הוא ישב לבדו במרכז שולחן הממשלה במליאת הכנסת. מימינו, משמאלו ומאחוריו, במקומות שבהם היו אמורים להתמקם ברגע הזה עשרות שרים וחברי קואליציה, היה נטוש לחלוטין. רק נפתלי בנט, ראש הממשלה, הוא עם עצמו ומחשבותיו, מחכה בחוסר סבלנות להצבעה שצריכה להגיע, שאחריה יוכל לברוח חזרה לחדרו.
מולו, חברי האופוזיציה, חובטים בו וסונטים בו, קוראים לעברו ואין מי שיגן עליו. בנט מחייך במבוכה, משפיל מבט ורק מחכה שהרגע המביש הזה יחלוף. אבל שיא הבושה עוד היה לפניו. דקות אחר כך, הראה לוח ההצבעה את התוצאות: ארבעה ח"כים בלבד התנגדו לחוק שכר מינימום. ראש הממשלה ועוד שלושה. השאר הצביעו עם האופוזיציה או ברחו מהאולם.
רבים במערכת הפוליטית ראו ברגע הזה השתקפות של המצב הפוליטי שבו שרויה הממשלה, ובעיקר של העומד בראשה: בודד, ננטש על ידי אלה שהוזהר כי הם משתמשים בו עד שלא יהיה בו עוד צורך, אבל כלפי חוץ ממשיך לחייך ולשדר עסקים כרגיל.
בתוך הבוקה ומבולקה שבה מצויה הקואליציה בימים אלה בעקבות שורת ההפסדים בכנסת ומספר המורדים שגדל מיום ליום, הועבר מסר חריף למדי לסביבתו הקרובה של רה"מ כדי שיודיע מייד כי הוא מוותר על ראשות ממשלת המעבר, גם אם מי שיפרק את הממשלה יהיה מגוש השמאל שעליו אחראי יאיר לפיד. על פי אותו המסר, לפיד הוא שהקים את הממשלה בעשר אצבעותיו, ועד כה, שנה אחרי הקמתה, לא הרוויח ממנה דבר. בנט כבר שנה בתפקיד, אמרו, עכשיו הגיע הזמן לפנות את מקומו לטובת שותפו.
בלשכת לפיד מכחישים כי הם עומדים מאחורי המסר התקיף. גרסתם הרשמית היא כי על פי ההסכמים הקואליציוניים מי שאמור להיות ראש ממשלת המעבר הוא לפיד אם מי שמפיל את הממשלה מגיע מתקווה חדשה או מימינה. זאת, בעוד בנט הוא שנשאר רה"מ בתקופת המעבר אם מפילי הממשלה מגיעים מיש עתיד, העבודה, מרצ או רע"מ. אותם דוברים, הם אומרים, עשו זאת כנראה על דעת עצמם. בסביבת בנט יש מי שמפקפק בכך. לפיד עצמו לא דיבר על כך עם רה"מ, אמר גורם בלשכת בנט, אבל המסר עבר.
האמת היא שאין להוציא מכלל אפשרות שלפיד, על אף היותו החשוד המיידי, לא הוא שעומד מאחורי הדרישה הזאת מבנט. בימים האחרונים מסתובבים כמה גורמים בקואליציה, ממפלגות השמאל החברות בה, כאלה המעוניינים בהמשך קיומה ומייחלים ליציבותה, בתחושות קשות. כאילו העובדה שהממשלה נופלת כבר ברורה, וכעת מנהלים ראשיה קרבות איתנים על חלוקת השלל, כלומר על ראשות ממשלת המעבר. בכל פעם שמישהו ברע"מ או במרצ עושה שרירים, בלשכת בנט נושמים לרווחה, ואילו כשמדובר בגדעון סער או בעידית סילמן - אצל יאיר לפיד פותחים שמפניה. זה מצב הזוי, הם אומרים. אנחנו נלחמים בשוחות נגד האופוזיציה, והם נלחמים אחד בשני כשכל אחד מהם מנסה להפיל את האחריות על האחר.
הפוך סער, הפוך
ביום רביעי, כשעה לפני ההצבעה על העלאת שכר המינימום, ישב לפיד במזנון הכנסת וניהל שיחה נינוחה עם כמה מהנוכחים סביב שולחנו, ובהם חברת הכנסת אפרת רייטן ממפלגת העבודה. בשלב מסוים נכנס יו"ר הקואליציה בועז טופורובסקי למזנון כשהוא נסער, התנצל בפני הנוכחים על ההפרעה ועדכן את לפיד כי לפי שעה אין רוב לקואליציה להפלת החוק. הוא פירט באוזניו את שמות המורדים מהקואליציה שמתכוונים להצביע בעד, וחיכה לשמוע את התייחסותו של ראש מפלגתו לדברים. אבל לפיד לא אמר דבר. להצבעה, שהתקיימה זמן קצר אחר כך, כלל לא טרח להגיע.
אחרון היורים בתוך הנגמ"ש היה סער. בניגוד למשברים הקודמים, שנוהלו בידי פרטיזנים ממפלגות שונות, הפעם מדובר בראש מפלגה ושר בכיר בממשלה. חוק תקנות יו"ש הוא לא החוק הראשון מאז כוננה הממשלה שעבורו יש לקואליציה, הנשענת על גורמים אנטי־ציוניים מובהקים, צורך באצבעות חברי האופוזיציה. ההבדל בין החוקים האלה לזה הנוכחי, הוא שבעבר ידעו בממשלה להתאחד נגד האופוזיציה. הפעם בחר סער להאשים בראש ובראשונה את חבריו לממשלה.
כשביקשה שרת הפנים איילת שקד להעביר את חוק האזרחות והתקשתה להשיג את הרוב הדרוש לכך, פתחה מבערים נגד הליכוד ומפלגות הימין ותבעה מהן להצטרף לחקיקה הממשלתית. כשבני גנץ ראה שאין רוב להצעתו "ממדים ללימודים" בשל אותם גורמים בקואליציה, שרק המחשבה על חיילי צה"ל גורמת להם לפריחה בכל הגוף, יצאו הוא וחבריו לממשלה במתקפה רבתי נגד הליכוד. האחריות היא של הממשלה, אבל את האשמה ידעו לגלגל הלאה.
לא כך עשה סער. כשראה שאישור תקנות יו"ש עומד בפני קושי פוליטי, זימן את התקשורת להצהרה מיוחדת והכריז כי הממשלה אשמה. סער קבע כי אם לא יעבור החוק - לממשלה אין זכות קיום. בכך ניתן האות למלחמת הכל בכל. באופוזיציה, לשמע הדברים, הבהירו שיתנגדו לחוק כאיש אחד - הרי לא בכל יום מזדמנת לפתחם הצבעה שעשויה, לדברי ראש מפלגה בממשלה, לטלטל את יסודות הקואליציה. גם עידית סילמן, שנזהרה מלהצביע נגד הממשלה מחשש שתופרש מסיעתה, נאלצה להודיע כי אם אצבעה היא זו שתכריע - בכוונתה להצביע נגד.
מהצד השני השיגה הכרזתו של סער את האפקט ההפוך: כאשר הרוב הקואליציוני ממילא כבר לא היה מובטח, העדיפו ברע"מ להישמע לצו מצפונם ולהיעדר לגמרי מההצבעה. רק מאזן גנאים הצביע, כמובן נגד. כך גם ג'ידא רינאוי זועבי. סער, לפיד ובנט ראו בעיניים כלות את הקואליציה שלהם מתפוררת מול עיניהם ולא יכלו לעשות דבר כדי לעצור את זה.
בראיונות לטלוויזיה ניכר היה שסער לא יודע את נפשו. מי שחולל את האירוע ויזם אותו איבד למעשה שליטה. ההערכה היא כי סער לקה בהערכת חסר לגבי מצבו של נתניהו, וסבר שיוכל לכופף אותו בקלות.
רוטציה? הצחקתם את ביבי
כשיזם סער את המשבר, הודיע על העלאת החוק מוקדם מהנדרש ותבע משמעת קואליציונית גורפת. היה זה בשיאו של המשא ומתן שניהל בקדחתנות מול נתניהו, בתיווכו של יעקב אטרקצ'י. סער יכול להכחיש, אולם אטרקצ'י, על אף היותו חבר ליכוד, מקורב מאוד אליו, העביר מסרים אליו וממנו, ותיזז (לא פיזית ככל הידוע) בינו לבין נתניהו בשבועות האחרונים. סער חשב שנתניהו מעריך את מצבו כלא שפיר במיוחד. ממשלה שיחסית מתפקדת, עם סיכויים לא מבוטלים לצלוח את מושב הקיץ ועם עוד חודשים רבים באופוזיציה. אם המו"מ בין נתניהו לסער היה מגיע לשלבי הסיכום שלו לפני חודש או חודשיים, ייתכן שסער היה צודק.
בסתיו קיבל נתניהו את התשובה השלילית הסופית מבני גנץ, והפלת הממשלה נראתה אירוע רחוק. היום הסיטואציה שונה בתכלית. אם לגנץ הוצע להיות ראש ממשלה ללא רוטציה, היום המילה רוטציה בכלל לא עוברת בלשכת ראש האופוזיציה. הוא לא יסכים להתחלק בשלטון עם איש, לא ראשון ולא אחרון. סער דרש להישאר שר המשפטים.
נתניהו סירב. הוא הסכים להתפשר על התיק ובלבד שתישמר לו זכות וטו בעניינים משפטיים. נתניהו סירב גם לכך. סער כבר לא יכול היה לחזור בו. הקואליציה הגיעה לסף רתיחה בגללו, ודרך המילוט שבה תכנן לעבור - נחסמה פתאום. ההבדל ניכר גם בראיונות לטלוויזיה. לפני ההצבעה סירב לומר שלא יישב תחת נתניהו. היה זה במהלך המו"מ עם הליכוד. בראיונות הבאים, אחרי ההצבעה, כבר אמר זאת. היה זה אחרי שהבין שנתניהו מורח אותו.
נתניהו מבין שימיה של הממשלה ספורים. וככל שהיא שורדת יותר, כך הניצחון שלו ושל המחנה הלאומי יהיה גדול יותר. הקריסה הפנימית הזאת, להערכתו, ממאיסה את הממשלה עוד ועוד על הציבור. אם בעבר היה לחוץ לסיים כמה שיותר מהר את ימיה, היום החשיבה היא אחרת. מצידו הממשלה יכולה לשרוד גם את מושב הקיץ. את מושב החורף היא ממילא לא תשרוד.
להצבעה הבאה, על מינוי מתן כהנא לשר הדתות, כבר גייסו את כולם - אבל החוק שוב לא עבר. סילמן הצביעה לראשונה עם האופוזיציה, והכשילה את המינוי. באותו רגע התחוור גם לסער שקריאת ההשכמה שלו, אם זו היתה כוונתו, לא מועילה ואינה יכולה להועיל. גם אם ההתייצבות גורפת, יש רק 60 ח"כים בקואליציה. לאופוזיציה יש גם כן 60 ממול. כך אי אפשר להעביר חוקים. ביום רביעי ההתפרקות היתה אף דרמטית יותר, כאשר חוק העלאת שכר מינימום אושר בניגוד לעמדת הממשלה. חברי כנסת מהקואליציה, חלקם אף חתומים על החוק, לא רק שלא שעו להפצרות בנט, לפיד וליברמן, אלא לא היו מוכנים בכלל לשמוע אותם. פריקת עול מוחלטת.
אחרי האירועים בכנסת הגיעו ניר אורבך ואיילת שקד ללשכת ראש הממשלה. אורבך היה נסער. שקד ובנט ניסו להרגיע אותו. הם החליטו להטיל חרם על רע"מ. לטענתם לפיד עודכן על כך. ספק אם זה נכון. בסביבתו המשיכו להאשים את בנט על כך שהוא פועל לפרק את הממשלה על ידי פרישת גורמי השמאל בה כדי להבטיח את ראשות ממשלת המעבר.
הקואליציה תעמוד שוב למבחן בשבוע הבא כשגדעון סער יביא פעם נוספת את תקנות יו"ש להצבעה. המבחן הפעם עשוי להיות גורלי יותר. חלקי הממשלה תלויים על בלימה. ניר אורבך שוב על הקצה, אולי הפעם באמת. סער בוודאי שם. גם משמאל: זועבי, גנאים, ואפילו עבאס עצמו. הכל רופס ורוטט.
תש כוחם
בשורות האחוריות בכנסת כבר הבינו היטב את המסר. אין ממשלה. אין קואליציה. יש קמפיין בחירות. כל אחד חוזר לבייס, מנסים לקצור כמה שיותר הישגים עד שנפילת הממשלה תהיה רשמית ומוחלטת. בעוד ראשי המפלגות מנהלים את הקמפיין בקריצה - ליברמן שב לתקוף את החרדים, בנט מציג הישגים מדיניים, סער מניף את תקנות יו"ש והורוביץ את הישגיו בתחום הלהט"ב - בספסלים האחוריים כבר מחופרים בעמדות הקרב.
מיכאל ביטון משתלח במרב מיכאלי על רקע הרפורמה במחירי התחבורה הציבורית ושואב אליו את כל הקואליציה, משר האוצר ועד ראש הממשלה. בני גנץ מביט כאילו מהצד ומחייך בהנאה. מיכאלי עצמה העניקה חופש פעולה לאנשיה בהצבעה על חוק שכר מינימום. היה זה יומיים אחרי שחברי הקואליציה דחו בלי למצמץ את הצעת החוק ליום הוקרה לברל כצנלסון, דקות אחרי שאישרו יום הוקרה דומה לרב קוק.
ובתוך כל אלה ממשיכים בכירי לשכת רה"מ לנטוש. השבוע היה זה דובר רה"מ מתן סידי. כל ההודעות על הפרישות האחרונות תלו את סיבתן במניעים אישיים ותחושות מיצוי, אבל האמת כמובן רחוקה מזה.
שמרית מאיר, היועצת המדינית, עזבה על רקע הפרסומים על השתתפותה בפגישה פוליטית בבית רה"מ יחד עם היועץ האסטרטגי אהרון שביב ופניית התנועה לאיכות השלטון כנגד אי־חוקיות העניין. מאיר הבינה שבכירים בלשכה שעמם היתה ביריבות יצאו למסע חיסול נגדה ומיהרה להסתלק. היריבות בלשכה היתה כה קשה, שבנט אפילו לא ניסה לשכנעה להישאר.
הבא בתור היה טל גן צבי, שהתקשה להשיב את אמונו ברה"מ שבחר במשך חודשים ארוכים במאיר ולא בו. סידי, שהודיע על עזיבתו השבוע, התהלך בעייפות ובחוסר חשק. הוא המשיך לתפקד תקופה ארוכה מכוח האנרציה אבל האירועים הפוליטיים וההתרחשויות בלשכה, כמו גם חברותו עם גן צבי, הביאו גם אותו להבנה שהעסק נגמר, עד שקם ועזב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו