לא ניצחון, לא כניעה: הדרך השלישית לתיקון מערכת המשפט

בשנים האחרונות פילגו המחלוקות סביב דמותה של מערכת המשפט וסביב אופייה של מערכת היחסים בין הרשויות את העם. הוויכוח בנוגע לרפורמה המשפטית קרע את החברה הישראלית מבפנים, והמאבק בין מי שמקדשים את משילות נבחרי העם לבין מי שמאמינים במעמדו של בית המשפט העליון כפוסק־על הביא אותנו אל סף חורבן. חברים התרחקו, צוותים מהצבא ששמרו על קשר עשרות שנים התפרקו, משפחות הפסיקו להיפגש לארוחות שישי.

החודשים הרבים שבמהלכם הרחוב תסס - בין שבמחאה נגד החקיקה שקידמה הקואליציה ובין שבתסכול אשר הלך וגבר בקרב בוחרי הימין שלא הצליחו לקדם את ערכיהם - הביאו את ישראל להתפוררות ולאובדן לכידות, שבתורם הקרינו על החוסן הלאומי שלנו.

כמי שהובילה וקידמה, כשליחת ציבור, את התפיסה שדגלה בתיקון העיוותים שנוצרו ביחסים בין הרשויות, אני מאמינה ששינויים כה משמעותיים יש לעשות בהסכמה רחבה. אבולוציה - לא רבולוציה. אני סבורה שגם הוכחתי זאת בארבע השנים שבהן כיהנתי כשרת המשפטים וגיוונתי את בית המשפט העליון, כאשר הוועדה לבחירת שופטים בראשותי מינתה מאות שופטים - מרביתם פה אחד.

אסור לנו, כעם וכמדינה, לחזור על המראות שאליהם נחשפנו לפני 7 באוקטובר. אי אפשר להנציח מצב שבו קיים רוב בציבור הסבור כי נוצרו עיוותים ביחסים בין הרשויות ולכן אי אפשר לקדם את התיקונים הנדרשים. אי אפשר גם להמשיך לטשטש את העובדה שהקיטוב החברתי, שנגרם בשל התפיסות השונות לגבי הכיוון הרצוי של מערכת המשפט, פגע אנושות באמון הציבור במערכת. לכך יש להוסיף תופעות חמורות נוספות דוגמת חרמות הדדיים, ביזוי משרתי ציבור והעמקת העיסוק של מערכת המשפט כמעט בכל החלטה שלטונית. ללא קשר למידת הצדק שכל צד אוחז בה בוויכוח - התוצאה העגומה היא כרסום גובר והולך בלגיטימציה של מערכות שלטוניות שלמות.

מערכת המשפט לא חפה מביקורת, אבל ביקורת שכזו אינה סותרת מחויבות לשלטון החוק, וגם לא את ההכרה בהכרח של קיום מערכת משפטית חזקה ועצמאית. יותר מדי זמן מתמקד הדיון סביב מערכת המשפט רק בשאלה מי ישלוט בה, ונזנחה לחלוטין השאלה למען מי היא קיימת. התשובה לכך ברורה ומוסכמת: למען כולנו, ימנים ושמאלנים.

כמי שייצגה ומייצגת פוליטית את מחנה הימין הדוגל במשילות, אבל חיה בסביבה שבה רוב האנשים בטוחים שהמילה האחרונה חייבת להיות של בג"ץ, אני מבקשת להציג חזון ותוכנית עתידית לתיקון המצב. איני מבקשת לבחור בין מערכת משפט חזקה או מרוסנת. מערכת משפט שזוכה לאמון מסוגלת להיות שני הדברים גם יחד.

אין "הכל או כלום"

הקדנציה הבאה במשרד המשפטים - ככל הנראה המשרד הכי נפיץ כרגע בהקשר הלכידות החברתית - תהיה קריטית: למי שיאחז בהגה תהיה השפעה מכרעת על עיצוב מערכת המשפט למשך שנים וייתכן שאף עשורים קדימה. שר המשפטים הבא הוא מי שימנה את פרקליט המדינה, את היועמ"ש, וכשני שלישים מבית המשפט העליון. אפשר לראות בכך הזדמנות להכריע את הוויכוח שקרע אותנו מבפנים - להביא ניצחון מוחלט של צד אחד, באמצעות כיפופי ידיים והכנעות אגרסיביות, והכל במחיר חברתי בלתי נסבל; או לראות בכך הזדמנות לתיקון ולאיחוי, באמצעות גילוי של רצון טוב - במלוא המשמעות - להסכים, להתפשר.

לחבריי בימין אני רוצה להזכיר ולהזהיר: הגישה הנפסדת של "הכל או כלום" הביאה כלום, ואף גרוע מכך: הפאניקה שנוצרה תיקפה והעמיקה עיוותים במערכת, והביאה גם לשרשרת ריאקציות של הקצנה. באופן אישי, אני חושבת שנכונות להתפשר היתה מועילה דווקא למחנה הימין, באמצעות מינויים שהיו ממשיכים את המגמה שהתחלתי ואף מבצרים את הרוב השמרני שקיים בהרכבו הנוכחי של בית המשפט העליון. במילים אחרות, לימין יש לא רק האחריות לנהוג במתינות, אלא גם האינטרס בכך. מנגד, חבריי בשמאל חייבים להבין שלרוב בציבור יש הזכות ואף החובה לקדם את המדיניות שהוא דוגל בה.

שיתוף פעולה חוצה מחנות לא רק משרת את שני הצדדים, אלא הוא הכרח קיומי ממש.

המערכת למען "האזרח הקטן"

לאחרונה ביקר אותי בני אורי, קצין ביחידה מיוחדת, בדרכו מבסיס אחד לאחר. בעודנו יושבים בבית קפה ניגשה אלינו המוכרת שבדלפק וסיפרה לי בדמעות שהצלתי לאמה את החיים. עוד לפני שפירטה, ידעתי למה היא מתכוונת: היא, כמו רבים אחרים שפנו אלי עם מקרים דומים בשנים האחרונות, סיפרה לי כיצד אחרי 20 שנים של עוני מרוד בעקבות חובות שהותיר אביה לאמה, קיבלה לראשונה את חייה בחזרה. זה היה בזכות "חוק השמיטה", הוראת שעה שהעברתי כשרת המשפטים ב־2015, שנתנה הפטר לחייבים מוגבלים באמצעים (בעלי חוב שאין סיכוי שיחזירו את חובותיהם לנושים) והעניקה סיכוי לחיים חדשים לרבבות ישראלים. זה לא היה מהלך שנוי במחלוקת. הוא דרש חזון ויכולת ביצוע, ואכן זכיתי לשיתוף פעולה גורף מהקואליציה ומהאופוזיציה (אגב, הייתי מציעה לשקול מהלך דומה לקראת שנת 2028-2029, שתהיה גם היא שנת שמיטה).

הסיפור הזה בא להמחיש את העובדה שאף שבשנים האחרונות הוויכוח הפוליטי מתרכז בעיקר באיזון שבין מערכת המשפט לבין הרשות המבצעת, מערכת המשפט חולשת על מגוון תחומים אחרים שמשפיעים על היום־יום שלנו. "חוק השמיטה" הוא דוגמה מצוינת למהלך שהתמיכה בו חצתה מחנות, ובסוף, יש לזכור, מערכת המשפט היא לא רק ערכאה העוסקת בסוגיות חוקתיות - היא רשות שלטונית שמעניקה שירות ציבורי עבור האזרח ברגעים הכי רגישים בחייו.

הממשק היומיומי שלנו עם מערכת המשפט יכול להתחיל ביום חופש שנצטרך לקחת כדי לשבת כמה שעות מחוץ לאולם בית המשפט רק כדי לבטל דוח חניה, להמשיך בתביעה קנטרנית על שימוש בכמה מילות שיר מסרטון טיקטוק ויראלי, בהכרעת סכסוך עסקי סבוך או ריב שכנים שהסלים, ולהגיע גם לעומקם של קונפליקטים משפחתיים ואישיים. בממשקים הללו האזרח פוגש סחבת בלתי נסבלת וחוסר ודאות, שבתורם מתגלגלים לניסיונות "לבצר" מראש כל מהלך שעשוי לפתוח פתח לסכסוך משפטי. המשמעות היא הצפת החיים האזרחיים ב"משפטיזציה" באופן שמשפיע על החירות שלנו, ועל הכיס שלנו.

לכן, אחת המטרות שחשוב לי לסמן כיעד ערכי לעתיד מערכת המשפט שכולנו שואפים לה היא שיפור דרמטי של השירות הניתן לאזרח. כולנו, אני מאמינה, היינו רוצים לדעת שמי שייכנס בעוד עשר שנים לבית משפט בישראל ירגיש שהוא פוגש מערכת מקצועית, הוגנת ומהירה, הפועלת ביעילות.

רפורמות שממקמות את "האזרח הקטן" וצרכיו במרכז, בדרך כלל אינן שנויות במחלוקת. לדוגמה: קיצור משמעותי של ההליכים המשפטיים, שיפור הנגישות לערכאות לצד פעולות להרתעת "תובעים סדרתיים" ותיקוני חקיקה שימנעו תביעות קנטרניות (כפי שעשיתי כשהשתתי אגרות על תובענות ייצוגיות), צמצום האי־ודאות המשפטית, גביית מחיר (בפסיקת הוצאות) על תביעות סרק שגזלו את זמן הצדדים ואת זמן הציבור בשימוש במשאב הציבורי השיפוטי, והוספת תקני שפיטה להפחתת העומסים בבתי המשפט.

העיקרון המנחה הוא שערכאות שיפוטיות אזרחיות צריכות להתמקד בהכרעה יעילה וזריזה של סכסוכים ובהגנה אפקטיבית על הקניין הפרטי, ולהפחית למינימום את האפשרויות היצירתיות של בעלי דין להשתמש במשאב הזמן הציבורי של בתי המשפט כדי לענות זה את זה.

חשוב להזכיר שהמעמסה האזרחית של ה"משפטיזציה" לא קשורה רק בחוסר היעילות של בתי המשפט, אלא גם במוטיבציה של נבחרי ציבור להתבלט באמצעות חקיקה המקשה פעולות יומיומיות של עסקים, וממילא מייקרת את העלויות לצרכן. מנגד, ניסיונות להתמודד עם הבירוקרטיה הסבוכה - תוצאה של רגולציה מכבידה - והצפי למהמורות משפטיות בהמשך, משמעותם בדיקות משפטיות ארוכות, עיכוב מהלכים עסקיים גדולים ועצירת מיזמי תשתית. בסוף, הכל מגולגל אלינו, "האזרחים הקטנים" שבקצה, ומרחב פעולה שאפוף בחוסר ודאות משפטית פוגע בחירות וביכולת המשילות. כך או כך, נדרש "אוורור רגולטורי".

ייעול הרתעה

מבלי לדעת או לשים לב, אנחנו גם פוגשים את תוצרי המערכת המשפטית ממש מחוץ לבית שלנו, כאשר הפשיעה והאלימות גואות ברחובות. האופן שבו מערכת המשפט, כחלק ממערכות האכיפה הפלילית, מטפלת בפשיעה ובאלימות משפיע באופן ישיר על איכות חיינו ועל הביטחון שלנו.

הזינוק במקרי האלימות, כפי שאנו רואים בשנים האחרונות, דורש פעולה נחושה, ולצד חקיקה שתאפשר למשטרה להשתמש בכלי סיכול מתקדמים, השופטים נדרשים להחמיר את הענישה. יש בהחלט מקום - בכל מה שקשור לעבירות אלימות - להסיט את נקודת האיזון משמירה על זכויות הנאשמים ועל טוהר הפרוצדורה לשמירה על הציבור. במצב אידיאלי, של שיתוף פעולה בין שר המשפטים ליתר המערכות, היה השר רותם את הנהלת בתי המשפט והפרקליטות ל"התנפלות" על הפשיעה החמורה, בתעדוף ומעקב אחר הטיפול בתיקי פשיעה חמורה, בחקיקה מתאימה במידת הצורך, ובגיוס בתי המשפט להחמרת העונשים. 

נוסף על כך, נדרש רענון הדנ"א של התביעה הכללית כדי למנוע ניוון ומונוליתיות מחשבתית. כיום הפרקליטות פותחת את דלתותיה בעיקר למתמחים ולפרקליטים צעירים, והמשמעות היא שהמערכת מתמלאת במי שצמחו והתעצבו מקצועית בתוך תבניות מקובעות. פרקליט בכיר שנאלץ פעם להכריע בין שתי חוות דעת סותרות שהועברו אליו לגבי אותה חקירה אמר לי: בסוף, תיק הוא סיפור שהראיות מספרות לנו, השאלה איזה סיפור אמין יותר. במילים אחרות - המשפט אינו מתמטיקה, הוא נתון לפרשנות של בני אדם. ובני אדם נתונים להטיות המאלצות אותם לפרש את המציאות באופן שמותיר להם שדה ראייה צר מאוד, כאשר הם שבויים בדעות קדומות או פשוט טועים.

גיוון דעות ואוכלוסיות מאפשר למערכת לאתגר את עצמה. אני רואה הכרח בפתיחת דלתות הפרקליטות בכל הדרגים לכלל האוכלוסיות, כדי לרענן את השורות ואת המחשבה (באופן אישי, הובלתי מעבר בין הסנגוריה הציבורית ותפקידים אחרים במשרד המשפטים אל הפרקליטות, ולהפך).

מילה על משפט נתניהו - רבות מהסוגיות שעליהן הצבעתי רלוונטיות לנושא, ואני מניחה שיש מי שסבורים שהפתרון הוא "חוקי נאשם" למיניהם. לטעמי, גם אם בבסיסם מונח רציונל חיובי שנועד למנוע את המצב שאליו הגענו, ההתנגדות הידועה שלי לחוקים הללו היא עקרונית, כזו שלאורך שנים היו שותפים לה נבחרי ציבור מימין ומשמאל (הם אלה שניסחו את המצב הקיים). גם מקדשי מעמדו של בג"ץ כרשות־על צריכים לזכור שכהונת נתניהו תחת עננת הפלילים הוכשרה על ידי בית המשפט העליון.

בעיניי, מציאות שבה אדם מכהן בתפקיד ציבורי עם כתב אישום תלוי ועומד בהחלט אינה בריאה, וזה נכון גם למקרה שבו אדם שנבחר על ידי יותר ממיליון אזרחים יועבר מתפקידו בגלל החלטה של משפטן. אני גם חושבת ש"חוק הנאשם", ככל שהוא נוגע לנתניהו, דווקא היה מחזק ומעצים את הפופולריות שלו בשל הכעס של תומכיו - מפלגתו היתה מתקנת את החוק עוד לפני הרכבת הממשלה, כך שגם המטרות הפרסונליות להביא להדחתו לא היו מושגות, ורק מעמיקות את הקיטוב.

פתרון סביר, במנותק מסוגיית תיקי נתניהו, הוא וריאציה כלשהי של "חוק צרפתי" (כלומר, מגבלות על חקירת ראש ממשלה בעבירות מסוימות עד לסיום כהונתו), בד בבד עם הגבלת כהונה לשמונה שנים.

קיימת חשיבות להקפדה יתרה על זכויות נחקרים ונאשמים. האינטרס של כלל הציבור הוא שמערכות האכיפה יכבדו את החוק, יפעלו על פיו ולא יתוגמלו בתיקופים והכשרות בדיעבד למעשים לא ראויים בעת איסוף הראיות

גם התחום הפלילי סובל מסחבת קשה, החל משלבי החקירה, דרך טיפול התביעה ועד ההליכים בבתי המשפט - כולם חורגים מטווחי זמן סבירים באופן קיצוני. אי אפשר לזלזל במשמעות של עינוי הדין שנגרם לאדם שתיוגו כעבריין מרחף מעל ראשו כל כך הרבה שנים. נדרשות מגבלות נוקשות על זמני חקירה, ולא ניתן לקבל מצב שבו תיקים יעלו אבק על שולחנות התביעה עד שיוכרעו. פתרון אפשרי הוא קיצור דרמטי של תקופת ההתיישנות על עבירות קלות מסוג חטא ועוון, ותיקון החקיקה כך שאם לא מתקבלת החלטה עד שנתיים מפתיחת החקירה - התיק ייסגר.

חשוב להבין - אפקט ההרתעה, שהוא חלק ממטרות הענישה בהליכים פליליים, מתפוגג לחלוטין כאשר היא מופעלת שנים לאחר ביצוע המעשים. הוספת תקני שפיטה לבתי המשפט יכולה גם היא להקל רבות, אבל לא הכל מונח לפתחה של המערכת - נאשמים וחשודים יודעים שלעיתים קרובות הזמן עובד לטובתם, ומנצלים זאת. אפשר למנוע או לפחות לצמצם את הנזקים, למשל בפסיקת הוצאות על דחיות לא מוצדקות וחקירות נגדיות ארוכות ולא יעילות, או קיום דיונים גם כאשר הנאשם לא התייצב לדיון.

לצד כל זאת, קיימת חשיבות לשמירה הדוקה ולהקפדה יתרה על זכויות נחקרים ונאשמים. האינטרס של כלל הציבור הוא שמערכות האכיפה יכבדו את החוק, יפעלו על פיו ולא יתוגמלו בתיקופים ובהכשרות בדיעבד למעשים לא ראויים בעת איסוף הראיות - ללא קשר למעשי החשודים. אף אחד מאיתנו, אני מקווה, אינו מעוניין לחיות במדינה שבה הצדק נתון לשרירות הלב של המערכות.

כל הבעיות האמיתיות שעליהן הצבעתי, ושעל קיומן אין חולק, וגם הפתרונות להן - כולם מצויים בלב הקונצנזוס. רפורמה שתתמקד בהם, כך אני מאמינה, תשפר את המערכת ואת השירות שניתן לאזרח, תאפשר שיתופי פעולה חוצי מחנות, תפחית את עוצמת הווליום של המחלוקת בין הצדדים ותחזיר את האמון בינינו.

הסכמות, תמריצים ופשרות

כשם שמערכת משפט צריכה להיות נגישה והוגנת כלפי האזרח, כך גם מערכת היחסים בין הרשויות צריכה להתבסס על כללים ברורים, על איזונים ובלמים ועל אמון הדדי. כדי לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר ובמבט צופה עתיד, אני מבקשת להתנתק מהמצב הנוכחי בהקשר זה, שבו היחסים בין הרשויות רעועים באופן חריג (וכך גם בין היועצת המשפטית לממשלה לבין הרשות שלה היא מייעצת).

אנסה להתמקד בשתי המחלוקות העיקריות שקרעו את החברה הישראלית, הנוגעות לבית המשפט העליון - מי ירכיב אותו וכיצד, ומהן סמכויותיו. בעיניי, נבחר ציבור לא צריך להימדד בכמות העימותים שהוא מייצר מול יריבים או בעוצמת הווליום שלהם, אלא בעומק השינוי שהצליח להוביל עבור בוחריו. לכן, כך תמיד האמנתי, פתרונות אמורים להתמקד בדרכים פרקטיות לקידום המדיניות של הקואליציה הנבחרת ולא בהפיכת השדה הפוליטי לזירת נקמה מתמשכת, שבה כל צד שעולה לשלטון מבקש למחוק את הישגי קודמיו ולמשוך את המערכת כולה לכיוון קיצוני יותר.

האזרח פוגש סחבת בלתי נסבלת וחוסר ודאות שמתגלגלים לניסיונות "לבצר" מראש כל מהלך שעשוי לפתוח פתח לסכסוך משפטי. המשמעות היא הצפת חיינו ב"משפטיזציה" באופן שמשפיע על החירות שלנו

הסוגיה הראשונה, וככל הנראה הטעונה ביותר בשנים האחרונות, נוגעת למינוי השופטים. אי אפשר להיתמם - השופטים הם בני אדם עם מערכת ערכים, תפיסות ואמונות שמשפיעות על הכרעותיהם. הדברים מקבלים משנה תוקף במצב שבו בית המשפט העליון דן בנושאי מדיניות.

העמדה שלי בנושא ידועה - אני סבורה שהמהפכה החוקתית של אהרן ברק הפרה את האיזון בין הרשויות ושבית המשפט העליון נטל לעצמו סמכויות לא לו. לכן פעלתי לשנות את ההרכב שלו ולשים דגש על שופטים שדוגלים בריסון שיפוטי וימנעו מהסגת גבולות הרשות השופטת אל הפוליטיקה.

לקמפיין שניהלה הקואליציה נגד שופטי בית המשפט העליון היה מחיר, והוא שחיקת הלגיטימציה של כל גוף שנחשד בקשר כלשהו אליהם. כך מיקד שר המשפטים את כל מרצו בקדנציה האחרונה בנטרול כוח ה"וטו" שכביכול יש לשופטי העליון בוועדה לבחירת שופטים. תומכיו סבורים גם היום שכל מינוי שאושר על ידי חברי הוועדה לבחירת שופטים בהרכבה הנוכחי הוא לפיכך, בהכרח, "נגוע". אני, כמובן, חולקת על גישה זו מכל וכל. אני סבורה שהיכולת להגיע להסכמה בוועדה בהרכב כזה אינה סממן מחשיד או מעידה על חולשה ולא מבטאת רפיון אידיאולוגי - להפך, היא כלי עבודה הכרחי של שליח ציבור עם תודעת מנהיגות ואחריות.

אולם נראה שהמחיר היקר מכל מגולם בכך ששלוש שנים אחרי האסון הגדול ביותר מקום המדינה לא הוקמה עדיין ועדת חקירה ממלכתית. גם חברי כנסת ושרים, שבזה אחר זה הבטיחו לציבור את הקמתה, הצטרפו לקמפיין שנועד לקעקע את האמון הציבורי כלפי כל ועדה שלהרכבה יש קשר כלשהו לרשות השופטת. זו תוצאה עגומה, כואבת ומיותרת, כזאת שמשפיעה על כולנו ללא קשר לשיוך הפוליטי.

משילות לצד בלמים

בתקופתי כשרת המשפטים, כשנוכחתי כי רה"מ בנימין נתניהו מסרב לכל שינוי מבני הקשור במערכת המשפט, ומשהיה עלי לפעול רק במסגרת המצב החוקי הנתון - פעלתי ליצור בעצמי רוב בוועדה לבחירת שופטים. עשיתי זאת בשני מהלכים: האחד - לרתום אלי חבר כנסת שאמנם היה באופוזיציה אך היה שותף אידיאולוגי בסוגיה המשפטית; השני - לגרום ללשכת עורכי הדין לשתף איתי פעולה (נציגי הלשכה נבחרו על ידי ציבור עורכי הדין ונטו לשתף פעולה עם השופטים). עם רוב מוצק כפי שיצרתי ייתכן שביטול "חוק סער" - שמעניק לכל שלושה חברי ועדה כוח "וטו" בכל מינוי לבית המשפט העליון - היה הופך אותי לכל־יכולה בוועדה עם שליטה מוחלטת בכל מינוי. הייתי ממנה את מי שאני רוצה.

בחרתי שלא לקדם חקיקה שכזו. הן משום שבעיניי המבנה של הוועדה שיקף איזון שמאפשר הסכמות פרקטיות, כאלה שמעניקות לגיטימציה חוצת מחנות לכל מינוי; והן משום ששליטה חסרת עכבות במנגנון דמוקרטי חשוב כל כך על ידי צד פוליטי אחד בלבד אינה בריאה חברתית. ידעתי שבמצב כזה, אחרי שליטה מוחלטת של שרת משפטים ימנית בוועדה, אילו הימין היה מאבד את השלטון המשמעות היתה כמעט מייד תנועת מטוטלת חדה וכואבת לצד הנגדי.

התיקון לחוק שלבסוף עבר בכנסת האחרונה בעניין הוועדה לבחירת שופטים אמנם מנסה לשנות את מנגנון הבחירה, אך נעדר ממנו רכיב קריטי חיוני לטעמי: תמריץ אמיתי להגעה להסכמות.

איני מקדשת מנגנון מינויים כזה או אחר ואני בהחלט חושבת שיש מקום לבחון שינויים. יש מגוון פתרונות - ניתן, למשל, לשקול את הוצאתם של נציגי לשכת עורכי הדין מהוועדה לבחירת שופטים, להוסיף נציגי ציבור, לשנות את מספר חברי הוועדה או להכניס שינוי במנגנון הרוב וההסכמה הנדרשים. אך המנגנון שנקבע מתמרץ הגעה ל"דד לוק" שלאחריו לא תידרש עוד הסכמה, מצב שרק יעודד כל צד להתבצר בקצה הקיצוני ביותר שלו. במקום לעודד את המערכת הפוליטית והמשפטית לחפש מועמדים קונצנזואליים, המנגנון הזה דוחף לבחירת שופטים שנצבעים מראש בצבעים פוליטיים עזים.

מעבר לכך שתוצאה כזאת מעקרת את הרציונל העמוק של הגעה להסכמה רחבה, היא פוגעת אנושות בלגיטימציה של השופטים עצמם שייבחרו במנגנון כזה. מועמדים מעולים, ישרים ובעלי שיעור קומה פשוט יירתעו מלגשת להליך שקיבל אופי פוליטי בוטה כל כך. מנגנון ראוי הוא מנגנון שמעודד הסכמות חוצות מחנות ולא מאפשר "בריחה" להקצנה בשביל איתותי סגולה פוליטיים.

ערכאות שיפוטיות אזרחיות צריכות להתמקד בהכרעה יעילה וזריזה ובהגנה אפקטיבית על הקניין הפרטי, ולהפחית למינימום את האפשרויות של בעלי דין להשתמש במשאב הזמן הציבורי של בתי המשפט כדי לענות זה את זה

לחבריי בשמאל אני אומרת - שופט שמרן הוא לא שפוט של הימין, אלא כזה שמעדיף להשאיר את מרחב ההכרעה בסוגיות של מדיניות לפוליטיקאים, שיבחר קודם בפרשנות מצמצמת על פני ביטול חוקים, שמכיר בקיומה של זכות עמידה. אלה תפיסות חוקתיות לגיטימיות לגבי מקומו של בית המשפט בניהול המדינה שאינן קשורות באופייה של קואליציה או ממשלה נתונות, ומינוי מי שאוחז בהשקפה זו הוא לא קץ הדמוקרטיה.

ולחבריי בימין אני אומרת - משילות, כלומר היכולת ליישם מדיניות, אין פירושה היעדר מוחלט של בלמים. אפשר וראוי להתווכח על נקודת האיזון הנכונה בין חירויות וזכויות לבין ערכים לאומיים ואינטרסים ביטחוניים - אבל אסור להתעלם מהחשיבות שבעצם קיומה של ערכאה הפותחת את דלתותיה עבור מי שנפגע מהחלטות שלטוניות. גם לנו יש אינטרס במערכת משפט שנהנית מאמון ציבורי רחב. הפתרון חייב, לפיכך, לכלול פשרות והסכמה.

גבולות ההתערבות

אחרי הוויכוח על זהות השופטים ועל הדרך הראויה לבחור אותם, מגיעה השאלה המורכבת מכולן: מהם גבולות ההתערבות של בית המשפט העליון בהחלטות הכנסת והממשלה, שאלה שחורגת מגבולות המשפט אל הזירה הפוליטית הטעונה.

אף מדינה בריאה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן כאשר גבולות הכוח של רשויות השלטון נותרים עמומים, ומשתנים בכל פעם מחדש בהתאם לנסיבות הפוליטיות הארעיות. דווקא משום שהמחלוקת עמוקה כל כך, מוטלת עלינו האחריות לעצב כללי משחק ברורים ככל האפשר.

יש מי שסבורים שהפתרון טמון בכינונה של חוקה. איני שותפה לגישה זו - לא משום שחוקה אינה חשובה או רצויה, אלא משום שבמציאות הישראלית, המורכבת והמגוונת כל כך, אין כיום בסיס ציבורי ופוליטי שיאפשר להגיע להסכמה רחבה על מסמך חוקתי מקיף. אני גם חושבת שניסיון לכונן חוקה בזמן שהחברה הישראלית חלוקה כל כך בשאלות יסוד עלול להעמיק את הקרע במקום לרפא אותו. עם זאת, אני מאמינה שניתן להגיע להסכמה רחבה על חוק יסוד: החקיקה.

הדבר החשוב והמרכזי הוא שחוק כזה, שיכול להשלים את המארג החוקתי של ישראל, אינו נדרש להכריע בכל השאלות שבמחלוקת, אלא תפקידו צנוע ומעשי יותר: לקבוע את כללי המשחק. להסדיר באופן ברור את היחסים בין הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון, להבהיר את מעמדם של חוקי היסוד, לקבוע את אופן חקיקתם ולהגדיר את גבולות הביקורת השיפוטית באופן שיאפשר יציבות, ודאות ואמון. גם מי שיחלוק על כל פרט בהסדר כזה ירוויח ממערכת שבה הכללים ידועים מראש ואינם משתנים בכל משבר או בקונסטלציות פוליטיות כאלו ואחרות.

חוק היסוד שרבים, ובהם אני, רואים לנגד עיניהם בעתיד הוא כזה שמגדיר את האופן שבו יש לחוקק חוקי יסוד (ברוב מיוחד), מטיל מגבלות על בית המשפט העליון בפסילת חוקי יסוד (מוסכמה משפטית מובנת מאליה עד לפני כמה שנים, שכעת יש להידרש לה, לצערי, בחקיקה), וקובע כי ביקורת שיפוטית על חוקים רגילים תידון ותופעל בהרכב מורחב וברוב מיוחד. הסדר כזה יעניק לבית המשפט את הסמכות להגן על זכויות יסוד במקרים מובהקים של פגיעה בהן, אך ימנע את השחיקה המתמדת במעמדה של הכנסת כרשות המחוקקת.

מדובר במהלך מעשי בהחלט ובמתווה בסיסי המקובל על חלקים נרחבים בציבור (ייתכן שנותר רק להתווכח על הניואנסים), וחשוב להבין: בוויכוח הזה לא אמור להיות צד "מנצח", שכן אף מצב חוקי בהקשר הזה לא יחזיק לאורך זמן אם ייתפס כפרי ניצחונו של מחנה פוליטי אחד על המחנה האחר. הדרך, אם כך, חשובה לא פחות מהתוצאה.

זו הנקודה הקריטית: כשם שכל מנגנון מינוי שופטים, כך אני מאמינה, צריך לעודד הסכמות במקום הכרעות כוחניות, כך גם הסדרת היחסים בין הרשויות חייבת להיעשות מתוך רצון כן להגיע להסכמה רחבה ככל האפשר. כללי המשחק החוקתיים של מדינת ישראל אינם יכולים להתחלף בכל מערכת בחירות כדי לפתור משברים זמניים. הם צריכים להיות יציבים דיים כדי שגם ממשלה שאינה אוהבת פסק דין מסוים, וגם בית משפט שאינו מסכים עם מדיניות מסוימת, ימשיכו לכבד את המסגרת המשותפת שבתוכה הם פועלים.

לתת מקום לסנטימנט

יש בוודאי מי שקורא את החזון הזה, שמקדש באופן מודע את ההסכמות, וסבור שהוא מהדהד פשרנות כאידיאל. זאת פרשנות שגויה: יש הבדל בין רפיון ופשרה שמקורם באופורטוניזם או פחד, לבין ההכרה בחשיבות ההסכמה והוויתור למען האחדות. אין לנו הפריבילגיה לשלם את המחיר החברתי שכרוך בניצחון המוחלט של צד כלשהו בוויכוח הזה.

ההעדפה שלי לתהליכים אבולוציוניים על פני רבולוציות לא שוללת את הצורך ברפורמות. בעיניי הן נדרשות, וחלק מאלה שמניתי בהחלט מהוות שינוי כיוון משפטי - אך אבולוציה מגדילה את הלגיטימציה הציבורית ומצמצמת את הסיכון לתנועות מטוטלת של הקצנה. לכן, לדעתי, יש לבצע שינויים באופן הדרגתי ומתפתח, בשאיפה להרגיע את הרוחות במקום להסעיר אותן, לחתור להסכמות ולא לפחד מפשרות.

הנכונות להתפשר היתה מועילה דווקא למחנה הימין, באמצעות מינויים שהיו ממשיכים את המגמה שהתחלתי, ואף מבצרים את הרוב השמרני שקיים בהרכבו הנוכחי של ביהמ"ש העליון

אפשר להיות אידיאולוג נוקשה, אבל אפשר גם להכיר בכך שבמרחב הפוליטי הפשרה היא כלי עבודה. אי אפשר לפעול בשדה הזה תוך סירוב תמידי לשאת ולתת. אי אפשר לשרת את הציבור כפוליטיקאי ובה בעת להכחיש שיש את הרצוי ואת האפשרי. אי אפשר גם להתעלם מכך ששינוי תשתית משטרי באקלים של קיטוב וריב אחים משמעותו כינון חוקה דה־פקטו "במעמד צד אחד" ונטישת הרצון לחיים משותפים עם הצד השני.

בשיאן של ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית חברה אמרה לי: "תסבירי לחברים הדתיים והחרדים שלך בקואליציה, שבשבילי בג"ץ זה כמו שבת עבורם. מה שיריב לוין רוצה לעשות דומה לכך שביום אחד יגייסו את כל החרדים, יאשרו נישואים אזרחיים ויתירו תחבורה ציבורית בשבת", היא המשיכה, "תסבירי להם שהם לא יכולים להתנפל על ציפור הנפש שלי".

אם הייתי צריכה לסכם את השאיפות שלי לפתרון המחלוקת הקשה כל כך בציבור, הייתי מבקשת משני המחנות להיישיר מבט אל ההבחנה הפשוטה הזאת. לא כי חייבים להסכים איתה, אלא כי חייבים לתת מקום לסנטימנט של רבים כל כך בציבור, אם יש בנו עדיין רצון לחיות ביחד באותה מדינה.

תוכנית עבודה

• קיצור זמנים בדיונים, הוספת תקני שפיטה, הרתעת תובעים סדרתיים ומניעת דחיות סרק להבטחת שירות משפטי מהיר והוגן, לצד אוורור רגולטורי וניקוי בירוקרטי לשם הפחתת "משפטיזציה" 
• החמרת ענישה ושינויי חקיקה מתאימים להתמודדות עם נתוני האלימות והפשיעה החמורה, לצד הגבלת זמני חקירות וקיצור שלב בירור התיקים ע"י הפרקליטות על מנת למצות את אפקט ההרתעה ולמנוע עינוי דין
• פתיחת שורות בפרקליטות כדי לאתגר את המערכת ולמנוע מונוליטיות מחשבתית, ולחזק את אמון הציבור
• ניצול סבב המינויים הקרוב בבית המשפט העליון לביסוס המגמה השמרנית ותיקון האיזון שהופר בין הרשויות, תוך שמירה על מנגנון בחירה המבוסס על הסכמות
• עיגון כללי משחק יציבים המגדירים את אופן חקיקת חוקי יסוד ותוחמים את הביקורת השיפוטית להרכב מורחב וברוב מיוחד