כך הפכה לבנון למסך שעליו הקרינו אליטות תרבותיות את הנרקיסיזם שלהן

לא מכבר נפטרה אינטלקטואלית גדולה, יהודייה אמריקנית, שלא היתה מוכרת כל כך בישראל. שמה מידג' דקטר, מאימהות הניאו־קונסרבטיזם. אחד הביטויים שלה התייחס לנושא "השלום". היא כתבה שהיא לא מבינה את כל תעמולת השלום וההטפה לשלום, כאשר בכל מקום שאליו אנו פונים מסתובב הרשע. אתה צריך להיות מוכן להילחם בו, ויש את מי לשאול. האוקראינים, למשל. או אנחנו הישראלים. ומה בקשר לצ'כוסלובקים? והפינים שעכשיו נוטשים את הניטרליות שלהם ומצטרפים לנאט"ו במקום להתחנן להסכם שלום עם רוסיה?

אבל הרקורד ההיסטורי הזה לא עושה רושם על יוצרי הקולנוע בישראל. הוא בוודאי לא עושה רושם על חוקרי הקולנוע שגוהרים על סרטי המלחמה שנוצרו כאן עם סכינים חדות ואיזמלים כמו באותה סצנה ידועה מהציור הקלאסי של רמברנדט.

הלך הרוח של אשמה וראיית האויב כקורבן מופיע ככל הנראה לראשונה בקולנוע הישראלי בסרט של אילן אלדד "סיניה". סיניה יצא כשש שנים אחרי מבצע סיני, ב־1962. בלי "כיבוש" ובלי "בצלם". יותר מזה - הלך הרוח בישראל של אחרי המלחמה ב־56' עוד היה קרבי, ולמרות סימני השאלה סביב המלחמה היא נתפסה אולי כפרק המשך של מלחמת השחרור בתש"ח. היא הולידה גיבורים שהבולט שבהם הוא הרמטכ"ל משה דיין. מחדלים וכישלונות נדונו רק בקבוצות של "יודעי דבר".

מבצע סיני הצמיח את אריק שרון כמנהיג צבאי מיתולוגי אך מתוסכל ושנוי במחלוקת. זה היה סיום קשה ועקוב מדם של סבב השירות הראשון של שרון, שממנו התקשה להתאושש. הוא חזר כאחד מאלופי הניצחון, אולי המבריק שבהם, במלחמת ששת הימים ב־1967.

ברחם של הטנק

יחד עם הניצחון המשכר והמשקר של 56', נולדו לבטי המצפון הקולנועיים. טייס מגיע אל הקרקע בלב המדבר ורואה את התוצאות הקטסטרופליות של ההפצצה האווירית שלו - מאהל בדואי הרוס ותינוקת שנשארה בחיים. השחקן שגילם את הטייס היה טייס אמיתי, יפתח ספקטור, באישור של סגן שר הביטחון שמעון פרס. בסרט "סיניה" רואים פחות נעליים מפוזרות במדבר ויותר גדרות תיל שמאחוריהן מציצים המוני השבויים המצרים והם נראים כמו הפליטים הפלשתינים שהפכו לחומר נפץ תעמולתי אידיאולוגי נגד ישראל.

אחד מחוקרי מלחמת יום הכיפורים קבע בבדיקה שטחית, שעל המלחמה ב־1973 נכתבו כבר יותר ספרים מאשר על מלחמת השחרור. נפשו של דור. מה שבטוח הוא שעל מלחמת של"ג, הידועה כמלחמת לבנון הראשונה, נעשו הרבה יותר סרטים מאשר על מלחמת יום הכיפורים. זאת המלחמה שהיו לה כמה פילדמרשלים: אחד בחזית, אריק שרון, ולפחות שניים שניהלו את חזית העורף הפוליטית - יוסי שריד ואורי אבנרי. שרון סיים את הסבב השני של שירותו הצבאי במלחמת יום הכיפורים עטור הילת גיבורים של אלוף החוזר משדה הקרב, ומאיים במישור הפוליטי על הנהגת המערך שבשלטון. יוצרי הקולנוע פוגשים אותו בסבב השלישי - אך לא האחרון - של הנהגתו הצבאית. זו תסתיים ב־1983 כשהוא מודח ומושפל.

תנובת הסרטים על מלחמת לבנון, שנפתחה ב־6 ביוני 82', הבשילה למסה שמהווה כעין תת־ז'אנר בקולנוע הישראלי רק כעבור יותר מ־20 שנה. סרט אחד נעשה אחרי הנסיגה הראשונה, ב־1986: "שתי אצבעות מצידון" של אלי כהן. הוא הופק למעשה על ידי צה"ל אך זכה לפופולריות מפתיעה, בגלל תיאורי חוויית המלחמה, המשוחררים מכל מסר פוליטי. היו שני סרטים שנעשו כעשור לאחר המלחמה ועליהם נוספו עוד שלושה בין השנים 2007 ו־2009. "גמר גביע" ו"עונת הדובדבנים" יצאו ב־1991; "בופור", "ואלס עם באשיר" ו"לבנון" יצאו כעבור יותר מ־15 שנה, מייד אחרי מלחמת לבנון השנייה. אפשר להעריך שאלה פרויקטים אישיים שהתבשלו כמה שנים, ובמציאות הישראלית, בעקבות לבנון השנייה, היה קל יותר לשכנע את ועדות הרפרטואר ואת המשקיעים לשים כסף על סרטים שמבטאים את רוח הזמן.

הטוב בקבוצת הסרטים האלה, לעניות דעתי, הוא "לבנון" של שמוליק מעוז, שיצא ב־2009. טוב לראות אותו באיחור. הוא מאפשר להטמיע את הרשמים בלי הרעש הסביבתי, בלי הבאזז שמלווה את יציאתו של סרט "חשוב". קיימים בו היסודות של סרט קלאסי, שמנותק מהפוליטיקה של תקופתו. יש בו מספיק מרכיבים אוניברסליים, שאפשרו לתסריטאי וחוקר הקולנוע קובי ניב לראות בדמיונו את העלילה כמטאפורה על כניסה להיריון. היום אולי היתה נכנסת המילה "פונדקאות". הכוונה לאיש צוות טנק שנכנס אליו והוא כזרעון בבטן־הרחם של הטנק; מאחר שניב רואה בשלושת הסרטים המאוחרים על מלחמת לבנון יצירה קולנועית אחת, ההיריון מסתיים ב"לידתו" של גיבור הסרט "בופור" (יוסי סידר) בעקבות הנסיגה מרצועת הביטחון ופיצוץ מוצב הבופור שבו שירתו גיבורי הסרט.

"לבנון" הוא סרט מסע, כמו סרטים נוספים בז'אנר. טנק בודד במערכה, מסופח לכוח ישראלי מנותק, והחוויה המלחמתית מתוארת מנקודת מבטם של לוחמי צוות הטנק. לעיתים זה ממש מבעד לחלון התצפית הצר של הנהג, לעיתים דרך כוונות התותחן. זאת פחות או יותר גם נקודת התצפית של החייל הפשוט במערכה, שאינו צופה כמו גנרל בפריסת הכוחות ואינו מחבר אחת לאחת תיאוריות על משמעות המלחמה, מטרותיה ומניעיה. אקזיסטנציאליזם בועתי טהור. הוא מהווה מבחינת אזרחי ישראל כעין חללית שנשלחה לצד האפל של הירח ומשגרת משם איתותים. הישראלים רוצים רק שהחיילים יחזרו הביתה בשלום. הם לא בדיוק רוצים לשמוע מה באמת עבר על "החייל שלי חזר" לפני שחזר.

לוחמי הטנק של שמוליק מעוז היו שם. בצד האפל. ואכן הדימוי שעלה אצלי לא היה של מסע הריוני, אלא מסע אימים בחללית של "הנוסע השמיני". הטנק מעלה אסוציאציה של אותה חללית מוכת רטיבות ונוזלים על הרצפה. יובל ריבלין עדכן אותי שרידלי סקוט רצה שהחללית ב"נוסע השמיני" תהיה ההפך מסרטי המד"ב והחלל הרגילים, שבהם הסביבה תמיד סטרילית ומעוצבת כמשטחים חלקים, נקיים, עם שלל אורות מהבהבים וסביבה דיגיטלית שמזוהה עם התחום המדעי. סקוט רצה זוהמה בחללית, ואצלו הכל מטפטף בנוזלים מסתוריים ולא ברורים. "תנקו את הטנק. אי אפשר להילחם בטינופת הזאת", אומר מפקד הכוח שקופץ פנימה לתוך הטנק לביקור מולדת אצל החבר'ה.

למרבה הצער זה מצליח

אריק שרון עלה על הכוונת של השמאל בתחילת שנות ה־70, במערכה למיגור הטרור בעזה. רוב הציבור בארץ בכלל לא שם לב לזה; לחסל את המחבלים זה מה שצה"ל אמור לעשות, וזה לא הפך למחלוקת פוליטית. אבל קבוצה של אנשי שמאל מיישובי מה שנקרא היום עוטף עזה שמו לב, והתחילו הפגנות קטנות של מחאה. אלה היו בעיקר החברים הצעירים של קיבוץ כרם שלום. במאי 1975, בעודו משמש היועץ ללוחמה בטרור של ראש הממשלה רבין, היתה עליית מדרגה. שרון סומן אישית. משום מה חברי כרם שלום לא עשו את המיצג ההפגנתי שלהם מול בית הדירות של שר הביטחון פרס בנווה אביבים או שמא רמת אביב ג', גם לא מול הבניין של ראש הממשלה רבין.

הם עשו את זה בתוך שטח החווה של שרון בנגב המערבי. מובן שזה היה קל"ב, אבל באופן חסר תקדים עד אז - הם בחרו לחדור לסביבה הקרובה של דמות מסוימת, שבאופן רשמי גם לא היתה אז בפוליטיקה. זה היה על רקע עלייתן על הקרקע של כמה התנחלויות שהפכו יותר מאוחר ליישובים המוכרים עופרה, אלון מורה וקדומים. אנשי מחאת השמאל הציבו בשטח החווה אוהל עם איזו גדר, ובאו שניים מהעובדים של שרון כדי לסלק אותם. האירוע עשה כותרות משום ששופט המחוזי בבאר שבע לא התרשם מזהות הנאשמים כילדי תנובה שנולדו בקיבוצי השומר הצעיר. הוא זרק אחד מהם לכלא לארבעה חודשים! אותו?! הוא נולד וגדל בשריד, אנחנו מכירים אותו. הוא שלנו. הוא לא מסוגל לשום מעשה פשע!

אותה התנשמות חרונית מוסרית ליוותה את גיחת ההפצצה בעיראק ביוני 1981 ובעיקר את מלחמת של"ג. בשביל להבין את זה צריך בין השאר לקרוא את ספרו של אבישי בן חיים, "ישראל השנייה". מלחמת לבנון ב־82' קובעה בזיכרון הקולקטיבי ככישלון, היא קרעה את החברה והפוליטיקה לגזרים, והשפיעה יותר ממלחמת יום הכיפורים. המלחמה ב־73' היתה נקודת מפנה שממנה נבעו כמה תהליכים מכריעים. במלחמת לבנון, השמאל, שעוד היה חזק בציבור ובפוליטיקה ולא רק באליטות, ביצע התקוממות נגד מלחמה שהוגדרה כ"מלחמת ברירה" שיזמו מנחם בגין, אריאל שרון ורפול - הרמטכ"ל.

לימים, ב־2014, מצא העיתונאי אמיר אורן שאהוד ברק - כשהיה ראש אגף תכנון בתחילת 1982 - המליץ על מהלכים לשינויים בלבנון כדי לאבטח את הגדה הצפונית של מדינת ישראל.

אבל מבחינת בגין והליכוד הסיפור היה אחר. קודם כל, סבבי הקטיושות הבלתי פוסקים זה עשור ויותר, וחדירות המחבלים הרצחניות ליישובי הצפון, ופה ושם גם לעורף העירוני בואכה הרצליה ותל אביב. האליטה הישראלית, עד המהפך השלטוני ב־77', ראתה בתופעת המלחמה הקבועה נגד הטרור משהו שהנגזרת שלו היא פעילות ביטחון שוטף או פעולות כירורגיות נועזות, נוסח "אביב נעורים" ב־73' או חילוץ חטופים באנטבה או ממטוס סבנה.

הסיבה היתה, כנראה, שקטיושות על קריית שמונה, בית שאן, נהריה ושלומי, וחדירות מחבלים ליישובים כמו אביבים וכפר יובל, או טבח התלמידים במעלות - לא נתפסו בקטגוריה של הפגזות המשקים על הגבול הסורי לפני 67'. בגין ושרון הרגישו חובה כלפי קריית שמונה בדיוק כמו שדדו, יגאל אלון ולוי אשכול הרגישו כלפי עין גב או גדות או קיבוץ שמיר.

ולא רק זה - ביולי 1981, כחודש לאחר הבחירות האלימות של אותה שנה, חוותה ישראל טראומה קלה כתוצאה מסבב ארטילרי מול ירי רקטות של אש"ף. לא היתה הכרעה, צה"ל לא הצליח לגרום למחבלים להפסיק את הירי, ושליח אמריקני השיג מעין הסכם הפסקת אש. מהמצב הזה נולד מבצע של"ג.

תקופת המלחמה מתחילתה היתה מדכאת. היה בה משהו מוזר. עיתונאים בכירים כמו יואל מרקוס, זאב שיף ואמנון אברמוביץ' ידעו מראש שהיא מתבשלת והתריעו לקוראיהם על מה שהולך לקרות - ככל שניתן לרמוז בפובליציסטיקה ובפרשנויות ברוח הימים ההם, לפני 40 שנה. התמורה הבסיסית של שקט ביישובי הצפון הושגה למשך קרוב לעשר שנים. מה שצה"ל לא יודע לעשות היום בעזה, הוא השיג כבר ב־48 השעות הראשונות של מבצע של"ג. נגמר ירי הקטיושות והחלו הסיוטים של שמוליק מעוז, ארי פולמן, יוסי סידר, ערן ריקליס, איל חלפון וחיים בוזגלו.

את הקרע בציבור בזמן המלחמה מסמנת המתקפה של כמה יוצרים על סמל הקוממיות מספר אחת, שירו של אלתרמן "מגש הכסף". נראה שסרוונטס ידע מה הוא עושה. עמוס עוז צעד בראש הגדוד שהסתער על טחנת הרוח האלתרמנית. "והארץ תשקוט, ולעין נדהמת / התגלו הדברים, בדפוס, בעתון; / ישראל נהרגת, הורגת, לוחמת / כדי לתת / לאמריקה / את לבנון".

מאיפה הוא לקח את הרעיון הזה, אני לא יודע. אבל לימים הדוד סם התייצב כדי להעניק מועמדויות לאוסקר על מלחמת הצלולויד והווידאו. "משהו חמור קרה בחמישה ביוני 1982 (למעשה, 6 ביוני): הצבא שלנו, שבעבר נקרא 'צבא הגנה', איננו עוד כזה - הוא הפך למכשיר חזק ואיום בידיו של קומץ מטורפים העושים בו שימוש נפשע כדי להשמיד עיר על יושביה", נכתב במאמר בביטאון של אחת התנועות הקיבוציות. המאמר הציע להחליש את צה"ל, הוא מבשר של "יש גבול" ושל התנועות החתרניות שנלחמות נגד ישראל בעשורים האחרונים. "לאלה הטוענים שאני מסכן את הדמוקרטיה, אני משיב שאינני קורא לסירוב פקודה, אלא רק להפסיק לרוץ בראש. יש מספיק טיפשים המאמינים במטורף - שהם ימותו. חבל עליכם הטובים... ייתכן שיבוא יום שחור אף יותר, שבו נצטרך לנקוט צעדים חמורים יותר".

אני זוכר שבסוף החודש הראשון, הלכתי עם שני מתנגדים מובהקים למלחמה ולשרון, לחדר האוכל באחד הקיבוצים. אופייני לתקופה - הם התנגדו אבל התגייסו למילואים ביחידות הקרביות ביותר. היו כאלה שרצו למלחמה, ובחופשות שלהם רצו מהר יותר להפגנות בכיכר מלכי ישראל או מול החווה של שרון או מול בית רה"מ בבלפור. שני הקיבוצניקים אמרו זה לזה שלמרבה הצער, זה כנראה מצליח ל"שמן". הושגו היעדים וזה הולך יחסית טוב, למרות ההרוגים.

נטייה דידקטית ברורה

את "גמר גביע" של ריקליס וחלפון צריך לראות כהמשך לגל הסרטים של שנות ה־80, שבמוקד שלהם הפלשתינים והשאלה המציקה שהתבררה כהרבה יותר קשה מ"רסיס בישבן". דור הבמאים הוותיק יותר, שכלל את ג'אד נאמן, דני וקסמן ואורי ברבש, הפיק בשנים 1985-1982 סרטים כמו "מגש הכסף", "חמסין" ו"מאחורי הסורגים". הנה קונפליקט דרמטי זמין עם אופציות לפיתוח עלילתי בנוסח סרטי ז'אנר הוליוודיים.

ב"גמר גביע" מואשם גיבור הסרט, כהן (משה איבגי), שהוא מצביע ליכוד. בצחוק כמובן. "אמרתי לך, אל תצביע ליכוד", אומר מישהו לפני שהשיירה עוברת ללבנון. בכלל, מלבד "לבנון", לסרטי לבנון יש נטייה דידקטית ברורה, כאילו נכתבו בסדנא לתסריטאות של יפעת שאשא ביטון ושי פירון. כהן לא יצביע יותר ליכוד, אחרי "גמר גביע". כך מקווים חוגי הקרנות למימון סרטי איכות, אבל הוא כנראה בשלו.

כהן עונה: "מה הקשר? שישבו במקלטים כל החיים?". המחבלים ששובים את כהן לבושים כמו לוחמי גרילה בוהמיינים עם מטפחות אדומות ולבוש שעטנז שהיה עובר טוב גם אצל ויסקונטי. גם הם יודעים לדקלם: "אנחנו נלחמים למען העם הפלשתיני המדוכא תחת הכיבוש הישראלי!" אומר צעיר ערבי משכיל מאוד עם קלצ'ניקוב.

אבל יש משהו חם ואנושי ביחסים שמתפתחים בין כהן לבין מנהיג המחבלים בגילומו של מוחמד בכרי. המסר הסמוי הוא שהמזרחי יכול לעשות שלום, איבגי ובכרי כמעט מכים אחד על כפות ידיו של השני אבל עוצרים ברגע האחרון כשהם נזכרים שאחד מחבל והשני שבוי ציוני. זה קורה בעקבות גול אדיר של רוסי בזכייה של איטליה בגביע העולמי בספרד של 82'.

יותר מעניין מהסרט הוא מה שקרה לשני השחקנים הגדולים האלה במהלך 30 השנים מאז יצא "גמר גביע". איבגי, שהיה כמעט סמל הסרט הישראלי, פגש בעשור האחרון את תנועת MeToo המקומית וזו פגשה את תנועת "מיתוג", והוא פחות או יותר חוסל. אין הרבה שחקנים ששמם נכנס לשיר עברי יפה ("את תעשי סרט עם איבגי"). ואילו בכרי ניצל עד תום את האפשרויות שמעמידה חברה דמוקרטית פתוחה לאויביה המסוכנים ביותר. הוא, כמו יתר הכוכבים הפלשתינים, יצרו את תנועת הסטליניזם הפלשתיני האנטי־ציוני במקרה הטוב, האנטישמי בכל מקרה.

"עונת הדובדבנים", שיצא כמעט במקביל ל"גמר גביע", ביטא את התחושות הבסיסיות ביותר של המילואימניקים ושל הציבור. הפחד האורב מעבר לגבול והנתק המוחלט מהמציאות הבורגנית המבחילה לעיתים בעורף התל־אביבי. זה אחד הסרטים הראשונים שעימתו בין המעמד הבינוני הגבוה, העירוני, האופנתי, לבין המציאות הקיומית המרה, הרחוקה מהתודעה של הגריניץ' וילג'. משהו דומה ל"שירת הסירנה" שיצא באותה תקופה בכיכובו של יאיר לפיד. קופירייטרים בנפתולי המלחמה. הסרט מעניין בשתי תופעות: אחת, עיתונאית אמריקנית שמתאהבת בחייל ישראלי. זה נראה מגוחך, אבל בעת שצולם לפני 30 שנה, עוד היו לחייל הישראלי פנים. מחלקת התעמולה עוד לא הפכה את הישראלי לקסדה שמחוברת לאלה ולמחסום דרכים, כשבקצה שרשרת הדימויים יושב יהונתן גפן או לפיד כזה או אחר והופך את הכל לאסתטיקה שוות מענקים ופרסים.

נוסף על כך, הקופירייטר הלוחם מכר אז סיגריות. כן, מיטב הקמפיינים עסקו במכירת סיגריות, שלא לדבר על רופאים שהמליצו על סיגריה עם תערובת טובה. המחשבה העכשווית אינה יכולה להתעלם מהעובדה שמעצבי התודעה עסקו במכירת מוות ורשע, בלי לצלצל פעמיים, בלי לחשוב פעמיים. אכן, מכירת הרשע העכשווית נעשית מבלי משים, כמובנת מאליה. אינספור מבועים תקשורתיים מוכרים לציבור בעולם ובארץ כמה הטרור, ובייחוד רצח יהודים, אלו דברים שארגון הבריאות העולמי מאוד ממליץ עליהם. זאת תערובת אסקוט עם פילטר של טיימס.

שלוש כותרות סיום

רון בן ישי הפך לאחת הדמויות המאוירות בסרטו של ארי פולמן "ואלס עם באשיר" (2008). המלחמות מאז 1967 ועד היום - זה רון בן ישי. כלוחם וככתב. בעבר עם מצלמת טלויזיה, היום - בגופו ובנפשו. כשראיינתי אותו לספר שלי "הדור האבוד" על מלחמת יום הכיפורים, הוא אמר שהיה בעבר מתומכיו הגדולים, אולי אף ממעריציו של שרון. ההתפכחות שלו והערכתו השלילית כלפי שרון באו מאוחר יותר, ולא מייד אחרי הטבח בסברה ושתילה. זה לא קרה אז, אף שבן ישי היה זה שטלפן לאריק שרון ודיווח לו על המתרחש במחנות הפליטים ליד ביירות אחרי שכוח הפלנגות נכנס לשם.

הוא היה בכל מקום. ואמרו את זה קודם, לפניי, זה לא משנה. למשל, במסגרת כתבה בעיתון זה על יחסי ישראל־רוסיה, הוזכר אירוע שבו נכנסו חיילי צה"ל למתחם השגרירות הסובייטית בביירות ב־1982. לא שמעתי אף פעם על דבר כזה. עד הטלפון לרון בן ישי. כן. היה דבר כזה. הוא היה בין החיילים. "תפסנו מחסה מירי קטיושות", הוא סיפר. הוא הרוויח באותה הזדמנות ראיון בלעדי עם השגריר הסובייטי עבור הטלוויזיה הישראלית.

"ואלס עם באשיר" הלך בגדולות; כשעלה על המסכים הוא נראה מרשים בצורה בלתי רגילה. היתה תחושה של מאורע קולנועי. משהו בסדר גודל של חוויית צפייה כמו "אפוקליפסה עכשיו". במבט מהיום, הנטייה האנטי־ישראלית שלו מחלישה אותו. קשה לראות סרט מלחמה בולט בלי לשים אותו ליד מלחמות ההווה. למשל, אוקראינה. אם יש משהו גדול לזקוף לזכות האוקראינים - זה הפטריוטיזם הסוחף שלהם. ומנקודת המבט של מריופול ובוצ'ה - איפה הנרקיסיזם של ארי פולמן ואיפה הפטריוטיזם של זלנסקי.

ארי פולמן ושמוליק מעוז מייצגים את מחזור היצירה הטבעי. הם היו לוחמים צעירים בלבנון הראשונה, וכעבור 25 שנה עשו עיבוד אמנותי עוצמתי לחוויה המעצבת של חייהם. מעניין שהקרינה הרדיואקטיבית של מלחמת וייטנאם חדלה כ־15-10 שנה אחרי תום המלחמה. למלחמת לבנון היו שלושה סיומים, כמקובל בסרטי אימים. קודם ב־1985, כשהתבצעה הנסיגה בהובלת ראש הממשלה פרס ושר הביטחון רבין. אחר כך נודע שהמלחמה לא הסתיימה, בייחוד בגרסת השמאל, ובוצעה הנסיגה מרצועת הביטחון על ידי ברק. אחר כך באה המלחמה של 2006.

סרטו של יוסי סידר "בופור" מתאר את חווית הדמדומים. המלחמה נגמרה, אבל ממשיכים להילחם ולהיהרג בקצב של כ־20 חיילים בשנה. מבין סרטי לבנון הוא הסרט הסטטי. כמו החיים במוצב. נברח לקו הירוק והסיוט ייגמר. נראה שהמלחמה לא תיגמר גם אחרי פסטיבל "ממדים ללימודים". היא נוכחת כי המקסימום שהיהודים יכולים לעשות במצבם הריבוני הוא להפוך את הפוגרום לשדה קרב.