תפיסת הביטחון הישראלית נשענת זה שנים על ברית אסטרטגית עם ארה"ב ועל היותנו חלק מבלוק המדינות הדמוקרטיות. ישראל היא המדינה היחידה במרחב המזרח־תיכוני שחולקת שותפות וזהות ערכית עם מדינות בעלות משטר דמוקרטי, ובלשון דיפלומטית נוהגים לכנות זאת Like-Minded States. בלשון שיווקית נוהגת ישראל לכנות עצמה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". הערכים המשותפים בינינו לבין בעלות בריתנו הם שאפשרו לפתח יכולות צבאיות ומדעיות מכריעות, לבסס חוסן לאומי וליצור מאזן הרתעה מול האויב.
ישראל מציגה עצמה אל מול בעלות בריתה כמדינה מערבית, דמוקרטית, מדינת חוק, הקשורה לארה"ב ולאירופה גם בזיכרון ההיסטורי, וחולקת איתן בסיס ערכי משותף הנשען על אתוסים ועל מאפיינים תרבותיים יודו־נוצריים. במשך 75 שנות קיומה של המדינה היה עיקרון זה נכס שהודגש בפרט בסיטואציות משבריות. רגעי השיא של הברית הערכית בין ישראל לבין ארה"ב, בעלת הברית המרכזית של ישראל, היו במלחמת יום הכיפורים ובראשיתה של מלחמת חרבות ברזל. באותן סיטואציות שבהן היה נדמה כי אנו עלולים למצוא עצמנו מתמודדים עם איומים קיומיים, השותפות הערכית־רעיונית תורגמה ל"רכבת אווירית" של נשק ותחמושת.
מה מביאים לשולחן
אלא שבשנתיים האחרונות נדמה שרעיון הבסיס של פירמידת הברית הישראלית עם ארה"ב מתערער. משקלה של השותפות הערכית בתוך מערכת היחסים בין המדינות משתנה. היא אינה נעלמת, אך הופכת תנאי שלבטח אינו מספיק. אמריקה מכתיבה רעיון מסדר חדש ובוחנת את מערך הבריתות שלה בתוך המערכת הבינלאומית, ובתפיסה החדשה הזו אינטרסים, תרומה מעשית וחלוקת נטל מקבלים משקל הולך וגדל.
אסטרטגיית הביטחון הלאומי של ארה"ב, כפי שהוצגה לעולם בנובמבר 2025, מביאה לידי ביטוי מובהק שינוי זה. אמריקה הכריזה על נסיגתה מתפיסת מדיניות חוץ שמטרתה לחזק מדינות אחרות השותפות לסולם הערכים האמריקני. תכליתה של מדיניות החוץ האמריקנית העדכנית מוגדרת כהגנה על האינטרסים הלאומיים המרכזיים של ארה"ב ולא הגנה על רעיונות ועקרונות ליבה ערכיים. מסמך האסטרטגיה שפרסם הממשל מבקר את הנטייה האמריקנית שלאחר המלחמה הקרה לקבל על עצמה מחויבויות ונטלים המשרתים רעיונות ערכיים מופשטים שהקשר בינם לבין האינטרס האמריקני לא תמיד היה ברור.
בהמשך מוצגת תפיסה של "ריאליזם גמיש", המכירה באפשרות לקיים יחסים טובים ושיתוף פעולה עם מדינות שמערכותיהן הפוליטיות והחברתיות וערכיהן שונות מהמודל האמריקני, כאשר הדבר משרת אינטרסים משותפים. באותה נשימה קובע המסמך כי טבעי ולגיטימי שמדינות יציבו את האינטרסים הלאומיים שלהן בראש סדר העדיפויות, ובמשתמע אפשר להניח ש"סובלנות" זו מתקיימת גם אם אינטרס לאומי נוגד רעיונות ערכיים שהיו נחלת ליבת הרעיון הערכי האמריקני.
הדבר מקבל משמעות קונקרטית ביחסה של ארה"ב לבעלות בריתה. המסמך מדגיש חלוקת נטל ונטילת אחריות אזורית מצד שותפים, ואף מצביע על מתן עדיפות וקדימות בתחומי מסחר, שיתוף טכנולוגי ורכש ביטחוני כתמריץ אפשרי למדינות המוכנות לתרום יותר לביטחון המשותף.
ואולם אין להסיק מכך שארה"ב הפסיקה לחלוטין לייחס חשיבות לערכים או לבריתות היסטוריות. המסקנה הנכונה יותר היא שמשקלם של האינטרסים הולך וגובר, על חשבון מקומם של הערכים המשותפים. אלו הופכים מתנאי מספיק לתנאי שאינו מספיק בפני עצמו. בעולם כזה, חשיבותה של בעלת ברית תיגזר יותר ויותר מן השאלה מה היא מסוגלת לתרום לביטחונה, לעושרה ולרווחתה של ארה"ב, מה היא יכולה לספק, באיזה תחום היא מחזיקה ביתרון ייחודי, ועד כמה יהיה קשה להחליף אותה.
שאלה של סדרי עדיפויות
המחשה עדכנית לשינוי זה ניתנה באוגוסט 2026 דווקא ביחסה של ארה"ב לאחת מבעלות בריתה הוותיקות והמסורתיות ביותר באסיה - דרום קוריאה. הנשיא דונלד טראמפ הורה לצמצם משמעותית את השתתפות ארה"ב בתרגיל הצבאי השנתי המשותף עם סיאול, ובין הנימוקים למהלך הזכיר במפורש את סירובה של דרום קוריאה להיענות לבקשתו ולהצטרף למאמץ האמריקני נגד איראן. זאת בשעה שבמקביל הדגיש את יחסיו הטובים עם מנהיג צפון קוריאה.
כאמור, אין להסיק ממקרה בודד כי שותפות ערכית או ברית היסטורית איבדו את חשיבותן, אולם הוא ממחיש היטב את המשקל הניתן לכל פרמטר: עצם השתייכותה של מדינה למחנה הדמוקרטי ומעמדה כבעלת ברית ותיקה אינם מבטיחים עוד לבדם יחס מועדף; לצד הזהות הערכית נבחנת באופן הולך וגובר גם תרומתה הקונקרטית של אותה מדינה לאינטרסים, לצרכים ולסדרי העדיפויות האמריקניים. במילים אחרות - במערכת היחסים החדשה השאלה אינה רק עד כמה מדינה היא "like-minded", אלא מה הערך שהיא מביאה.
שינוי המדיניות האמריקנית נותן אותותיו, מחלחל למדינות נוספות בגלובוס ומסמן את תחילתו של עידן חדש ביחסים הבילטרליים והמולטילטרליים בעולם הדמוקרטי. נראה כי ישראל תיאלץ להתמודד, ברבע השני של המאה ה־21, עם אתגרים שאינם מוכרים לה כדי לשמר בריתות ולהבטיח את מקומה במועדון המדינות הזוכות ליחס מועדף מהמעצמה האמריקנית. ובמילים אחרות - כדי להמשיך לנהל מערך בריתות אפקטיבי (דבר חיוני לשגשוגה), חייבת ישראל לפתח יכולות ההופכות אותה לנכסית בעיני בעלות בריתה, נכסיות המייצרת תלות ומגבשת עוצמה והובלה. לכן, היא חייבת למקד מאמץ לאומי ולאחוז ביכולות הנוגעות ישירות לאינטרסים עתידיים של ארה"ב ושל מדינות מערביות אחרות.
טייוואן היא דוגמה מרתקת לכך: מעמדה אינו נובע רק מזהות אינטרסים או מקרבה למחנה הדמוקרטי, אלא גם ממקומה הקריטי בשרשרת הערך העולמית של שבבים מתקדמים. למדינות המפרץ יש אנרגיה, הון ומיקום אסטרטגי; לטורקיה יש מסה דמוגרפית, צבא, תעשייה ביטחונית, מיקום ויכולת לפעול בזירות שבהן המערב מוגבל. נכסיות הופכת למהותו של רעיון הברית, ובפרט הופכת את הברית לעמידה יותר בפני שינויי הנהגה, דעת קהל וסדרי עדיפויות.
הראש מול המסה
כאשר בוחנים את התחומים שעשויים לעמוד במרכז התחרות הבינלאומית בעשורים הקרובים, כמה מהם בולטים במיוחד: בינה מלאכותית, מחשוב קוונטי, חלל, ביולוגיה סינתטית, רובוטיקה ושרשראות האספקה של מינרלים ומתכות קריטיים. גם האסטרטגיה האמריקנית מזהה במפורש את הצורך להבטיח שטכנולוגיה וסטנדרטים אמריקניים יובילו בתחומי ה־AI, הביוטכנולוגיה והמחשוב הקוונטי, וממקמת חלל, AI, קוונטום ומערכות אוטונומיות בין התחומים שישפיעו על עתיד העוצמה הצבאית.
ישראל צריכה כמובן לפעול בכל התחומים הללו. יש לה הון אנושי איכותי, מוסדות מחקר חזקים, תעשיית הייטק מפותחת ויכולת מוכחת לבנות יתרון בנישות טכנולוגיות. היא יכולה לייצר מעת לעת טכנולוגיות פורצות דרך, אולם יש להבחין בין יכולת להשיג הצלחות נקודתיות לבין ביסוס נכסיות מערכתית ברמה עולמית. חברות ישראלית יכולות להשיג הישגים יוצאי דופן, אך אין הדבר הופך את ישראל לגורם מוביל שהמערכת המערבית תלויה בו. ככל שהתחומים האסטרטגיים החדשים נעשים עתירי תשתית, הון, אנרגיה ויכולת ייצור, כך הפער בין שני המושגים הזה גדל.
הבינה המלאכותית מספקת המחשה חריגה בעוצמתה. על בסיס תחזיות ההשקעה העדכניות לשנת 2026 והנתונים השנתיים האחרונים, חמש מענקיות הטכנולוגיה האמריקניות (Amazon ,Microsoft ,Alphabet ,Meta ו־Oracle) מציגות יחד הוצאות הוניות בסדר גודל העולה על 750 מיליארד דולר בשנה, כאשר חלק מרכזי מהזינוק בהוצאות הללו נובע מהוצאות לתשתיות ענן ו־AI, שרתים, GPUs, דאטה־סנטרים והיכולת לספק את הביקוש לכוח מחשוב. מדובר בהשקעה בתשתיות מאפשרות, וזאת לפני השקעה בהוצאות השוטפות להפעלת תשתיות אלה.
לשם המחשת סדרי הגודל - קרן המטבע הבינלאומית מעריכה את התוצר הנומינלי של ישראל בשנת 2026 בכ־720 מיליארד דולר. כלומר, ההוצאה השנתית בשנת 2026 של הקמת תשתיות על ידי חמש חברות בלבד בעולמות ה־AI עולה על התוצר השנתי של מדינת ישראל כולה. אין כמובן זהות כלכלית בין CapEx לבין תמ"ג, ואין להציג את ההשוואה כאילו מדובר בשני נתונים חשבונאיים מאותו סוג. חשיבותה היא בהמחשת המסה: חמש חברות מסוגלות להעמיד בשנה אחת לרשות בניין התשתית שלהן משאבים השקולים בערכם לסך הערך שמייצר משק ישראלי שלם.
קשה לראות כיצד מדינה של כ־10 מיליון תושבים תוכל להוביל עולמית ולבסס את נכסיותה האסטרטגית על שליטה בתשתית העולמית של הבינה המלאכותית, כאשר מחיר הכניסה לתשתית הזאת נמדד בסכומים העולים על התמ"ג השנתי שלה. יכולת ההמצאה הישראלית יכולה להיות יוצאת דופן; המסה הנדרשת לשליטה בתשתית תהיה כמעט תמיד גדולה ממנה.
להיות שם, ולהוביל
בצורות שונות, מגבלה דומה קיימת גם בתחומים האחרים. ישראל יכולה להחזיק ביכולות חלל מתקדמות ואף ביתרונות נישתיים משמעותיים, אך תשתית חלל מערכתית נשענת על מערכי שיגור, תשתיות קרקע, יכולת ייצור ורציפות השקעה שקשה למדינה קטנה להתחרות בהם מול מעצמות. ביולוגיה סינתטית עשויה להניב בישראל מחקר וחברות פורצי דרך, אך ככל שהתחום יעבור ממעבדה לייצור בקנה מידה תעשייתי, כך יגדל משקלם של מתקני ייצור, אוטומציה, מאגרי נתונים, תשתיות מחשוב ושרשראות אספקה.
בתחום המתכות והמינרלים הקריטיים קיימת מגבלה נוספת: לצד הטכנולוגיה והיכולת התעשייתית, לנגישות למשאב הגיאולוגי עצמו יש חשיבות שאינה ניתנת לייצור באמצעות חדשנות בלבד. מגבלה דומה קיימת גם במחשוב הקוונטי: ישראל יכולה להוביל במחקר, באלגוריתמיקה, בחישה וברכיבים מסוימים, אך בניית יתרון מערכתי בתחום נשענת גם על תשתיות מחקר וחומרה מורכבות, מתקני ייצור, מערכות קירור ובקרה והשקעות ארוכות טווח בהיקפים גדולים.
מכאן אין להסיק שעל ישראל להקטין את השקעתה בתחומים הללו. היא חייבת להיות בהם, ובחלקם אף לשאוף להובלה בנישות או באפליקציות מסוימות. ואולם על ישראל לנהל את עתידה בצורה יצירתית, להכיר במגבלותיה ולהבין אותן, ולנסות לפעול במקומות שבהם מדינות אחרות מתקשות לפעול בשלב זה.
תחום התודעה וההשפעה צפוי לקבל חשיבות אסטרטגית גוברת במערב. בשונה מתחומי עוצמה עתירי הון, תשתית או משאבי טבע, מדובר בתחום שעודנו נמצא בשלבי התגבשות כתחום מובחן של ביטחון לאומי, ולכן קיימת בו עדיין אפשרות למדינות קטנות לייצר יתרון איכותי באמצעות זיהוי מוקדם, ריכוז מאמץ ופיתוח ידע ויכולות.
הקושי של הדמוקרטיות
נקודת הפתיחה של המערכה הזו אינה מאוזנת. במשך שנים היו אלה דווקא יריבותיו של העולם הדמוקרטי - ובראשן רוסיה, סין ואיראן, ובאופנים שונים גם צפון קוריאה - שפיתחו תפיסות, שיטות ויכולות מתקדמות בתחום התודעה וההשפעה ושילבו אותן כחלק אינטגרלי מארגז הכלים המדינתי. תעמולה, דיסאינפורמציה, הפעלת מערכי השפעה, פעילות סייבר ומניפולציה של סביבת המידע אינן מבחינתן פעולות שוליות הנלוות למדיניות החוץ או להפעלת הכוח, אלא מרכיבים רציפים במאבק על אינטרסים לאומיים.
למשטרים אלה יש גם יתרון מבני משמעותי: הם אינם כפופים לאותן מגבלות משפטיות, מוסדיות ואתיות המוטלות על מדינות דמוקרטיות בכל הנוגע לחופש הביטוי, פרטיות, עיתונות עצמאית, שקיפות, פיקוח וההבחנה בין פעולה מול יריב חיצוני לבין התערבות במרחב הפוליטי הפנימי. כך נוצר לאורך השנים פער משמעותי בין יכולתן של מדינות אוטוריטריות להפעיל כוח במרחב התודעתי לבין יכולתן ונכונותן של מדינות המערב להתמודד עימן באותו מרחב.
אתגר הביטחון התודעתי חורג הרבה מעבר לעניין הישראלי. התפתחות הבינה המלאכותית הגנרטיבית, היכולת לייצר תוכן בקנה מידה כמעט בלתי מוגבל, התאמה פרסונלית של מסרים, מערכות הפצה אוטומטיות והאפשרות לעצב באופן שיטתי את סביבת המידע הופכות את תחום ההשפעה לאחד האתגרים המרכזיים של חברות פתוחות. גם אסטרטגיית הביטחון הלאומי האמריקנית וגם האסטרטגיה של ברית נאט"ו מונות תעמולה הרסנית, פעולות השפעה וחתרנות תרבותית בין האיומים שמהם צריך להגן.
על ישראל לפתח יכולות ההופכות אותה לנכסית בעיני בעלות בריתה, נכסיות המייצרת תלות ומגבשת עוצמה והובלה. לשם כך היא חייבת למקד מאמץ לאומי ולאחוז ביכולות הנוגעות ישירות לאינטרסים עתידיים של ארה"ב ומדינות מערביות אחרות
דווקא לדמוקרטיות קיים קושי מובנה בהתמודדות עם האיום. משטר דמוקרטי אינו יכול לאמץ באופן פשוט את שיטות הפעולה של מדינות אוטוריטריות. חופש הביטוי, חופש העיתונות, פרטיות האזרח וההפרדה בין ביטחון לאומי לבין ויכוח פוליטי פנימי אינן מגבלות שיש לעקוף, אלא עקרונות שיש להגן עליהם. לכן האתגר המערבי אינו רק לפתח יכולת טכנולוגית. הוא לפתח תפיסה המאפשרת למדינה דמוקרטית לזהות מניפולציה זרה, להגן על מרחב המידע שלה ולבצע פעילות השפעה בזירות חיצוניות מבלי לפגוע בעקרונות המשטר שעליהם היא מבקשת להגן.
קו פרשת המים המושגי נחצה. למרות הקושי המובנה הזה, מדינות דמוקרטיות לא יוכלו להמשיך להתייחס לתודעה ולהשפעה כאל סוגיה משנית. תודעה והשפעה מהוות כבר כיום, וביתר שאת יהוו בשנים הקרובות, מרכיב ליבה בביטחון הלאומי במובנו הרחב, ולא עוד עניין של "הסברה", יחסי ציבור ותקשורת.
צעד אחד לפני כולם
מכאן שהנחת העבודה צריכה להיות כי במוקדם או במאוחר יידרשו כלל המדינות הדמוקרטיות לפתח יכולות משמעותיות של הגנה, זיהוי והשפעה במרחב התודעתי. ככל שהפער מול המדינות האוטוריטריות יגדל, וככל שכלי הבינה המלאכותית יאפשרו להפעיל מערכות השפעה בהיקף, במהירות וברמת דיוק שלא היו אפשריים בעבר, כך המערב לא יוכל להרשות לעצמו להפקיר מרחב זה. השאלה אינה עוד אם מדינות המערב ייאלצו לבנות יכולות כאלה, אלא מתי, באיזה היקף ובאיזו מסגרת. דווקא משום שהתחום עדיין נמצא בשלבי התגבשות, קיים בשנים הקרובות חלון זמן מוגבל שבו ניתן יהיה לבנות יתרון משמעותי לפני שהמעצמות יפנו אליו את מלוא משאביהן.
לישראל הזדמנות היסטורית להקדים את בעלות בריתה, לנצל "יתרון לקוטן", לקבל החלטות ממוקדות בהליך מהיר ולשאוף לביסוס אקוסיסטם בתחום שיאפשר הובלה עולמית וביסוס נכסיות אסטרטגית כלפי בעלות ברית.
ראשית, הצורך הישראלי בתחום זה אינו תיאורטי. הוא נכפה עלינו. ישראל מתמודדת במשך שנים עם אויבים הרואים במידע, בתודעה ובלוחמה פסיכולוגית חלק אינטגרלי מהמערכה. מול "צד אדום" מדובר במערכה שנועדה לפגוע במורל, לייצר בלבול, לערער אמון ולהשפיע על קבלת החלטות. אולם בשנים האחרונות התבררו חשיבותו של "צד לבן" והיקף המאמץ וההשקעה של מדינות אויב להשחיר את פניה של ישראל ולהפוך אותה ל"מדינת סף לגיטימית" בקרב ידידותיה. המאבק על תפיסת המציאות בקרב ממשלות, מוסדות בינלאומיים, תקשורת, קמפוסים, קהילות מקצועיות וציבורים במדינות ידידות בכל הקשור לישראל ולנחיצות ולהצדקה של קיומה הפך למוצלח ולאפקטיבי יותר ממאבק קינטי אלים מנקודת מבטם של אויביה של ישראל.
הממד התודעתי הופך למרכיב הקובע את הלגיטימציה לפעולותיה של ישראל ואת מרחב הפעולה המדיני, הביטחוני והכלכלי שלה. הפגיעה בלגיטימיות הישראלית לבצע פעילות היא אפקטיבית יותר מפגיעה במתקנים ובאמצעים שמאפשרים לישראל לנקוט פעולה.
בהיבט זה, ישראל מצויה בעמדה חריגה בקרב מדינות דמוקרטיות. היא מתמודדת עם מערכות דיסאינפורמציה ממומנות ומאורגנות, עם ניסיונות שיטתיים לערער את יציבותה ואת הלגיטימציה שלה, בפרט בקרב בעלות בריתה, כמו גם עם אנטישמיות בהיקפים שהמערב עצמו מתקשה לעכל. האתגר העומד בפני ישראל מקדים אתגרים שיעמדו בפני מדינות אחרות בעתיד.
חלון הזדמנויות נדיר
התמודדותה של ישראל כמדינה מערבית עם מערכה שיטתית המופעלת נגדה בעצימות גבוהה מאפשרת למקד מאמץ ולהפוך אתגר זה לחלון הזדמנויות היסטורי לפיתוח מוקדם של יכולות מדינתיות מובילות בתחום הביטחון התודעתי וההשפעה. במובן זה ישראל אינה מחזיקה עדיין בהובלה מערבית בתחום, אך היא צברה בעל־כורחה יתרון פתיחה: ניסיון מוקדם, חשיפה לאיום בעצימות גבוהה והכרח לפתח מענה במקום שבו מרבית בעלות בריתה עדיין נמצאות בשלבים ראשוניים יותר של הכרה בבעיה.
התפתחות הבינה המלאכותית הגנרטיבית, היכולת לייצר תוכן בקנה מידה כמעט בלתי מוגבל, התאמה פרסונלית של מסרים, מערכות הפצה אוטומטיות והאפשרות לעצב את סביבת המידע, הופכות את תחום ההשפעה לאחד האתגרים המרכזיים
על בסיס יתרון פתיחה זה עשוי להיבנות יתרון ישראלי מובהק. בניגוד לתחומים שבהם המשאב המרכזי הוא הון פיזי או משאב טבע, תחום התודעה וההשפעה נשען במידה רבה יותר על הון אנושי, מודיעין, נתונים, תוכנה, מדעי ההתנהגות, היכרות עם יריבים, יכולת רב־תחומית, ניסיון מבצעי וגמישות מוסדית. גם כאן נדרשת השקעה משמעותית ומתמשכת; אין מדובר בפתרון זול, אך מבנה העלויות ותנאי הכניסה שונים לחלוטין מאלה הנדרשים ב־AI, קוונטום, ביולוגיה סינתטית, רובוטיקה וחלל. ביטחון תודעתי הוא תחום שבו עדיין מדינה קטנה יכולה, באמצעות זיהוי מוקדם וריכוז מאמץ, לבנות פער איכותי. חלון ההזדמנויות הזה ייסגר במהרה, ועל כן ישראל צריכה להקדים ולנצלו.
התקדים הישראלי הרלוונטי הוא הסייבר. ישראל לא המציאה את הסייבר ולא היתה המדינה בעלת התקציב הגדול ביותר בתחום. יתרונה נבנה מהכרה מוקדמת בחשיבותו, מצורך ביטחוני מוחשי, מתעוזה מערכתית, מריכוז הון אנושי איכותי, מהצטברות ניסיון ומהחיבור שנוצר בין מערכת הביטחון, האקדמיה, תעשיית ההייטק וההון הפרטי. כך הפכה יכולת שנועדה בראשיתה לענות על צורך ישראלי גם לנכס בינלאומי. יש לפעול בתחום התודעה וההשפעה בצורה דומה: מעבר מ"הסברה" וממענה נקודתי לבניין כוח לאומי ולבניית אקוסיסטם טכנולוגי ומקצועי.
בניין כוח כזה צריך להיות רחב בהרבה ממערך תקשורת ממשלתי. הוא מחייב תפיסה לאומית, מסה מקצועית ומוסדית ושילוב בין תחומים שכיום מטופלים בנפרד: מודיעין ומחקר; טכנולוגיה ובינה מלאכותית; מדעי נתונים; פסיכולוגיה ומדעי ההתנהגות; שיווק ותקשורת; משפט בינלאומי; שפות ותרבויות; דיפלומטיה; ומדידה שיטתית של השפעה. המטרה אינה רק לייצר תוכן טוב יותר או להגיב מהר יותר לאירוע תקשורתי - היא לפתח יכולת להבין כיצד נוצרת תפיסת מציאות, כיצד נרטיבים עוברים בין קבוצות ומוסדות, מהם צומתי ההשפעה הרלוונטיים, כיצד מזהים התערבות עוינת וכיצד מודדים אם פעולה שבוצעה אכן שינתה עמדה, התנהגות או החלטה.
לא רק שותפה, אלא נכס
לצד בניין הכוח המדינתי, יש צורך לבסס בהדרגה אקוסיסטם אזרחי. המדינה אינה יכולה ואינה צריכה להיות היצרן היחיד של טכנולוגיה וידע. בדומה לסייבר, יתרון אמיתי ייווצר כאשר הצורך הביטחוני יזין מחקר, חברות, כלי תוכנה, מתודולוגיות ושירותים שיוכלו להתפתח גם בשוק האזרחי ובשיתוף עם מדינות ידידות. זהו ההבדל בין הקמת מערך נוסף לבין יצירת תחום עוצמה. המהלך צריך להיות מלווה בחקיקה ככל שתידרש, בפיקוח ובגבולות ברורים, ובפרט בהפרדה קשיחה בין פעילות חיצונית לבין השיח הדמוקרטי בתוך ישראל. דווקא משום שמדובר ביכולת רגישה, אין מקום להשאיר את גבולותיה עמומים.
הממד התודעתי הופך למרכיב הקובע את הלגיטימציה לפעולותיה של ישראל ואת מרחב הפעולה המדיני, הביטחוני והכלכלי שלה. הפגיעה בלגיטימיות הישראלית לבצע פעילות, היא אפקטיבית יותר מפגיעה במתקנים ובאמצעים שמאפשרים לישראל לנקוט פעולה
לבניין כוח כזה עשויה להיות תשואה כפולה. התשואה הראשונה היא שיפור ישיר במעמדה של ישראל. אחת החולשות המבניות של הפעילות הישראלית כיום היא אופייה התגובתי. ישראל נדרשת פעם אחר פעם להתמודד עם תפיסת מציאות לאחר שכבר התקבעה: אירוע מתרחש, תמונה מופצת, פרשנות הופכת לנרטיב, והמערכת הישראלית נכנסת לפעולה רק בשלב מאוחר. מאמץ השפעה אסטרטגי צריך לפעול בהיגיון שונה. הוא מחייב נוכחות רציפה, ארוכת טווח ומצטברת בתוך המרחבים שבהם נבנות עמדות - לא רק במשרדי ממשלה, אלא בקרב חוקרים, קהילות מקצועיות, מוסדות, מובילי דעת קהל ודורות צעירים של מנהיגות עתידית.
התשואה השנייה היא יצירת נכסיות כלפי בעלות הברית עצמן. אם ישראל תהיה בין המדינות הראשונות במערב שיבנו יכולת מתקדמת לזיהוי מערכות השפעה עוינות, למיפוי רשתות ונרטיבים, להבנת השימוש ב־AI לצורכי מניפולציה, למדידת השפעה ולפיתוח מנגנוני הגנה המתאימים למדינה דמוקרטית, הידע הזה יהיה רלוונטי הרבה מעבר לצרכיה שלה. ארה"ב, אירופה, יפן ומדינות דמוקרטיות נוספות יידרשו לאותן שאלות, גם אם בעוצמה שונה. ישראל יכולה להגיע אליהן לא כמדינה המבקשת סיוע בהתמודדות עם בעייתה, אלא כמדינה המחזיקה בניסיון, בטכנולוגיה ובתפיסה שהן עצמן זקוקות להם.
הברית הערכית עם ארה"ב ועם העולם המערבי היתה ותישאר רכיב מרכזי בביטחונה הלאומי של ישראל. הטעות תהיה להניח שהיא יכולה לשאת לבדה את משקל היחסים גם בעולם שמשנה את האופן שבו הוא מעריך שותפים. על ישראל לחזק את הברית הערכית באמצעות שכבה נוספת של תועלת, תרומה ותלות הדדית. עליה לשאוף לכך שבעלות בריתה לא רק ירצו לעמוד לצידה, אלא גם יראו בה נכס הדרוש להן לצורך התמודדות עם האתגרים שלהן עצמן.
תוכנית עבודה
- הגדרת התודעה כרכיב ביטחון לאומי: לעבור מתפיסה של "הסברה" כתגובה לאירועים, לבניין כוח לאומי מקיף ויוזם. על המדינה להכיר בתודעה והשפעה כמרכיב אסטרטגי, החיוני לשמירת מרחב התמרון המדיני והמבצעי
- ייזום והקמה של מארג טכנולוגי־אזרחי (אקוסיסטם): בדומה לעולם הסייבר, על המדינה לייצר שיתוף פעולה הדוק בין מערכת הביטחון, האקדמיה וההייטק, כדי לפתח טכנולוגיות, כלי תוכנה ודרכי עבודה מתקדמות לניטור ולהשפעה
- אינטגרציה בין־תחומית: מומלץ להקים מערך מוסדי המשלב מודיעין, בינה מלאכותית, מדעי ההתנהגות, מחקר שפות ומשפט בינלאומי, במטרה לזהות התערבות עוינת ולמדוד השפעה על קהלי יעד
- פיקוח והגנה על הערכים הדמוקרטיים: יש לחוקק גבולות גזרה ברורים וקשיחים המפרידים בין פעילות השפעה חיצונית לבין השיח הפוליטי הפנימי, כדי להגן על חופש הביטוי והעקרונות הדמוקרטיים
- מיצוב הידע כנכס אסטרטגי: על ישראל לנצל את יתרון הראשוניות שלה כדי לספק לבעלות בריתה במערב טכנולוגיות, ידע וניסיון מבצעי, ובכך לייצר תלות הדדית ונכסיות חיונית
