פתגם סיני עתיק אומר כי "מי שמבין אותך, גם אם הוא נמצא בקצה העולם, הוא כמו שכנך". הפתגם הזה מקבל בימים אלה הוכחה מעשית, בדמות תערוכה המציגה בתמונות, בווידאו ובמוזיקה את 100 שנות הקיבוץ הישראלי לעיניהם של 13 מיליון בעיר גוואנגז'ו ו־11 מיליון בעיר שאנטו, שבה אוניברסיטה עם כ־30 אלף סטודנטים שחתמה לאחרונה על הסכם שיתוף פעולה עם הטכניון.
תשאלו מה לקיבוץ הישראלי ולסיני הממוצע? אז זהו, שלא מעט בכלל. בין 1958 ל־1960 הגו המפלגה הקומוניסטית בסין ומנהיגה מאו דזה־דונג את "הקפיצה הגדולה קדימה", תוכנית שמטרתה לנצל את שפע כוח העבודה הזול כדי לתעש במהירות את המדינה. התוכנית כללה, בין היתר, קולקטיביזציה של החקלאות - מעבר ממצב שבו לכל איכר יש משק פרטי לחקלאות מאורגנת ושיתופית שבה כל אחד מהאיכרים שותף לעבודה החקלאית ולפירותיה. כך הוקמו ברחבי סין קומונות עממיות, שהיוו יחידות כלכליות עצמאיות ועסקו בחקלאות, בתעשייה ובבניין. אם תרצו, "קיבוצניקיזציה" סינית כוללת.
ההכנות לתערוכה בסין // צילום: גיא רז
אלא שחזון לחוד ומציאות לחוד - מיליונים עסקו בייצור פלדה ובהפקת פחם שלא היה בהם צורך אמיתי, וכדי לעמוד בתשלומים עבור המכונות, כלי הנשק והמפעלים שהקימו הסובייטים עבור הסינים נאלצה סין לייצא מזון רב, מה שהביא לרעב המוני. עד 1961 גוועו ומתו ברעב בין 20 ל־30 מיליון סינים.
סוף עצוב בצד, אפשר כמובן למצוא קווי דמיון רבים בין הקומונות הסיניות לאלה שהוקמו בישראל החל מתחילת המאה הקודמת. הדמיון בין סין לבין הקיבוצים לא נגמר בקומונות של מאו, אלא התחיל זמן רב לפני כן ובמידה מסוימת טרם הסתיים.
החלוצים בצריף באום ג'וני (דגניה), 1912 // צילום: אברהם סוסקין / ארכיון מכון לבון
בתחילת שנות ה־80, כשברקע המלחמה הקרה, נבהלו בוושינגטון מכמה צילומי לוויין של מאות מבני ענק עגולים ומרובעים שהתגלו באזור הררי נידח בדרום סין. האמריקנים, שחשבו שאולי מדובר במתקנים לשיגור טילים בליסטיים, מיהרו לשלוח לאזור את מרגלי ה־CIA, שחזרו ובפיהם דיווח מוזר - מדובר במצודות ענק שבהן חיות קהילות שיתופיות בנות מאות אנשים.
אותן מצודות נקראות "טוּלוֹאוּ", "בנייני אדמה", וישבו בהן אנשי ה"האקה" - תת־קבוצה אתנית מקרב בני האן. מקור הטולואו הוא בחבל פוג'יאן שבדרום־מזרח סין, המבנים הראשונים צצו לפני יותר מ־500 שנה והחדשים ביותר במאה ה־20.
סינים צופים בתערוכה // צילום: גיא רז
החיים בטולואו מבוססים על חקלאות ומושתתים על שיתוף ושוויון. לתושבי כל בניין אדמה משותפת ותקציב משותף שעימו הם מקיימים את המשק החקלאי, את עבודות התחזוקה ואת הטקסים הדתיים והחגים. עד לעשורים האחרונים חיו בטולואו שכזה, שמאות כמותו נמצאים בסין ובמקומות אחרים במזרח הרחוק, מאות ולפעמים אלפי בני אדם.
בעשורים האחרונים, שבהם זינקה כלכלת סין והמדינה נפתחה לתרבות הצריכה המערבית, סובלות קהילות הטולואים מעזיבה המונית. "להתעשר זה נהדר!" אמר מנהיג סין בפועל בין השנים 1976 עד 1997 דנג שיאו פינג, והסינים יישמו ועברו בהמוניהם לערים. קהילות הטולואו התמעטו, ונשארו בהן בעיקר מבוגרים וזקנים.
נערות עם כדים בחג בבית שיטה, 1957 // צילום: עזריה אלון, באדיבות המשפחה
ב־2008 הכריז אונסק"ו על מבני הטולואו כעל אתרי מורשת, והתיירות סביבם גדלה במהירות. אנשי הקהילות נטשו את החקלאות, פתחו מסעדות ובתי הארחה והחלו להרוויח כסף. מבוגרים רבים שפתחו עסק פרטי ומאסו בחיי השיתוף יצאו מהטולואו ובנו לעצמם בתים פרטיים סמוך אליהם. הפרטה, כך נראה, היא לא מושג שהומצא בדגניה א' או בעין־חרוד מאוחד.
מאום ג'וני לשאנטו
נקודות הדמיון בין התהליך שעברו ועוברים הקיבוצים בישראל לבין אורח החיים בסין לא נעלמו מעיניהם של הקונסול הישראלי בגוואנגז'ו נדב כהן, בן קיבוץ אפיקים, ורעייתו עינן, בת קיבוץ חולתה, שחיפשה נושא לתערוכה במסגרת 25 שנות יחסי מסחר בין ישראל לסין ו־70 שנה למדינת ישראל. כהן פנתה לאוצר והצלם גיא רז, בן קיבוץ גבע העוסק שנים רבות בהיסטוריה של הצילום בארץ ישראל בכלל ובקיבוץ בפרט, ובעצה אחת עם הסינים גובשה תערוכת היסטוריה צילומית כללית של הקיבוץ, המתמקדת בדמות האדם בקיבוץ וב"צילום הומני".
התערוכה ההיסטורית־אמנותית כוללת 40 צילומים, חמישה סרטי עבודות וידאו ומוזיקה מלווה של מי אם לא להקת הגבעטרון. בין הצלמים נכללים כאלה שתיעדו את ראשית ההתיישבות בארץ ישראל כגון אברהם סוסקין, יעקב בן דב וזולטן קלוגר, לצד צלמים רבים מקיבוצים, ותיקים וצעירים, שחלקם עובדים גם כיום. בין הצלמים נמצאים נפתלי אופנהיים (עין גב) ועזריה אלון (בית השיטה) ז"ל, לצד פטר מירום (חולתה), מתי חלילי (משמר העמק), שי אלוני (גבע), אפרת אשל (גבעת חיים איחוד), עודד הירש (אפיקים) ועוד.
התמונות המוצגות מגוונות, החל מהחלוצים ההולכים לעבודה בשדה או עומדים בצילום המפורסם של הצריף באום ג'וני שעל יד דגניה, דרך דיוקנאות כמו של א"ד גורדון, וכלה בתמונות נוף ובמשפחות צעירות בבתיהן הנבנים בקיבוצים שעברו הפרטה.
משפחה בביתה החדש בהרחבת גבעת חיים איחוד, 2013 // צילום: אפרת אשל, באדיבות הצלמת
"התערוכה מציגה את הסיפור של מדינת ישראל, היהודים והקיבוץ, בראי החברה הסינית", מסביר רז, "אחרי פתיחת התערוכה ניגש אלי סיני כבן 60 וסיפר בהתרגשות ובאנגלית רצוצה שביקר פעם בישראל וניסה להתקבל כחבר קיבוץ - אבל במשק הודיעו לו שלא יוכל. אמרתי לו שאם יגיע בכל יום לתערוכה, יקבל בסופה תעודת חבר קיבוץ סמלית או לפחות יוכל להרגיש כאילו חי בתערוכה בתוך סיפור הקיבוץ".
הקונסול כהן מוסיף כי "במורשת התרבותית של שני העמים אפשר למצוא ערכים דומים, למשל כבוד לזולת ודאגה לבני המשפחה המבוגרים. בנוסף, בקרב שני העמים קיימת הערצה לחוכמה וללימוד, דבר שהיום מתחבר היטב להערכה הסינית הרבה לחדשנות הטכנולוגית ולהישגים הישראליים במדע, בכלכלה, באמנות ובתרבות. הקיבוץ, בעיקר בשנותיו הראשונות, נתפס כאן בהקשר זה כסיפור הצלחה מבחינת תרומתו להקמת המדינה 'יש מאין' ולחלק מהישגיה הרבים. בנוסף, אנשי דור הביניים וגיל הזהב בסין עדיין זוכרים את הקומונות החקלאיות בשנות ה־50 וה־60 במאה הקודמת ומחפשים את נקודות הדמיון בינן לבין הקיבוץ".
פתיחת התערוכה. מימין: יוקי חאן, האוצר גיא רז וקונסול ישראל בגוואנגז'ו ורעייתו נדב ועינן כהן // צילום: הקונסוליה הישראלית בגוואנגז'ו
רעייתו של כהן, עינן, היא הרוח החיה שמאחורי הפקת התערוכה. לדבריה, "התגובות נעות מעניין וסקרנות עד להערכה והתרגשות של ממש. הצופים מתעמקים בתמונות ובהסברים ומבקשים ללמוד מי היו המייסדים, מה היו המניעים לבחירה באורח החיים הקיבוצי ומה הגורמים להצלחת הקיבוץ כגורם משמעותי בהקמת המדינה. העובדה שהתערוכה עומדת, מוצגת בשתי ערים נפרדות ומעוררת עניין בקרב הקהל הסיני ובישראל היא סוג של פלא עבורי. הצגת נוף מולדתי כאן בסין היא חוויה מרגשת במיוחד, וזהו הישג גדול שמוכיח את האמון והקשר הטוב בין ישראל לסין".