לפעמים סיגר הוא רק סיגר

כל הישיבות הארוכות עם העדויות של הדס קליין מציגות לציבור את מהות התיקים וכתבי האישום נגד בנימין נתניהו. המשפט לובש צורה של משפט ראווה מקארתיסטי מובהק, שהעדויות בו, בייחוד של קליין וקודם של ניר חפץ, נועדו לצורכי תעמולה והשחרה של רה"מ לשעבר. לכן לא בטוח ששיתוף הפעולה עם המיצג הזה יכול להיחשב לאזרחות טובה.

בספר של האזרח הממוצע, קבלת סיגרים ובקבוקי שמפניות - "ארנון לא נהג לשתות שמפניה ורודה" - אינה מגלמת במהותה פשע או עבירה. כפי שהעיד הנהג יונתן חסון, שגם הוא חלק מכוח העזר של ארנון מילצ'ן, הסיגרים והשמפניות הגיעו בחגים ובימי הולדת. לפי עדותו: כארבע פעמים בשנה, משך שש שנים, בימי הולדת וחגים בולטים נשלחו שלושה עד 12 בקבוקי שמפניה וסיגרים. קשה להאמין שחוקרי המשטרה עסקו בחקירת כל הנוגעים בדבר סביב הנושא הזה. כרגיל אצל הדס קליין, היה גם מידע אמיתי וחשוב: התרומות הכבדות של מיליון דולר של פאקר לאירועי שמעון פרס ולמרכז פרס לשלום, ועוד תרומה בסכום גדול שמילצ'ן עצר אחרי מות פרס. זה כבר מזכיר את השחיתות של בני הזוג קלינטון: אתה רוצה קשר עם אחד מבני הזוג, תשלשל צ'ק לקרן קלינטון. בדרך כלל בסדר גודל של לפחות מיליון דולר. התקשורת דיווחה בכותרות לא על התרומה אלא על כך שנתניהו ביקש לעצור חלק מהתרומה. זה מעיד על ההתניה של הכתבים והעורכים, שפועלים לפי נרטיב הפרקליטות.

אם היינו רואים איזה סכום של מיליון דולר מצד מילצ'ן לקמפיין בחירות אישי של בנימין נתניהו, זה היה משמעותי. אם היתה מופיעה בקצה הסיגר עסקת נשק משמעותית של מאות מיליוני דולרים לזכות מילצ'ן, היית רואה משמעות למתנות. מה שנראה כרגע זה משפט על בסיס כתב אישום שהוגש ברוח התקופה של גיסות ההסתה והממסדים שמרדו בראש הממשלה בזמנו. זה לא מיטיב עם מערכת המשפט, וגם לא עם העדה האומללה. מה שכבר הושג הוא מסע הרסני נגד ארנון מילצ'ן עצמו. מילצ'ן הוא ישראלי שהמדינה כנראה חייבת לו לא מעט והוא גם אישיות מכובדת. האם גורלו נחרץ משום שלא עסק בתרומות כבדות למפלגה הדמוקרטית ולבני הזוג קלינטון, כפי שעשה המיליארדר ההוליוודי הישראלי חיים סבן?

עדותה של קליין הוסיפה נדבך נוסף בהבנת אי־החוקיות שבחקירות נתניהו. הדברים נחשפו בפרשות ניר חפץ ושלמה פילבר; עכשיו הגענו לקליין. האם צריך לצפות לחסדי שמיים כדי שליועץ המשפטי לממשלה יהיה די אומץ לעמוד נגד הלחץ של המשטרה והפרקליטות? כי זה מה שקרה בכל החקירות האלה, שנועדו להשיג אפקט ציבורי קטלני, ולא כדי לעשות צדק ומשפט.

הבעיה היא שאם תקום ממשלה שתרצה לחוקק חוק בנוסח "החוק הצרפתי", שיגן על ראש ממשלה נבחר מתגרת ידם של פרקליט המדינה והיועץ המשפטי, החוק לא יוכל להיות מופעל רטרואקטיבית על משפט נתניהו. ובצדק. השופטים כבר היו צריכים למצוא בעצמם את הטכניקה לחדול את הדבר הזה. היועצת המשפטית בהרב־מיארה יכולה לסגת מסעיפי השוחד.

המשכה של ידידות

רון דרמר קובע שהנשיא "בשליטה מלאה". רמז לקראת אפשרות לעבודה משותפת של ממשל ביידן עם ממשלת ימין?

המדיניות של ממשל ביידן ביחס לגרעין האיראני היא של הכלה, ולא מניעת הגעתה של איראן להתגרענות. זו מדיניות של השלמה אמריקנית עם איראן גרעינית, מצב שיתממש בתוך כמה שנים בהתאם למתווה הסכם הגרעין. כך מפשט את הדברים השגריר לשעבר רון דרמר בראיון לג'ון סלומון בארה"ב. ישראל, לעומת האמריקנים, רוצה למנוע את התגרענות איראן. זו מדיניות שונה לחלוטין. פעם ראשונה שאני שומע מישהו אומר את הדברים בצורה פשוטה ומובנת. דרמר הסביר שהאמריקנים לא מאמינים שפעולה צבאית תעכב במספיק שנים את פרויקט הגרעין האיראני, ולכן לא שווה להשקיע בזה.

מנגד, הנשיא ביידן אמר: "איראן לא תהיה גרעינית במשמרת שלי", ונשאל על ידי יונית לוי: "זה אומר שתפעל בכוח אם יהיה צורך?" ביידן: "כמוצא אחרון - כן". פרשנים כמו ברוס רידל, איש הסי.איי.אי לשעבר, מאשימים שהמחויבות שביטא ביידן בישראל פירושה שארה"ב עלתה על מסלול של מלחמה גדולה עם איראן.

איכשהו נראה שההבנה של רון דרמר נכונה יותר. הוא השתתף בפגישה של נתניהו עם ביידן. סביר שההתרשמות שלו מדויקת יותר מהפרשנים בתקשורת. דרמר אמר עוד דבר מעניין וחשוב: ג'ו ביידן בשליטה מלאה. הוא מדבר לעניין, הוא יודע על מה הוא מדבר ומה הוא עושה. מדובר פשוט בהבדלי מדיניות כמעט קוטביים בין הצמרת הישראלית, מימין ומשמאל, לבין ממשל ביידן בנושא האיראני. הוא חזר והדגיש בראיון שביידן "בשליטה".

זה חשוב מפני שבארה"ב מופיעות כל הזמן הערכות בתקשורת שביידן לא יודע מה נעשה סביבו, הוא סנילי, מצבו המנטלי בשקיעה נוגה; אז הנה עדות של בכיר מהצד של נתניהו דווקא, שמבטל מכל וכל את ההערכות האלה. דבריו של רון דרמר יכולים להכשיר את הקרקע לקראת עבודה משותפת של ממשל ביידן עם ממשלת ימין בראשות נתניהו. אולי גם לחיצת היד המופגנת של ביידן ונתניהו על המסלול בנתב"ג קשורה בצרכים מדיניים עתידיים ולא רק ידידות של 45 שנה.

ההערכה כנראה הכי אמינה לגבי מגבלותיו של הנשיא ביידן היא היותו שבוי בידי מפלגתו הדמוקרטית. הוא איש המפלגה ולא הצליח להשתחרר מאחיזת הצבת של החוגים השליטים בה בעידן הנוכחי. השגיאות שלו בחלוף כשנה וחצי בשלטון מקורן בדבקות שלו בקו המפלגתי שמכתיבות הקבוצות הפרוגרסיביות. כך גם המדיניות הכושלת כלפי איראן.

היא חזרה

זהבה גלאון מצטרפת למנהיגים שמפלגותיהם מזוהות עם אישיותם. היא הדנ"א והמותג של מרצ,
כמו לפיד, נתניהו וליברמן

פרישתה של תמר זנדברג וההחלטה של ניצן הורוביץ לא לרוץ להנהגת מרצ הותירו מגרש ריק, שבו הפך האלוף יאיר גולן למועמד ודאי כמעט לקחת את מפלגת השמאל ההיסטורית, אפשר לומר. עיסאווי פריג' אמר שיאיר גולן הוא לא בדנ"א של מרצ, וזהבה גלאון כנראה חושבת כמוהו. זאת המציאות שדחפה את גלאון לחזור מגלות של ארבע שנים למרחץ הטורקי הפוליטי.

בהתחלה אלו היו איתותים, שהיא מוכנה לחזור אבל היא רוצה שיגישו לה חזרה את המפלגה על מגש של כסף. זה לא בדיוק מה שקרה, אבל היא עושה טוב למרצ. אנשים שלא הביאו בחשבון את המפלגה כאופציה להצבעה, חזרו לשקול ברצינות ללכת שוב עם מרצ. אפשר להמר שבסוף המפלגה אכן תוגש לגלאון על מגש, כזה או אחר. יהיה לחץ על יאיר גולן לזוז ולהוריד פרופיל.

בלקסיקון החדש, במרצ מדברים על "הצבעה אסטרטגית" מול הצבעה לפי האמונה בדרך. אסטרטגי זה בני גנץ או לפיד, כשהשיקול הבלעדי הוא שוב הרק־לא־ביבי. אלא שהפעם, בעיקר בהיעדר איחוד בין העבודה למרצ, הגיוני יותר להצביע למפלגת השמאל הקטנה מאשר לגנץ, למשל. נניח שגנץ מתנדנד בין 10 ל־15 במקרה הטוב. האם כדי להעניק לו עוד מושב או שניים שווה לוותר על הבחירה הטבעית של מצביעי השמאל? בייחוד כאשר תחושת הגעוואלד באוויר. אולי מרצ לא עוברת.

ההיגיון האסטרטגי לא סותר בבחירות האלה את שיקולי הטהרנות האלקטורלית. יתר על כן, גלאון כנראה מרגישה שהיא יכולה לעשות את ההבדל. היא חוזרת בידיעה שבמצב שנוצר, שאיננו מזהיר מבחינת השמאל, גוברים דווקא הסיכויים של מפלגת שמאל מיליטנטית שתילחם, לשיטתה, מעבר לקווי האויב. בסרטון מאוד בוטה היא מאיימת על הבוחרים שאם נתניהו יחזור לשלטון אלו עלולות להיות הבחירות האחרונות. דהיינו, קץ הדמוקרטיה אם לא קץ התרבות. גלאון היא דמות אופוזיציונית, בשונה מגולן שבדמותו קיימת סתירה פנימית: מחד משהו מוקצן כאילו מישהו הוריד את המכסה מהסיר שעל הכתפיים שלו, מאידך איש של שותפות מפלגתית רחבה בנוסח ממשלת בנט־לפיד.

זהבה גלאון מצטרפת לגלריית מנהיגי המפלגות שמפלגותיהם מזוהים עם אישיותם. היא לא רק הדנ"א של מרצ, היא המותג של מרצ. כמו לפיד, נתניהו, גנץ וליברמן. דבריו של עיסאווי פריג' נגד יאיר גולן נובעים גם משיקול אלקטורלי מובהק. במרצ מעריכים שהמפלגה מקבלת מנדט אחד לפחות, אם לא שניים, מהערבים. אבל זה תלוי בהרכב הייצוגי לכנסת. יאיר גולן גורע תמיכה ערבית ממרצ. הוא אהוד בקיבוצים. אבל כמה זה שווה היום? ספק אם מרצ יכולה להוציא היום ממאגר הבוחרים בתנועה הקיבוצית יותר ממנדט.

האנשים מן הבקעה

זה בלתי נתפס שדווקא "חקלאי מהבקעה" התנגד להחלת הריבונות הישראלית, ודוחה את ההזדמנות ההיסטורית לגבולות בני הגנה

בחוברת הפעלה שכתב אורי אבנרי מטעם "גוש שלום", הוא מסביר כי "תפקיד מכריע נועד... לתנועות השלום הקטנות והעקביות... תנועות אלה משולות לגלגל שיניים קטן בעל הנעה עצמית, המסובב גלגל יותר גדול, שמצידו מפעיל גלגל עוד יותר גדול... עד שמופעל המנגנון כולו. כך הושגו ההכרה בקיום העם הפלשתיני. ההסכמה הרחבה להקמת מדינה פלשתינית... משא ומתן עם אש"ף, ההסכמה לפשרה בירושלים, ועוד ועוד".

במסגרת תוכנית השלום, "כל המתנחלים הישראלים יפונו ממדינת פלסטין, ההתנחלויות יכולות להימסר לפליטים חוזרים".

מי שמסתכל לאחור על מה שהשיגו האינטלקטואלים של השמאל ופעיליו, לא יכול לזלזל בחזיונותיו של אבנרי. כולל מסירת ההתנחלויות לפליטים. מספר המתיישבים ביו"ש אינו מהותי לשאלת האחיזה הסופית בקרקע. מי שראה כיצד נוצרה בישראל קואליציה ממשלתית שאפילו אבנרי לא היה מעלה בדעתו, צריך להביא בחשבון שכל תמונת עתיד הזויה מצד ארגוני המאבק השמאליים יכולה להתממש כתוצאה מהתמוטטות חברתית־פוליטית. זה מה שראינו תוך כדי המגיפה והמשבר הכלכלי שהתלווה אליה. הוא נוצל על ידי ארגונים רדיקליים בתמיכת פוליטיקאים ובכירי ביטחון, שהם לגמרי מהזרם המרכזי, כמו ראש הממשלה דהיום, או קודמו נפתלי בנט.

אם תנועת החרם הפנים־ישראלית תצליח שוב בתוכניותיה הפוליטיות נראה התערערות מואצת של ריבונות ישראל בכל אזור הצפון. השבוע התפרסם שרה"מ לפיד מעניק 250 מיליון שקלים לג'סר א־זרקא, כפר בן כ־15 אלף תושבים. טירוף תקציבי כזה, שהוא שוחד פוליטי בקנה מידה ענק, מוביל בהמשך למשאים ומתנים על אוטונומיה בגליל אם לא לתביעת עצמאות והינתקות מהמדינה.

לכן כש"חקלאי מהבקעה", כפי שמכנה את עצמו אחד התועמלנים של הימין האנטי־ליכודי, מתנגד להחלת הריבונות הישראלית בבקעה - הדבר הזה בלתי נתפס על דרך ההיגיון. משמע, יש לו מניעים אחרים. נתניהו, כשהיה ראש ממשלה, הלך בדרכו של דוד בן־גוריון עם תוכנית החלת הריבונות במסגרת "תוכנית טראמפ". אתה לוקח את מה שההזדמנות ההיסטורית העניקה לך. מבחינת נתניהו זו היתה התגשמות התוכנית לגבולות בני הגנה, שאנשים כמו דורי גולד, דן דייקר, יעקב עמידרור ואחרים ניסחו לאורך השנים. השימוש של דוברי קריית ארבע והבקעה בביטוי "נתניהו סיכן את קיום המדינה", מסגיר את העובדה שמדובר במנטרות תעמולתיות. זה כ־25 שנה שקברניטי עבר כאלה ואחרים משתמשים בביטוי המסית הזה. אבל למה אנשי ההתיישבות? טרם פוענח. עקיבא ביגמן כתב לפני שלוש שנים ב"ישראל היום" על ההתנהלות של אנשי הימין הקיצוני ב־1988 נוכח הקמת ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר. ישראל נמצאת בפני "יוזמה מדינית חדשה שלא ניתן יהיה לבלום אותה", התריע יובל נאמן בכנסת. "יוזמה מדינית, קרי: נסיגה - נסיגה רבתי". הוא המשיך: "אני רוצה לומר לחברים כאן, שאני חושש שמוטב היה כבר המערך, מוטב אילו היינו מציעים להטיל את הרכבת הממשלה על שמעון פרס".

נאמן לא ידע מה הוא חוזה: טוב, זה לא היה פרס אלא יצחק רבין. לימין שהיה שותף לשמאל במלחמה נגד שלטון הליכוד ב־1988 וב־1992 יש מניות יסוד במצב החלוקה דה־פקטו של ארץ ישראל בין רש"פ מימין וטילי חמאס משמאל.