדואן פיצח את החידה של פוטין, והיטיב להציב את עצמו במעמד יוצא דופן. הדרך להישג הזה לא היתה קלה. בשנת 2015 הפיל חיל האוויר הטורקי את מטוס הקרב הרוסי, שלטענת הטורקים חדר לשטחם, והצדדים היו קרובים לעימות של ממש.

מצד אחד, הטורקים מגנים את התוקפנות באוקראינה ואינם מהססים לכנות את הפגיעה באוכלוסייה אזרחית במילים קשות. מצד שני, הם מאפשרים לרוסים לייצא את הגז באמצעות מערכת ההולכה TurkStream

הרטוריקה האנטי־טורקית באמצעי התקשורת הרוסיים, שנשלטים כולם על ידי הקרמלין, הרקיעה שחקים - סימן ברור לכך שהרשויות הרוסיות מכינות את הקרקע לצעדי תגמול מכאיבים. הדוברים מטעם הקרמלין הרהיבו עוז להטיף לקהל השבוי שלהם שלרוסיה תביעות עתיקות על איסטנבול, היא קונסטנטינופול, בירת הנצרות האורתודוקסית, ולרמוז שאולי הגיע הזמן לממש אותן.

אלא ששום דבר מן האיומים הרוסיים לא הוצא אל הפועל. במקום זאת התפתחה בין הצדדים מערכת מורכבת של תן וקח והטורקים הרוויחו ממנה רבות, בלי שנאלצו להיכנע לדרישות הרוסים באף תחום משמעותי. למרבה ההפתעה, גם הפלישה הרוסית לאוקראינה והמלחמה האכזרית שמתנהלת שם לא שינתה זאת. להפך, מצבה הבינלאומי הנשחק של רוסיה והסתבכותה במלחמה ללא תוחלת רק הגבירו את תלותה בארדואן, ומנגד שחררו אותו מכבלי הפחד המסורתי מפני הדוב הרוסי.

לא מתכופף, ולא מתנפל

תשפטו בעצמכם. מצד אחד, הטורקים מגנים בשפה ברורה את התוקפנות הרוסית באוקראינה ואינם מהססים לכנות את הפגיעה הרוסית באוכלוסייה אזרחית במילים קשות. מצד שני, הם מאפשרים לרוסים לייצא את הגז באמצעות מערכת ההולכה TurkStream, מה שמספק לרוסיה מזומנים ובד בבד מעשיר את האוצר הטורקי.

מצד אחד, הטורקים מספקים לאוקראינה נשק התקפי, ולא סתם נשק - אלא כלי טיס בלתי מאוישים מסוג באירקטאר TB-2, אשר מסיבים נזקים ניכרים לצבא הרוסי. מצד שני, במקום לחשוש מנקמה של הנשיא פוטין, הם דווקא נהנים לשתף פעולה עימו בפרויקטים יוקרתיים ובעלי תהודה כלכלית גבוהה, כמו תחנת הכוח הגרעינית אקויו, שבה החלו בימים האחרונים מומחי החברה הרוסית הממשלתית רוסאטום בעבודות ההקמה של הכור הרביעי.

ויש עוד דוגמאות: מצד אחד, הטורקים מעיזים לסגור בפני הצבא הרוסי את מצרי הבוספורוס ולאסור על מטוסי צבא רוסיים לעבור בשמיהם בדרך לסוריה, דבר שמנתק לגמרי את חיל המשלוח הרוסי בסוריה מבסיסי האם שלו. מצד שני, הם מסרבים להטיל את הסנקציות על האוליגרכים הרוסים ועל חברות התעופה הרוסיות. כתוצאה, נמל התעופה של איסטנבול הפך לאחד החלונות הבודדים שדרכם יכולים מאות אלפי אזרחי רוסיה לצאת ממנה ולשוב אליה. גם במקרה זה הדולרים שלהם זורמים אל הכלכלה הטורקית.

ישראל לא שולטת בכל

מבולבלים? אי אפשר שלא להבחין בחוט השני שמקשר בין צעדים סותרים לכאורה של מי שחולם לחדש את ימי הסולטנים כקדם. הוא לא מתכופף בפני הרוסים, ולא מתנפל עליהם בהתקף זעם. הוא פשוט מחשב את צעדיו בשום שכל ועושה את מה שבעיניו טוב לטורקיה. בהתנהלותו מול מוסקבה ארדואן לא מהסס להוציא מהשרוול גם מקלות וגם גזרים. לעומתו, ממשלת לפיד־בנט הוכיחה בשנה האחרונה שהיא לא מודעת לכוחם המופלא - לא של מקלות, ולא של גזרים.

התוצאות, אגב, מדברות בעד עצמן. בניגוד משווע לטענות ולתלונות שהאוקראינים משמיעים כלפי ישראל, מהעמדות של טורקיה הם מרוצים ומודים לארדואן בכל הזדמנות. לצד זאת, יחסי הטורקים עם מוסקבה חווים פריחה, במקום להידרדר. איש בקרמלין לא חולם להצר את צעדיהם בסוריה, להפעיל נגדם את "הנשק הכורדי" או לנופף מולם בשוט, שדומה לאיום לסגור את פעילות הסוכנות ברוסיה.

החלק העצוב בסיפור הוא שגם לישראל היתה הזדמנות לאמץ בשנה האחרונה את המודל הטורקי בטיפול ביחסים עם מוסקבה וקייב, מה גם ששורשיו נטועים דווקא בירושלים ולא באנקרה. עוד לפני שהנשיא הטורקי עלה על פטנט שהוכיח את יעילותו במבחן הזמן והאירועים, היה זה בנימין נתניהו שהמציא אותו ראשון. בימיו כראש ממשלה לא התביישה ישראל לעמוד לצד אוקראינה (די אם נזכיר את הצבעתנו באו"ם נגד סיפוח חצי האי קרים בידי הרוסים), ובה בעת בנתה חופש פעולה חסר תקדים מול מוסקבה.

זכורה גם תקרית המטוס הרוסי שהופל על ידי הנ"מ הסורי, אשר ניסה לסכל התקפה ישראלית - וגם אז יצאנו ממנה ללא פגע.

החלק המעודד הוא שעוד לא מאוחר להתעשת וליישם את המודל הטורקי. כדי לעשות זאת, צריך קודם כל להכיר היטב את התהליכים העוברים על רוסיה והעולם, ולהפנים - בניגוד לנטייה הישראלית הטבעית - שעל מרביתם איננו שולטים, והם אפילו לא קשורים אלינו באופן ישיר. במקביל, צריך להבין את ההעדפות, החוזקות והחולשות של בני השיח שלנו במוסקבה ובקייב, כדי להחליט היכן להושיט להם יד והיכן להשיב את פניהם ריקם.

הדוגמה הטורקית ממחישה שרגעי המשבר מספקים הזדמנות. ניתן לפעול מול שני הצדדים, בלי לאבד את המצפן המוסרי, וניתן להוציא מן הסיטואציה את המירב עבור עם ישראל. בתור התחלה הייתי ממליץ לראש הממשלה הזמני לגשת לטלפון ולהיזכר במספרים של זלנסקי ופוטין. את ההמשך תעשה כבר הממשלה שתחליף אותו.