הדרך לחוות אל נווה שבצפון השומרון מתפתלת בין יער ירוק. אורנים גדולים סוככים על הכביש, זיתים מכסיפים ביניהם. אור וצל, אור וצל. יש רגעים שהפריים כולו מלא עצים, ואז אפשר לדמיין שאנחנו במקום רחוק וירוק ורגוע.
שביל עפר מתפתל ומטפס, ובסופו נפרסת החווה בתפארתה: דיר גדול, אורווה לסוסים, מבני מגורים ורחבת התאספות. מרפסת גדולה לנוף. בת אל שוורץ (26) בדיוק בונה פרגולה, מברגה בידה. היא ובעלה, נדב (28), הקימו את החווה לפני שלוש שנים וחצי. שנה לאחר מכן נולדה דבש ציון, ועוד מעט יצטרף עוד ילד לכוח האדם.
ההורים שלה ייסדו את קרני שומרון, ההורים של נדב את דולב. בני הזוג רואים את עצמם כחלק מהשרשרת האידיאולוגית הזאת. "לכל דור יש את המשימה שלו" תסביר בת אל.
זאת המשימה שלהם. הם קראו למקום "אל נווה" ע"ש אחיין של בת אל שנפטר ממוות בעריסה. העלייה לגבעה היתה ביום האזכרה. החווה שלהם היא אחת מ־50 חוות הבודדים ביו"ש, הממוקמות מצפון השומרון ועד לדרום הר חברון, ושומרות על כ־300 אלף דונם של אדמות מדינה בשטחי C מהצתות ומהשתלטות ערבית בלתי חוקית. זוהי תופעה מתרחבת בשנים האחרונות, ויש לה משמעות אידיאולוגית, אבל גם אסטרטגית.
את עדר כבשי המרינו, המונה 220 ראש, מוציא נדב בכל בוקר למרעה של שש שעות. אל נווה שומרת על 4,000 דונם, שהוחכרו למקום ע"י המינהל האזרחי. "עד שהקמנו את המקום, לא הסתובבו פה יהודים והפלשתינים השתלטו על השטח באופן מתוכנן ומכוון. ערביי האזור סיפרו שהתוכנית היא לחבר את הכפרים יעבד וכפין אחד לשני וכך לנתק את היישובים מבוא דותן וחרמש ולהפוך אותם למובלעת. אנחנו כאן כדי למנוע את זה", מסבירה בת אל. ובאמת, בכל פעם שהם או המתנדבים שעובדים בחווה רואים הצתה או פלישה - הם מדווחים לצבא.
דבש ציון עדיין קטנה, אבל נראה שבהמשך תשלם מחיר על בחירתם של הוריה לחיות במקום מבודד. בני הזוג מכירים את המחיר הזה משיחות עם בעלי חוות אחרים ונערכים נפשית: "אני יודעת שדבש מקבלת פה מלא. היא חשופה לטבע, היא עצמאית, שמחה, וזאת הדרך הכי מדהימה לגדול. ברור לנו שהדור שגדל היום בחוות הוא דור משודרג, דור מדהים. מצד שני כשהיא תחזור מהגן או מביה"ס ותרצה ללכת לחברה, זה לא יהיה כל כך פשוט. אנחנו נצטרך להסיע אותה. זה אחד מהאתגרים, ויש המון אתגרים. אם זה היה כל כך פשוט - יותר אנשים היו עושים את זה".
אחת מההנחות שבבסיס כל חווה היא שבעליה שומרים על הקרקע, אבל הם לא בעלי הקרקע. כך שברגע שהרשויות יצטרכו אותה למטרות אחרות, הם יקומו וילכו.
את לא מרגישה פריירית? נראה שהמדינה או המועצה מצאו שומר בחינם.
"אנחנו מבחינתנו חיים את החלום. ראשית, שנינו מאוד אוהבים טבע ובעלי חיים. שנית, אנחנו עושים משהו שאנחנו מאמינים בו. שנינו גרנו בשומרון וראינו את שמורת הטבע נחל קנה נכבשת ע"י ערבים. עכשיו יש לנו אפשרות לפעול. ככה חונכנו".
רוב הזמן שקט בחווה, אך בזמן מבצע שומר החומות גם הערבים השכנים התעוררו והציתו את היער. החווה הוקפה להבות מכל עבר, ובית המשפחה כמעט עלה באש. התגייסות מתנדבים, כבאיות ומטוסי כיבוי הצליחה להשתלט על האש, אבל מייד לאחר מכן הוציאה בת אל רישיון לאקדח. מעבר לכך, היא מעידה, לא היה להם עימות עם ערביי האזור, והם גם מקפידים על מינימום חיכוך עימם. גם כשיש פרובוקציות, הם לא מתערבים, אלא מזעיקים את הצבא. "צה"ל באמת עובד פה מדהים ומטפל בהכל, אבל בסופו של דבר אנחנו כאן בארץ ישראל, בצפון השומרון, סמוך לג'נין ויעבד, שמהם יצאו הפיגועים האחרונים, זה אזור בעייתי. אנחנו מודעים למצב הביטחוני, יש תמיד את המתח הזה".
את מפחדת?
"עד שדבש נולדה לא פחדתי. על עצמי אני לא פוחדת, אבל לסכן אותה? אין מצב. אלה מחשבות שהתחילו רק מאז שהיא הגיעה. אנחנו לא חיים בפחד, אבל כן חיים בזהירות, וזה באסה שזאת המציאות שלנו פה, אנחנו בחזית. אבל לשבת מהצד אנחנו לא יכולים".
מלבד האתגרים הנלווים הרבים, קשה מאוד להתפרנס מגידול צאן ביו"ש. לכן חוות רבות החלו לפתח את ענף התיירות והאירועים אצלן. בחוות אל נווה עורכים חתונות, ורואים בכך רווח כפול: גם לייצר עוד פרנסה וגם להביא מאות אנשים למקום. מבחינת בת אל, בכך נמדדת ההצלחה האמיתית, החיות האמיתית של המקום. "כשעם ישראל מגיע, זה מה שאומר שאנחנו בעלי הבית". היא תגיד.
לנתב את האנרגיה
אף שאנשי חוות הם זאבים בודדים, הם יודעים לשתף פעולה במגוון דרכים. "השומר יו"ש הוא ארגון שעוזר לנו ברעייה ובשמירה. הוא קם מתוך המצוקה של החקלאים שפשוט קרסו", היא מספרת. מעבר לכך, קמו סביב טרנד החוות מיזמים נוספים, כמו למשל "אביר הרועים" לשיווק ישיר של בשר הגדל בחוות, או "השועלות", התארגנות של בנות צעירות שעוברות בין החוות ועוזרות בעונת ההמלטות.
"אנחנו מרגישים שכולנו ביחד באותה משימה", מתארת בת אל את העזרה ההדדית בין החוות, "אין מצב שחקלאי צריך עזרה ולא יעזרו לו. אחרי ההצתה שכילתה חצי משטחי המרעה שלנו, חקלאים מכל הארץ תרמו לנו חבילות של חציר שנוכל לתת לכבשים. הגיעו הנה 40 חבילות, בשווי של כמעט 20 אלף שקלים. כולם רצו לעזור, גם מי שלא איתנו אידיאולוגית".
למה את מתגעגעת?
"לחופש. יש כאן הרבה אחריות, זה הדבר שהכי קשה לי. גם כשאנחנו נוסעים לשבת, כשיש כאן מתנדבים שמאפשרים נסיעה כזאת, אנחנו כל הזמן זמינים בטלפון. לקחנו על עצמנו משימה מאוד גדולה. העסק, השמירה על השטח, דאגה למתנדבים, יש בזה המון מתח. מצד שני, מה שמאזן את זה אלה השקט, הנוף והמרחב".
מי שאינו בקי עשוי להתבלבל בקלות בין נוער הגבעות לאנשי החוות, אבל רב המבדיל על הדומה. "ההבדל הוא קודם כל שפה יש משפחה, זוג נשוי, משהו קצת יותר בוגר", אומרת בת אל. "יש פה משהו הרבה יותר ממלכתי. אנחנו עובדים ביחד עם כל הרשויות, עם הצבא, המשטרה, המינהל האזרחי. אנחנו לא הולכים נגד. נוער הגבעות הם חבר'ה מדהימים, אבל בגיל הזה הם רואים הכל בשחור ולבן, והם מונעים מאש. יש להם כוח לעשות ולהשפיע, אבל כשאין מבוגר אחראי אז זה לא יוצא טוב. כשהחברה האלה מגיעים לחוות יותר מבוססות ויש מי שמנתב את הכוח שלהם - אפשר לעשות מזה דברים טובים".
מפרקים את הגדר
לפני ארבע שנים, בלילה חשוך במיוחד, שמר שבתי קושילובסקי על העדר שלו בחוות אברהם שבדרום הר חברון, סמוך לטנא עומרים. כמו ב"שכב בני", שירו הנודע של עמנואל הרוסי, "ביום עבד, בלילה ישמור", כך קושילובסקי. אחרי כמה ימי עבודה קשה ולילות רצופים של שמירה, העייפות גברה והעיניים נעצמו. כשהן נפקחו שוב, היו לו 88 כבשים פחות. הן נגנבו. למרות כאב הלב הנורא ותחושת חוסר האונים הוא ידע שיצא יחסית בזול. לחברו יאיר בן דוד מחוות קשואלה שבגוש עציון נגנבו כבשים בשווי חצי מיליון שקלים. רוב החוות לא מתאוששות ממכה כזאת.
איש לא מפצה את החקלאים על טרור חקלאי, בשוק שגם ככה הוא מאתגר. "זה לא כלכלי לגדל כבשים בארץ, הרבה יותר זול לייבא. פעם מדינת ישראל היתה מייצאת תפוזים, היום היא מייצאת רוגלות. פעם היתה מדיניות ציונית שראתה בתפיסת השטח ובחקלאות עברית ערך, אבל היום זה לא מהווה משקל נגד מול הנסיונות להוזיל את יוקר המחיה", מסביר שבתי (39). את חוות אברהם הקים לפני חמש שנים, עם אשתו נגה.
"אם היו שורפים את היער או משתלטים על השטח, כמה זה היה עולה למדינה? לא מביאים את זה בחשבון. אנחנו על פי תהום כי מעניין את כולם להוזיל את עגלת הקניות ב־10 שקלים", מסביר יאיר בן דוד (45) מחוות קשואלה שביער הל"ה במערב גוש עציון, שבה אנחנו נפגשים.
"אף אחד לא שומר על אדמות מדינה, זה לא מעניין אף אחד באמת, וזה תקף לכל הממשלות", הוא ממשיך לבאר. "בכל פעם מגיעים לסיור שרים ורמי דרג אחרים, עושים סיבוב, נכנסים להלם ממה שהם רואים, אבל בסופו של דבר לא עושים כלום. כשיש חוסר משילות - הוא קיים בכל מקום, בנגב, בגליל וכאן. בגלל שהבעיה עמוקה כל כך, גופים כמו השומר החדש והשומר יו"ש מתמקדים כעת, במקביל לעזרה בשמירות בחוות, גם בחינוך ערכי".
הערכים שעליהם מדבר בן דוד הם לא רק חקלאות עברית ושמירה על נכסי מולדת, אלא גם התחושה הבסיסית של להיות בעלי בית בארץ שלנו - שבעיניו היא חיונית להמשך קיומנו כאן. הוא מסביר שדור המתיישבים הראשון ביו"ש עשה עבודה יוצאת מן הכלל אבל טעה באופן פטאלי כשגידר את היישובים. "היום ההורים ביישובים מפחדים שהנוער ייצא מהגדר שפעם היתה הגנה בסיסית והיום היא מחסום תודעתי. הגדר לא מונעת פיגועים, הרבה פיגועים קרו עם גדר. הניצחון של החוות יהיה בניצחון על זה, על תפיסת המגננה הזאת".
שבתי מספר שבשנה הראשונה של החווה, הנמצאת קילומטר וחצי מיישוב האם, כל מי שרצה לטייל אליה היה צריך להודיע לאחראי הביטחון של היישוב. "כאילו נוסעים למארג' עיון. היום, ילדים בני 8 באים ברגל והמרחב הפתוח הזה טבעי ומובן מאליו, כמו שטבעי ללכת למכולת. מבחינת אשתי זה ההישג הכי גדול של החווה".
לשיחה מצטרפת תחיה בן דוד, אשתו של יאיר. יש בה רכות שנדיר למצוא בחוות. "גדלנו למשפחות של מתנחלים: אלון שבות, ימית, נוקדים. ההורים שלנו לקחו אותנו להפגנות, להקמת יישובים. גדלנו בזה, ההתיישבות והחשיבות שלה היתה תמיד בתוכנו חזק". בן דוד מספרת ששניהם גדלו בתחושת שליחות גדולה, והיו ממלכתיים, גם כשהפגינו נגד החלטות הממשלה. ואז הגיע הגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון, ואחריו החרבת עמונה. "הרגשנו שמכרו אותנו, שצריך להפוך את העולם ולפעול מלמטה".
יאיר: "ההרגשה היתה שהכל רקוב. עד אז האמנו שמדינת ישראל קדושה. להורים שלנו לא היה שום דבר יותר חשוב ממדינת ישראל. זה היה דור שעזב חיים טובים מאוד בחו"ל ועלה לארץ. הגירוש היה שבר. הרגשנו שהמדינה שאהבנו כל כך ונתנו לה כל כך הרבה - בגדה בנו".
ארבע פעמים גוש עציון
יאיר בן דוד זיהה באותם ימים תופעה מדאיגה של בנייה בלתי חוקית ערבית נרחבת בשטחי C, והשתלטות על אדמות מדינה. הוא הקים את תנועת "רגבים" יחד עם שני שותפים: בצלאל סמוטריץ' ויהודה אליהו. הוא עבד מסביב לשעון במקביל ללימודי המשפטים. לא נשם, כמעט לא ראה את משפחתו הצעירה. האינטנסיביות הבלתי אפשרית הזאת נקטעה בנסיעה משפחתית לחו"ל.
"הרגשנו שאנחנו צריכים לחיות את החיים קצת אחרת, ולא להיות בטירוף הזה. להיות יותר עם המשפחה, לחיות פשוט יותר, מחובר יותר לאדמה", נזכרת תחיה. הם שמעו שהמועצה האזורית גוש עציון מחפשת פתרון להצתות ולכריתות החוזרות ונשנות ביער הל"ה שניטע על אדמות שנרכשו ע"י קק"ל ב־1938. הם קיבלו על עצמם את המשימה, ועלו לקרקע ב־2012. שטח החווה שעליו הם אמונים מכיל את שטח כל יישובי גוש עציון ארבע פעמים. ההצתות הלכו ופחתו, הכריתות הפסיקו.
"מכרנו בית בשביל לקנות את העדר", מספרת תחיה. "אני עוד חולמת על בית רגיל... בהתחלה לא היו כאן מים וחשמל, היינו עם שתי תינוקות בנות פחות משלוש. אז בהתחלה לא גרתי פה, הייתי רק באה לבקר, אבל אז הוא הקים לי אוהל צבאי".
"ואז הקרציה הזאת החליטה שהיא נשארת", אומר יאיר וצוחק.
תסלחו לי על השאלה, אבל איפה הכסף?
יאיר: "האתגר הכי גדול של החוות היום זה להיות כלכלי, ואין דרך להיות כלכלי רק מהכבשים".
שבתי: "צריך לחשוב קדימה ולהיות מציאותי. זה מאוד רומנטי לגדל צאן, אבל לא אפשרי להסתמך רק על זה. מי שעושה את זה יפשוט את הרגל אחרי כמה שנים וילך, ואז כל העבודה הקשה לא שווה. מצד שני - אנחנו לא רוצים שיתרמו לנו, אי אפשר להיות נצרך כל היום. גם אידיאולוגית - אין לך הצדקה אם אתה לא מחזיק את עצמך".
יאיר: "אם יגנבו לי עוד פעם אחת את העדר - אלך. אני לא אצליח להמשיך במשימה. אז במקביל לעדר יש לי חאן אירוח ואירועים, ואני רוצה שאנשים יבואו לחגוג כאן בר מצווה או לעשות כאן קמפינג, כי הם יודעים שאני השליח שלהם. אני צריך להרגיש את הגיבוי הזה. וכשחווה נפגעת מטרור חקלאי, אם הסביבה עושה לה הדסטארט מיוזמתה - אז היא תמשיך במשימה כי התחושה היא שיש גיבוי. אנשים מביאים הנה מדי פעם עוגה. המשקל של המחווה הוא עצום. זאת תחושת ערבות".
שפת רועים עתיקה
יש מקומות ביו"ש שמסוכן לגור בהם, וכשמדובר בחוות בודדים - הסכנה גדלה?
יאיר: "אנחנו יותר מעשר שנים בשטח וברור לכל הערבים מסביב שהם לא יכולים להיכנס. לקח להם זמן להבין את זה, אבל אני מאמין שאם יהודי רועה צאן בארץ ישראל ומרגיש בעל הבית, אף אחד לא מתקרב אליו".
שבתי: "בשנים הראשונות היו היתקלויות לא רק עם פלשתינים, גם עם אנשי שמאל קיצוני כמו עזרא נאווי (תחקיר "עד כאן" ששודר ב"עובדה" צולם בשטח חוות אברהם וסביבתה; ק"א). אנחנו מתמודדים עם שלושה סוגי טרור: הראשון - גניבות שטח, כלומר פלישה של עדר של ערבים לשטחי המרעה שלנו ואכילת האוכל של הכבשים שלנו. השני - גניבת כבשים או ציוד. השלישי - הצתות, שמוכיחות באופן הכי ברור שמדובר בטרור פרופר ולא במשהו על רקע כלכלי. הם לא מרוויחים מזה כלום. בסוף אתה רואה בעיניים מי באמת שייך לארץ הזאת, מי שורף ומשחית אותה ומי מפריח אותה. בתחילת הדרך נתקלנו בכל השלושה, היום המינון מאוד־מאוד יורד. בשנים הראשונות לא הייתי יכול לצאת מהחווה. הייתי צריך להיות בה כל יום, כל היום. היום אני יכול".
סוג הטרור ששבתי לא מספר עליו הוא הגלוי והבוטה ביותר, כמו זה שייצג המחבל שחדר לביתו לפנות בוקר אחד לפני כמה שנים, וניסה לרצוח אותו עם שתי סכינים גדולות. שבתי ירה בו במקום. מאוחר יותר יסביר שאירוע כזה לא משנה במילימטר את הדבקות שלו ושל משפחתו במטרה.
יש לכם נקיפות מצפון על זה שאתם מגדלים את הילדים כאן?
יאיר:" הפוך".
תחיה: "את זה יאיר אמר, אבל רוב הנשים בכל החוות יגידו שכן. נשות החוות נפגשו לאחרונה, ושם נקיפות המצפון עלו ובגדול. יש כל כך הרבה היבטים לנקיפות המצפון האלה: למשל, המפגש של הילדים עם האוכלוסייה המתחלפת של המתנדבים, שאנחנו אף פעם לא יודעים מי הם ומה הם.
"לגדל ילדים בטבע זה מדהים ומטורף ואנשים מקנאים בנו, אבל כשמסתכלים על המכלול, רואים את המחיר שמשלמת המשפחתיות על העובדה שאי אפשר לעזוב את המקום, אי אפשר לנסוע לטייל. הבכורה עוד מעט בת 14. ילדה בגילה יוצאת כל ערב, פוגשת חברות. אבל היא איתנו ברעיון, שותפה למשימה, היא וששת הילדים האחרים".
אביחי סויסה (36) מ"יישוב הדעת" שליד שילה, הוא אחד ממקימי "השומר יו"ש", ארגון המפעיל אלפי מתנדבים בעזרה בחקלאות ובשמירה ל־35 מתוך 50 החוות הפרוסות ביו"ש. רוב המתנדבים מגיעים ממוסדות לימוד באזור. יחד עם 35 תקני שירות לאומי לנוער בסיכון ו־300 המתנדבים הקבועים שיש לעמותה, הם מצליחים לתת לחקלאים המותשים כמה ימי אוורור מהשגרה השוחקת. הם גם מפעילים פרויקט של "יישוב מאמץ חווה", שבמסגרתו כמה עשרות משפחות מכל יישוב אם מתנדבות לשמור בלילה, בעוד נוער היישוב עוזר בחקלאות ביום.
זה לא מסוכן לשלוח בני נוער לרעות לבד בשטח פתוח?
"יש נוהל יציאה למרעה. הם יוצאים בצמדים עם תיק ובו שלוקר, גז מדמיע, משקפת, מכשיר קשר וטלפון. בכל חצי שעה החקלאי יוצר איתם קשר. יש פחות ופחות מפגשים עם ערבים, כי עצם היציאה למרעה מסמנת ברור מאוד את הטריטוריה של החווה, זאת שפה עתיקה של רועי צאן".
אביחי מספר שמשק שמחזיק יותר מ־300 ראש צאן יכול להתחיל להיות כלכלי. "כבשה עולה 2,000 שקלים, ובמהלך חייה ישקיע בה החקלאי עוד 5,000 שקלים. 300 אלף דונם מוחזקים ע"י חלקאים מצפון השומרון ועד לדרום הר חברון. בחוות יש כיום כ־5,000 ראשי צאן. אבל בעוד בישראל הקטנה מקבל בעל עדר תמיכה במרעה וגידור, כי מבחינת המדינה עדרים עוזרים למנוע שריפות, חקלאי יו"ש לא מקבלים את התמיכה הזאת משנת 2014, כי המינהל האזרחי החליט משום מה לסגור את השיבר".
למרות כל הקשיים, אביחי אופטימי. "יש בסוף איזה נס שמתרחש באופן תמידי. אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו כאן, ומישהו שומר עלינו מלמעלה".
הערב יורד בצפון השומרון, דבש ציון נפרדת מסוסה ומכבשה והולכת לישון. גם בדרום הר חברון מתכוננים לסיים את היום, ריח העשב שנצרב בשמש כל היום נישא ברוח קרירה, סוף־סוף אפשר לנשום. בחוות קשואלה קבוצה המתארחת באוהלים האינדיאניים עושה מדורה קטנה, מקשיבה לקולות היער הרכים. לילה טוב לילדים, לילה טוב לכלבי השמירה הגדולים, לילה טוב לכבשים ולסוסים. רק השומר נשאר ער. לא ינום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו