אישה שחורה יושבת באולם הסנאט הענק והמפואר, מול שורה של חברי סנאט לבנים. הם מבקשים ממנה לתאר בפרטי פרטים את המילים הבוטות שאמר לה לטענתה קלרנס תומאס, מועמד שחור ושמרן לתפקיד שופט בבית המשפט העליון, בעת שעבדה תחתיו: הצעות חוזרות ונשנות לצאת איתו, התייחסויות מרובות לאיבר מינו, ותיאורים פורנוגרפיים של יחסי מין בין נשים לחיות. בפנים חתומות עונה האישה, מרצה צעירה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת אוקלהומה, לשאלות החוזרות ונשנות, בשימוע ששודר בטלוויזיה הארצית וחולל סערה בארה"ב.
השנה היתה 1991, ולאותה אישה, שישבה וגוללה באומץ את סיפורה, קוראים אניטה היל. בקרוב, כך נראה, היא תיקלע לסערות רבות נוספות, דומות לסערה ההיא ובכל זאת שונות לחלוטין. את משק כנפי הפרפר שמחולל אותן היה אפשר לשמוע היטב השבוע, בטקס פרסי גלובוס הזהב ה־75. "אנחנו לא חיות יותר בפערים שבין הסיפורים... אנחנו הסיפור, ואנחנו כותבות אותו בעצמנו", אמרה באירוע השחקנית אליזבת' מוס, שזכתה בפרס השחקנית הראשית על תפקידה בסדרה "סיפורה של שפחה", בפרפראזה על מילות הסופרת מרגרט אטווד. הטקס עתיד להיזכר לא בזכות הזוכים והזוכות - אלא בשל הסיפור שהחליטו הנשים שנכחו בו לספר. המסר היה חד וברור: הגיע זמנה של האלימות המינית לחלוף מן העולם.
השמלות השחורות, ההערות העוקצניות במעמד מתן הפרסים (השחקנית נטלי פורטמן, שהגישה את פרס הבמאי הטוב ביותר, ציינה כי "כל הבמאים גברים") והאקטיביסטיות הפמיניסטיות שהתראיינו לצד הכוכבות וצעדו אף הן על השטיח האדום - כל אלה יצרו ערב של זוהר מעומעם, שעליו גברה מחאה חריפה, תקדימית במונחים הוליוודיים.
זו תולדה של שנה שבה לא מעט שלדים הוצאו מארונותיהם של גברים מצליחים בתעשיית הבידור, על ידי הנשים והגברים שאותם תקפו מינית. כדור השלג החל להתגלגל בעקבות המקרה של הארווי וויינשטיין, מפיק־העל האמריקני, שהואשם על ידי יותר מ־80 מנשות התעשייה כי הטריד, תקף או אנס אותן. כוכבות דוגמת גווינת' פאלטרו, אשלי ג'אד ומירה סורבינו יצאו מארון השתיקה וההסתרה, וסיפרו כי וויינשטיין תקף גם אותן. הן ואחרות הניעו את תופעת ה־MeToo#, האשטאג שהשתלט בן־לילה על הרשתות החברתיות. תחילה כוון המסר כלפי וויינשטיין בלבד, אולם במהרה עלו ברשת שמות נוספים, ובהם השחקן קווין ספייסי, הקומיקאי לואי סי.קיי ואחרים, במה שכונה "אפקט וויינשטיין".
ד"ר רות ברזילי־לומברוזו, אונ' בר־אילן: "היל היתה הראשונה ששמה הטרדות מיניות במקום העבודה על השולחן" // צילום: אורן בן חקון
התלונות הרבות הפכו לקול תקיף ביום שני בלילה, שבו אמרה הוליווד, כמעט פה אחד: "מספיק", "Time's Up" - שמו של קמפיין חדש למלחמה בהטרדות מיניות במקום העבודה, שעליו חתומות יותר מ־300 שחקניות ויוצרות. אופרה ווינפרי, שקיבלה בטקס פרס על מפעל חיים, נשאה נאום שהיכה גלים וגרם לעמיתיה לקום על רגליהם ולמחוא כפיים בהתרגשות: "יותר מדי שנים לא האמינו לנשים שהעזו לספר את סיפורן על מה שעברו בידי גברים כוחניים. אבל זמנם עבר! אני קוראת לעתיד שבו אף אחד לא יצטרך לומר 'גם אני'".
וכדי לתרגם את המילים למעשים, מעט לפני תחילת 2018 הוקמה "הוועדה נגד הטרדות" בהוליווד, שמורכבת מבכירים בהוליווד ובתעשיית המוזיקה האמריקנית. בראש הוועדה הוצבה פרופ' אניטה היל (61), עורכת דין ומרצה ותיקה למשפטים. לפני 27 שנים היא עשתה היסטוריה, כאשר העידה קבל עם ועדה על ההטרדות המיניות שחוותה מידי תומאס, מעסיקה לשעבר ומי שהיה אז מועמד לבית המשפט העליון. כעת, עם מינויה, יש לה הזדמנות לעשות היסטוריה פעם נוספת.
טלפון מאשתו של המטריד
"היל היתה הראשונה - בוודאי בארה"ב, אבל גם בעולם המערבי - ששמה את העניין של הטרדות מיניות במקום העבודה על השולחן, שהוציאה את זה החוצה", אומרת ד"ר רות ברזילי־לומברוזו מהתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן. "כשהיא מעידה בשימוע, היא מתארת תיאור גרפי של ההטרדות שעברה על ידי תומאס, וממחישה את המשמעות של הטרדה חוזרת ונשנית על רקע מיני. אני הייתי אז סטודנטית לדוקטורט ב־UCLA שבארה"ב, והייתי מרותקת לטלוויזיה. אני זוכרת את העוצמות של השקט שלה. היא לא איבדה את העשתונות. היא דיברה בקול רם על מה שכמעט כל אישה עברה. היל בעיניי פורצת דרך, בכך שהיא המשיגה לראשונה את התופעה של פגיעות מיניות במסגרת העבודה כהטרדה מינית".
היל נולדה ב־1956 בחווה באוקלהומה, הצעירה מבין 13 ילדים. היא סיימה בהצטיינות את לימודיה בתיכון, ומשם המשיכה ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת אוקלהומה, שגם אותם סיימה בהצטיינות. ב־1980 סיימה תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת ייל היוקרתית, והחלה בקריירת המשפטים שלה כעורכת דין. ב־1981 קודמה לתפקיד הראשון שלה תחת תומאס במשרד החינוך בארה"ב. כאשר האחרון מונה ליו"ר הנציבות לשוויון הזדמנויות (EEOC), עברה איתו לתפקיד החדש, ונשארה בו עד 1983.
בעדותה טענה היל כי תומאס החל להטריד אותה חודשים ספורים לאחר תחילת העבודה במשרד החינוך. כאשר נשאלה מדוע, אם כן, עברה בעקבותיו לנציבות לשוויון הזדמנויות, ענתה כי שאיפתה המקצועית היתה לשמש בתפקיד בכיר בתחום זכויות האזרח. רק אחרי שנים, אמרה, הבינה שבחירתה ללכת אחרי החלום, חרף ההטרדות, נבעה משיקול דעת לקוי.
מאחורי היל התייצבו ארבע נשים נוספות, שהיו מוכנות אף הן להעיד נגד תומאס אך לא זומנו לשימוע. היל הסכימה לעבור בדיקת פוליגרף, שתוצאותיה ביססו את אמיתות דבריה. תומאס, לעומתה, סירב לעבור את הבדיקה, הכחיש מכל וכל את טענותיה, וטען כי נפל קורבן ל"לינץ' לשחורים ששוכחים את מקומם" בידי ליברלים לבנים, שאינם רוצים שופט שחור שמרן בבית המשפט העליון.
"התהליך שאניטה היל לקחה בו חלק התחיל בשנות ה־80 והתעצם בשנות ה־90", אומר פרופ' אייל נוה מהחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, "מצד אחד קולות שתמיד היו בשוליים נכנסו למרכז, ומצד אחר תחושה של כעס גדול מאוד נגד האליטות המכהנות. אניטה היל הפכה לסוג של גיבורת תרבות לאלו ששונאים את הממסד, כמו גם לנשים שחורות. היא עמדה בשם הליברליות אל מול אדם שנתפס כמי שמשרת את הממסד, כסוג של עלה תאנה שחור של ממסד שמרני. כל הדברים האלו הצטרפו יחד והפכו את האירוע לדרמטי".
לאחר דיונים ארוכים של ועדת הסנאט, מונה תומאס לבית המשפט העליון בהצבעה דחוקה של 52:48. גם אחרי ההחלטה, המשיכה היל לספוג ביקורת וגינויים מצד רפובליקנים, שהגיעו לשיאם עם הודעה קולית שהושארה במשיבון שלה באוקטובר 2010. וירג'יניה תומאס, אשתו של שופט העליון ופעילה שמרנית, השאירה הודעה במשרדה שבאוניברסיטת ברנדייס ודרשה שהיל תתנצל על עדותה. היל, שסברה כי מדובר במתיחה, פנתה למשטרת הקמפוס לטיפול בעניין. אלה הזעיקו את ה־FBI, שגילה כי ההודעה היתה אותנטית. היל אמרה לתקשורת בתגובה כי "סיפרתי את האמת בעדותי, ואני עומדת מאחורי דבריי".
כשביידן התנצל
כ־27 שנים אחרי, היל עדיין נלחמת בהטרדות, אך מעמדה שונה לגמרי. כחודש לפני שנודע דבר היבחרה לראשות הוועדה להטרדות מיניות, דיברה היל במשרדי "United Talent Agencies" שבבוורלי הילס, והתייחסה לגל ההאשמות בהטרדות כ"קשת שנמתחת לכיוון הצדק".
"אני לא לחלוטין מופתעת שהגענו לרגע הזה. אני מתרשמת מהמהירות שבה זה קרה", הוסיפה. בהצהרה שמסרה אחרי הפרסומים על מינויה, אמרה כי "הגיע הזמן לשים סוף לתרבות השתיקה. הרגע הזה מציג בפנינו הזדמנות תקדימית לגרום לשינוי אמיתי".
היל בשימוע, שנת 91' // צילום: אי.פי
"מה שקרה בשנים האחרונות, בין השאר עם קמפיין MeToo#, מייצר תחושה של סגירת מעגל", מנתחת ד"ר ברזילי־לומברוזו, "הפמיניזם הרדיקלי שהתחיל בשנות ה־70 העלה מודעות לאופן שבו הגוף של נשים, באמצעות פגיעות מיניות, נמצא כל הזמן תחת דיכוי ומשטור. התנועה עשתה המון בכל מה שקשור להעלאת מודעות, וגם בחקיקה ובהקמת מקלטים ומרכזי סיוע, אבל תרבות האונס, שבה עסק הפמיניזם הרדיקלי ושאותה ניסה למגר, נמשכה. היום יש תחושה של סגירת מעגל של המהלך הזה, שבשנות ה־90 היל הוציאה החוצה ממד אחד שלו - הטרדות מיניות במקום העבודה. ב־1991 היתה חשיפה נוראית שלה ושל כל מה שהיא עברה, של הדברים שתומאס אמר לה. זה מה שקורה עכשיו ב־MeToo# - נשים מוציאות החוצה, חושפות".
על השאלה מדוע הכל יוצא החוצה דווקא עכשיו, עונה ד"ר ברזילי־לומברוזו כי "לוקח לדברים זמן להבשיל היסטורית. הדור הצעיר היום הרבה פחות טולרנטי להטרדות מיניות, כי כבר יש לו את ההמשגה הזו, כי כבר יש חוקים נגד זה, כי כבר ברור שזה דבר אסור. נוסף על כך, יש רשתות חברתיות, שמהוות כלי פנטסטי לנשים שההליך המשפטי לא עובד עבורן; אנחנו רואים מה קורה עכשיו עם אלון קסטיאל, עם כל מיני עסקאות שנסגרות. כמו כן, נשים שמגיעות לעמדות יותר חזקות מרשות לעצמן עכשיו לדבר אחרת, ולהוציא החוצה כל מיני דברים שקודם הושתקו".
לדברי פרופ' נוה, ההשפעה של מקרה היל על התרבות האמריקנית היא סמויה ומתמשכת. "השימועים היו דרמה - הם עברו מסך ויצרו מלל אינסופי כמעט, עד שלאנשים כבר לא היה כוח לשמוע על זה. האמריקנים, בכך שהם מדברים את עצמם לדעת, מכילים את המחאה, שהופכת לאייטם חדשותי, מה שבמידה זו או אחרת מעקר את המחאה. ההשפעה ברגע האירוע היתה טעם מר, אבל כן היתה השפעה לטווח הארוך. בפרספקטיבה היסטורית, היל היתה חלק מהתרחבות ומהתעצמות הגל השלישי של הפמיניזם".
כשלושה ימים לפני הפרסומים על מינוי היל לראשות הוועדה להטרדות מיניות, התנצל בפניה ג'ו ביידן, לשעבר סגן נשיא ארה"ב ומי שעמד בראש הוועדה המשפטית של הסנאט שחקרה אותה, על האופן שבו ניהל את השימוע ב־1991.
"האמנתי לאניטה היל. הצבעתי נגד קלרנס תומאס", אמר ביידן למגזין "טין ווג", והוסיף כי "החרטה היחידה שלי היא שלא יכולתי להרגיע את המתקפות עליה בידי חלק מחבריי הרפובליקנים. הם באמת התנפלו עליה. הלוואי שהייתי יכול לעשות יותר עבור היל. אני חב לה התנצלות".
שלושה שבועות לאחר מכן אתגרה התקשורת האמריקנית את פנייתו הנרגשת של ביידן, לאחר שפורסם כי לא יצר קשר עם היל כדי לבקש סליחה באופן אישי. גם זו הוכחה שעוד ארוכה הדרך לשינוי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו