הם עזרו למשטרה להילחם בפשע. בני משפחותיהם שילמו בחייהם

המתנקש זינק מעל השער, נכנס פנימה וירה עשרים כדורים מטווח אפס בקורבן. זה קרה לאור יום בנצרת, ב־14 באפריל. הנרצח, זיאד אבו נאג'י, בן 61, נשוי ואב לארבעה, היה מכונאי רכב. אדם נורמטיבי, חביב על הבריות, המתפרנס מעמל כפיו, שבדיוק עבד על תיקון רכב בחצר ביתו. לפי הערכות המודיעין, זיאד נידון למוות בגלל חטא אחד: קרוב משפחתו הפך לעד מדינה נגד ארגון פשיעה בצפון.

זה כבר הפך לשיטת פעולה מרכזית של כנופיות הפשע בחברה הערבית: הטלת אימה על כל מי שמעז לשתף פעולה עם מערכות אכיפת החוק - ועל בני משפחתו מדרגה ראשונה ושנייה.

כחודש לאחר מכן, ב־19 ביוני, עמדו מרואן אבו שהין, קבלן תשתיות, וסאעדה סאעדה, בעל מסעדה, לצאת יחד לקטיף גודגדנים בסמוך לבוקעתא, יישוב דרוזי ברמת הגולן. ארבעה רעולי פנים ארבו להם בשטח. רעש היריות קטע את השקט הפסטורלי ואת חייהם של השניים. היעד לחיסול היה אבו שהין, בן 45. סאעדה נרצח רק משום שנקלע לזירה ועלול היה לזהות את המתנקשים.

מה היה חטאו של אבו שהין? הוא סירב לשלם דמי חסות לארגון פשע בצפון. גם כשירו הסוחטים לעבר ביתו לא נכנע, פנה למשטרה ומסר עדות וראיות שהובילו לפתיחת חקירה. עשרה חשודים נעצרו, ונגד חלקם הוגשו כתבי אישום. אבו שהין הפך לעד תביעה מרכזי בתיק. על אומץ ליבו שילם בחייו. המדינה לא הצליחה להגן על מי ששם בה את מבטחו. לפחות עשתה משהו אחרי מותו כששבועיים אחרי הרצח לכדה המשטרה במקרה, תוך כדי פעילות סמויה באזור אחר, את אחד המתנקשים באבו שהין בעת שניסה לחסל אדם אחר.

כעבור ארבעה ימים נרצח רחיב אדריס, תושב טמרה בן 67, בעת שנסע בכביש 70, ציר מרכזי בגליל המערבי. בנו הוא עד מרכזי במסגרת תוכנית הרשות להגנה על עדים - המיועדת לעדים בסיכון גבוה שעדותם עשויה למוטט ארגון פשיעה - בפרשת השחיתות "מבוך הכסף", שעסקה בזליגת כספי ציבור מעיריית נצרת לארגון הפשע של סמיר בכרי. הבן, אשתו וילדיו זכו להגנה מלאה ולחיים חדשים. האב היה באחריות המשטרה והוזהר שלא לצאת מביתו. על סירובו לחיות בפחד שילם בחייו.

שלושת המקרים הללו הם רק צוהר לתופעה רחבה הרבה יותר. כמה מתוך הנרצחים ברשימה הבלתי נגמרת בחברה הערבית מופיעים בה דווקא משום שהם או בני משפחתם סייעו למערכת האכיפה? כדי לענות על השאלה הזו פנינו למשטרה, לרשות להגנה על עדים ולאנשים בשטח - אלה שחיים את האימה מתוך החברה הערבית.

לפני שנצלול לתופעת ההתנכלות לעדים, יש להבין את המצע שעל גביו היא צומחת: הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית, ומחיר הדמים, תרתי משמע, שהיא גובה מהמדינה. כדי להבין את עומק השבר מספיק להביט במספרים השחורים שעל הנייר. לפי נתונים עדכניים מאפריל 2026 של אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר, רמת האלימות והפשיעה בחברה הערבית אינה רק "גל פשיעה" - היא קריסת מערכות. אם ב־2015 נספרו 58 מקרי רצח בחברה הערבית, הרי בשנים האחרונות המספרים נשקו באופן עקבי לרף העצוב של כ־250 נרצחים בשנה.

יותר מ־55% ממקרי הרצח מרוכזים באזור חיפה והצפון, 91% מהקורבנות הם גברים ו־76% מהם הם צעירים מתחת לגיל 40 - עמודי התווך של המשפחה ושוק העבודה. גם ילדים תמימים במגזר משלימים את המחיר - כ־5% מהנרצחים הם ילדים ובני נוער.

הסיכוי הגבוה להירצח

הנתונים זועקים עוד יותר כאשר עורכים השוואה בינלאומית: שיעור מקרי הרצח בחברה הערבית בישראל עומד על 11.9 ל־100 אלף איש. זהו נתון בלתי נתפס. בחברה היהודית בישראל, לשם ההשוואה, שיעור הרצח עומד על 0.6 בלבד ל־100 אלף איש - פער של כמעט פי 20. ממוצע מדינות ה־OECD עומד על 3.1 - פער של כמעט פי 4. למעשה, החברה הערבית בישראל עקפה כמעט את כל המדינות הערביות והמוסלמיות: היא אלימה פי 2.5 מתימן, פי 5.4 מלבנון, פי 7 מעיראק השכנה ופי 12 מירדן, מצרים ומרוקו. הנתון הישראלי־ערבי נמוך רק מאזורי קרב וקריסה מדינתית כמו סודאן ועיראק.

נתון מטלטל נוסף הוא ההשוואה מול הרשות הפלסטינית. אף שמדובר בחמולות קרובות, באותה תרבות ומסורת, ברשות עומד שיעור הרצח על 2 ל־100 אלף איש. כלומר, אזרח ערבי־ישראלי נמצא בסיכון גבוה פי שישה להירצח מאשר פלסטיני המתגורר מעבר לקו הירוק. מדובר בבעיה ישראלית מובהקת, אנרכיה שנוצרה דווקא בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

גם מחיר הדמים בכסף כבד והרסני, ומשפיע על הכיס של כל אזרח בישראל. כלכלני האוצר מצביעים על "מעגל שוטה" אכזרי: הפשיעה פוגעת בפעילות העסקית, מרחיקה משקיעים, סוגרת עסקים ומחסלת מקומות עבודה; מנגד, חוסר המעש והאבטלה בקרב צעירים ערבים (בייחוד בגילי 24-18) דוחפים אותם ישירות לזרועותיהם של ארגוני הפשיעה, שמציעים אלטרנטיבה רווחית בהרבה.

בשורת המחיר הסופית, הכלכלנים מעריכים כי העלות הכלכלית הישירה של הפשיעה העודפת בחברה הערבית למשק הישראלי עומדת על כ־10 מיליארד שקלים בשנה, כ־0.5% מהתוצר המשקי הכולל, וכ־4% מהתוצר של החברה הערבית עצמה.

ד"ר וליד חדאד: "המשטרה טוענת שהחברה הערבית לא משתפת פעולה עם גורמי האכיפה. אבל איך אנשים ישתפו פעולה אם לא מגינים עליהם? הם כל כך מפחדים, שאם מצלמת האבטחה שלהם קלטה במקרה רצח שהתרחש בסמוך לביתם, הם מייד רצים לפרק אותה"

וזהו עוד האומדן השמרני ביותר. ניתוח מרחיב יותר, המביא בחשבון את זליגת נזקי הפשיעה, ההרתעה והפגיעה בהשקעות גם מחוץ ליישובים הערביים, מעריך את הנזק הכלכלי הנקי למדינת ישראל בכ־19 מיליארד שקלים מדי שנה.

חזרה אל מחיר הדמים בנפש. פנינו למשטרה בבקשה להבין כמה אזרחים בחברה הערבית נרצחו על רקע שיתוף פעולה עם מערכות האכיפה, בהנחה שמישהו בכלל אוסף את הנתונים. ביקשנו גם שיחת רקע בנושא. המענה שקיבלנו היה: "לקבלת נתונים בפילוח המבוקש תוכלי להפנות בקשתך על פי חוק חופש המידע ופנייתך תיבחן".

בינתיים, אספנו מידע מהשטח. "אני לא יודע לומר מספר אמפירי מדויק, רק המשטרה תוכל לתת מידע כזה", אומר ד"ר וליד חדאד, קרימינולוג מהקריה האקדמית אונו ומנהל שני מרכזי גמילה מסמים ומאלכוהול בנצרת, "אבל כמי שעוסק בנושא הזה יותר מ־30 שנה אני עוקב ואוסף מידע על אירועי רצח בצפון. להערכתי, רק בשנה האחרונה היו יותר מ־20 נרצחים על רקע שיתוף פעולה.

"מדובר באנשים מסודרים והגונים שאין להם שום קשר לפשע. 14 מתוכם היו קרובי משפחה של אנשים ששיתפו פעולה עם גורמי האכיפה, ושישה היו אזרחים שחומרים מפלילים של מצלמות האבטחה שברשותם הגיעו למשטרה. חלק מהנרצחים כלל לא נזהרו, כי הם לא ידעו שהם על הכוונת של ארגוני הפשיעה. לא היה להם מושג, למשל, שאחיין שלהם הסתבך בפשע ואז חצה את הקווים והחל לשתף פעולה עם המשטרה.

"צריך להבין שארגוני הפשיעה לא רוצחים לשם הנאה, אלא בשביל להפחיד ולסכל את עדות העד. אני מעריך שחלק מהעדים אכן יחששו להעיד או יחזרו בהם מעדותם. זה גם מסר מאיים לאנשים שמתלבטים אם כדאי להעיד או למסור חומרים למשטרה".

זה מעגל קסמים. בלי שיתוף פעולה של החברה האזרחית אי אפשר למגר את הפשיעה, אבל דווקא המלחמה בפשיעה מעלה את מספר הרציחות של חפים מפשע שנופלים על מזבח האכיפה.

"המשטרה כל הזמן באה בטענות שהחברה הערבית לא משתפת פעולה עם גורמי האכיפה. אבל איך אנשים ישתפו פעולה אם לא מגינים עליהם? אנשים היום כל כך מפחדים, שאם מצלמת האבטחה שלהם קלטה במקרה רצח שהתרחש בסמוך לביתם הם מייד רצים לפרק אותה כדי שהמשטרה לא תדרוש מהם ראיות וזה יעמיד אותם בסכנה.

"אנחנו חברה שחיה בפחד. גם אני מפחד. לא הלכתי להלוויה של אחיין של אחד העובדים שלי, כדי שלא יקשרו אותי לאחד מהארגונים שנלחמים אחד בשני. אנשים נרצחו על זה שכתבו בפייסבוק ניחומים על מישהו שנרצח מארגון אחד. בעל הבית שמשכיר למרכז הגמילה שלנו את המבנה דרש שאפסיק להתראיין על הפשיעה בחברה הערבית כי הוא פחד שזה יסכן אותו. הוא טען שאני מפר את החוזה".

את אווירת הפחד מאמין חדאד שאפשר לשנות רק אם מערכות האכיפה יגנו על האזרחים שרוצים לסייע במיגור הפשיעה. "האחריות של מערכות האכיפה שמגייסות חומרים או עדויות היא להגן על מי שמסר אותם. כרגע ההגנה הזו לא פועלת כמו שצריך כי החברה הערבית בנויה על חמולות. לא מספיק לגייס את העד עצמו ולהגן על משפחתו הגרעינית של חמש נפשות. לפעמים הגרעין הזה יכול להגיע ל־70 איש".

חדאד מסביר כי השימוש בעדי מדינה הוא כלי מוכר בעולם. "מגייסים עדים מתוך ארגוני פשיעה כדי שיפלילו את הבוסים שלהם, ולפעמים פוטרים אותם מהרשעה על עבירות שהם עצמם ביצעו. בישראל השתמשו בשיטה הזו להרשעה של רוזנשטיין, אברג'יל ואחרים שעמדו בראש ארגוני פשיעה. כעת משתמשים בכלי הזה כנגד ארגוני פשיעה בחברה הערבית. הייתי בעברי קצין מבחן, בתוך המשרד לביטחון הפנים, חלק מהממסד. השתתפתי בכל הוועדות עד 2019. אמרתי כבר אז שאי אפשר לקחת כלי שעבד ברמת אביב ולעשות לו העתק־הדבק לטייבה. צריך להביא בחשבון את הרגישות התרבותית".

אתגר ההגנה המורחבת

פנינו לרשות להגנה על עדים הפועלת תחת המשרד לביטחון לאומי, כדי להבין כמה קרובי משפחה של עדי מדינה שנמצאים תחת הגנתה נפגעו כתוצאה מנקמה של ארגוני פשיעה. הרשות, יש להבהיר, מגינה רק על עדים שדרגת האיום עליהם היא 6 - הגבוהה ביותר. לא כל אזרח שמתלונן במשטרה או מסגיר אמצעי לחימה או סמים, או אפילו מוסר ראיות על רצח, זוכה להגנת הרשות, אלא רק מי שהעדות שלו יכולה להביא לקריסת ארגון פשיעה על ידי הפללה של ראשיו. מי שקובע את דרגת האיום הוא המשטרה.

ברשות אומרים כי ההגנה שלהם הרמטית, ומאז קלטו את העד הראשון ב־2010 לא נפגע אף עד מדינה או מי מבני משפחתו שנכנסו איתו לתוכנית להגנה על עדים. ובכל זאת, גם ברשות נסדק משהו כאשר רחיב אדריס, שבנו הוא עד מדינה הנמצא תחת הרשות, נרצח לאור יום. האירוע הזה טלטל את המערכת וגם הבהיל "מוגנים" אחרים, כפי שפורסם לאחרונה ב"ישראל היום" בכתבתה של טל אריאל יקיר. העד עצמו, שאביו נרצח, היה זה ש"ניחם" את מפעיליו, כאשר אמר להם שאביו היה נרצח בכל מקרה, גם אם היה נשאר בארץ בתוך ארגון הפשיעה שסחט אותו ואיים עליו ועל בני משפחתו כל הזמן, וכך לפחות הצליח להציל ממוות את אשתו וילדיו, שנכנסו איתו לתוכנית ההגנה של הרשות.

במערכת מודים כי עד היום לא ניתן מענה מתאים לסוגיית ההגנה על החמולה, וכי כיום זה האתגר המרכזי של הרשות להגנה על עדים ושל המשטרה, אתגר שכל הגורמים מודעים לו. ברור כי הגנה על חמולה של 70 איש תדרוש משאבים, תקנים ותקצוב בהתאם, ועל כן נעשית עבודת מטה בנושא אשר תוצג בהמשך למקבלי ההחלטות. בשיקולי העלות מול תועלת יצטרכו מקבלי ההחלטות להביא בחשבון את הנזק הכלכלי האדיר שהפשיעה בחברה הערבית גורמת למדינת ישראל.

במקביל, הרשות להגנה על עדים פועלת כדי להתאים עצמה למאפייני החברה הערבית. ראש הרשות, דני קפויה, פתח לאחרונה בפעם הראשונה ברשות אולפן לערבית, מתוך הבנה כי אי אפשר להפעיל אנשים בחברה הערבית בלי להבין את שפתם ותרבותם. כמו כן, עובדים ברשות על הרחבת מעגלי גיוס העובדים, כדי להתאימם למאפייני החברה הערבית. התאמה כזו צריכה למשל להביא בחשבון לא רק את המבנה החמולתי, אלא גם את סגנון ההגנה על נשים, משום שאישה מוסלמית לא תלך ברחוב עם גבר זר שאינו בעלה. כך, הצמדה של מאבטח אליה מורכבת יותר ודורשת פתרונות יצירתיים.

הרשות עובדת בשיתוף פעולה הדוק עם המשטרה, ולאחרונה מעורבת כבר בשלבים מוקדמים בשכנוע עדים פוטנציאליים להצטרף לתוכנית ההגנה, במטרה להעניק להם ביטחון ולייצר את שיתוף הפעולה. עד היום נקלטו בה כמה עשרות עדי מדינה שזכו להגנה מלאה ולחיים חדשים, בעיקר בחו"ל, ובשלוש השנים האחרונות נקלטו בעיקר עדי מדינה מהמגזר הערבי.

לצד הביטחון כי בכוחה של המדינה לנצח את ארגוני הפשיעה, גם המתוחכמים והאכזריים ביותר, ההערכה ברשות היא כי הדרך עוד ארוכה. עד כה הצליחו מערכות האכיפה לקשור את ראשי ארגוני הפשיעה בצפון רק לעבירות פרוטקשן, ולא לעבירות רצח. ארגוני הפשיעה היהודיים קרסו רק אחרי שראשיהם הופללו ברצח. לדאבון הלב, הפרקליטות ובתי המשפט מקילים בענישה על עבירות דמי חסות ומוכנים לקבל הסדרי טיעון. אם זה לא ישתנה בהקדם, נראה כי עד שלא יגיעו ראיות הזהב על רצח מתוך ארגוני הפשיעה הערביים בצפון, ראשיהם לא ייכנסו לתקופות ממושכות בכלא.

תרבות המיליונר המזויף

הסוגיה הקשה ביותר היא הכשל הממסדי בהגנה על האנשים הפשוטים, אלה שלא זכו להיכנס למסלול הבטוח והיוקרתי של הרשות להגנה על עדים. אותם אזרחים שהם עדי תביעה על "עבירות קלות", או כאלה שהתלוננו במשטרה על פרוטקשן או שחומרי מצלמות האבטחה שלהם הגיעו לידי המשטרה. על פי הערכת חדאד, מדובר על כ־20 איש שנרצחו רק בשנה האחרונה - מספר מחריד, שרק הולך ומרחיק את החברה הערבית משיתוף פעולה עם מערכות האכיפה.

עזיז אבו חאמד: "ביישובים ערביים ליד יישובים יהודיים המשטרה באה לעשות סדר, אבל כשמדובר בכפרים בדואיים מרוחקים אין בכלל אכיפה. גם אם יירו שם כל הלילה, זה לא מעניין את המשטרה. הורים לא ישנים בלילה מפחד שהנערים לאיחזרו מבילויים"

כך או כך, הממשלה הבינה כי המשטרה לבדה אינה מסוגלת להוריד את גובה הלהבות, והחליטה להכניס את שב"כ למערכה מול ארגוני הפשע בחברה הערבית. במסגרת התוכנית המשולבת הוקצו 364.5 מיליון שקלים לשם הקמת יחידה ייעודית בשב"כ ותוספת תקנים שמטרתם לרתום את היכולות הטכנולוגיות, המודיעיניות והסמויות של הארגון לטובת פירוק התשתיות העברייניות. המהלך מבטא את ההבנה שהפשיעה בחברה הערבית היא איום אסטרטגי ממשי על הביטחון הלאומי והיציבות הכלכלית של המדינה. זאת במיוחד לנוכח העובדה כי קיים גם קשר ישיר בין ארגוני פשיעה בצפון וחמולות פשע בדואיות בדרום לבין גורמי טרור כמו חמאס וחיזבאללה, בהעברת כספים ונשק וגם בפיגועים ממש.

עם זאת, צריך לזכור כי שב"כ כארגון ריגול חשאי פועל בעיקר במישור הסיכולי־מודיעיני ופחות במישור הפלילי. הוא יעיל בהורדת גובה הלהבות באופן מיידי, אך בטווח הרחוק לא יוכל להביא לפירוק מוחלט של ארגוני הפשיעה בעיקר בשל העובדה שהוא מנוע מלחשוף מקורות ושיטות פעולה בבית המשפט.

חדאד: "אני מאמין שהכנסת שב"כ תוריד את כמות הרציחות ותביא לתפיסה מהירה יותר של הרוצחים. המצב כיום הוא ש־90% ממקרי הרצח לא מפוענחים. אני עכשיו בשפרעם במרפסת בבית שלי ורואה את הבלון שמרחף מעל העיר ומצלם כל תנועה. זו חדירה לפרטיות, חבל על הזמן, אבל אני מוכן לסבול אותה, וכך גם רוב הציבור הערבי. עובדה שאנשים לא יצאו לרחובות בהפגנות נגד הכנסת שב"כ, כי אנשים מבינים שצריך לעשות את זה".

ארגוני שמאל הגישו בג"ץ נגד הכנסת שב"כ בטענה שזו פגיעה בזכויות אדם.

"כל אחד והתפקיד שלו. הם מתפרנסים מזה. כדי לקבל מימון מחו"ל הם צריכים לעשות משהו. אני אדם שמאמין בזכויות אדם, אבל כשאתה מבקש מהממסד להילחם, אתה לפעמים מוותר על חלק מהזכויות שלך".

מה לדעתך צריך עוד לעשות כדי להילחם בפשיעה בחברה הערבית?

"הטיפול הוא ארוך טווח וצריך לכלול גם תוכנית מקיפה בתחומי רווחה, חינוך, בריאות, תעסוקה. אבל בשלב הנוכחי, כשהשריפה משתוללת, צריך קודם לכבות אותה, ורק אחר כך להתחיל לשקם ולחנך. חלק מהבעיה הוא החברה הערבית עצמה. איבדנו הרבה מהערכים שלנו. בעבר היו יותר רציחות בחברה היהודית מאשר בחברה הערבית, אז אמרנו שיש לנו ערכים ומוסר. היום הכל הלך. כל המבנה החמולתי המסורתי קרס. אין מבוגר אחראי ששומר על הצעירים שלא יסתבכו ודואג להשכין שלום עם סולחות.

"התפתחה אצלנו תרבות של שכונות עוני, של צעירים שמשתלטים על משפחות שלמות, ובעל המאה הוא בעל הדעה. פעם לנסוע לחו"ל ולהחזיק רכב חדש היה משהו שרק קבוצה מצומצמת עשתה. היום נוצרה תרבות המיליונר המזויף. ארגוני פשיעה מנצלים את הרצון של הצעירים להיות מיליונרים. כיום צעיר מקבל 20-15 אלף שקל על אירוע אחד של זריקת רימון. למה שנער שעשה 10,000 שקל בשתי דקות, כשירה באיום על בית, ילך אחר כך לעבוד ברמי לוי תמורת 30 שקל לשעה? לצערי, גם צעירים משכילים נקלעים או נגררים לפשע. החברה שלנו צריכה לחנך לערכים, אבל כל עוד לא בלמנו את הרציחות, אין טעם לחנך. אני מסתובב בבתי ספר ואומר למורים שזו האחריות שלנו, אבל האמת היא שבשלב הנוכחי זה לא יעזור כי היום אדם מבוגר מפחד להעיר לילד, שעלול לשלוף סכין".

מתכון לשגשוג פשיעה

אל הטענה האחרונה מצטרף גם עזיז אבו חאמד, איש חינוך מכסייפה. "צריך להתחיל באכיפה קשה מאוד ומרתיעה", הוא קובע, "כשהמשטרה רוצה היא יודעת לעשות את זה מצוין. המציאות כרגע היא שאין אכיפה, אין פענוח ויש חוסר אמון במשטרה. אם עכשיו הרכב שלי ייעלם, אני לא אמהר להתקשר למשטרה כי היא לא תעשה כלום.

"המצב מחמיר כל הזמן. לפני כשנה הייתי ביישוב סמוך אצל רופא שיניים. שמעתי יריות ואחרי שיצאתי זיהיתי פגיעה ברכב שלי. הגשתי תלונה, אבל לא יצא מזה כלום. זה היה ריב בין בני משפחה שנקלעתי אליו בזמן ובמקום הלא נכונים. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם אחד הילדים היה איתי ברכב.

"דיברתי עם חמישה חברים על הנושא, שלושה מהם היו בסיטואציה דומה. כרגע הנשק זמין והסמים זמינים ואין אכיפה. ביישובים ערביים שסמוכים ליישובים יהודיים כמו עומר וכרמית המשטרה באה לעשות סדר, אבל כשמדובר בכפרים בדואיים מרוחקים אין בכלל אכיפה. גם אם יירו שם כל הלילה זה לא מעניין את המשטרה. הורים לא ישנים בלילה מפחד שהנערים לא יחזרו מבילויים.

"המציאות של הפרוטקשן גם בצפון וגם בדרום הולכת ומחמירה. אם בעבר איימו רק על בעלי עסקים, כיום מאיימים על רופאים ועורכי דין שכירים, וגם סתם על שכירים. ארגוני הפשע חודרים לא רק לוועדות של מכרזים, אלא גם למערכות הבנקים. הם יודעים למי יש כסף בחשבון, מי קיבל ירושה או מכר נכס, וסוחטים אותו".

אבל אבו חאמד מאמין שאם יהיו אכיפה וענישה קשה אפשר יהיה לפרק את חמולות הפשע ואת ארגוני הפשיעה בדרום. גם את האמון במשטרה הוא מאמין שאפשר לבנות מחדש על ידי "שילוב צעירים מהמגזר הבדואי במשטרה. ואז צריך יהיה לטפל בבעיות השורש שנוגעות ברווחה, בחינוך ובכלכלה. המגזר הבדואי סובל שנים מעוני ומאבטלה גבוהה - מתכון טוב לשגשוג פשע. יש לנו בעיות בדיור פה בנגב, כי לא מקימים שכונות ויישובים חדשים.

"כמו כן, אין מסגרות ספורט או פעילות בלתי פורמלית אחרי הצהריים לילדים. לילד שחוזר מבית הספר בשעה אחת נותר המון זמן פנוי ברחוב, והרחוב מסוכן. בשונה מהצפון, ששם יש פחות ילדים בכל משפחה ואנשים אמידים יותר, הבדואים בדרום עניים ועם משפחות מרובות ילדים. בצפון יש יותר מסגרות חינוכיות אחרי בית ספר וההורים מממנים. כאן גם המשפחות המעטות שיש להן יכולת לא ימצאו מסגרות לפעילות כזו.

"רק מעט צעירים מהכפר הולכים ללמוד באקדמיה, כי המצב הסוציו־אקונומי לא מאפשר למשפחות לממן לימודים. אני, למשל, סיימתי י"ב עם בגרות אבל לא היה מי שיסייע לי עם שכר הלימוד. עבדתי שלוש שנים ואז הלכתי ללמוד. י ש כאלה שהולכים לעבודה ושוקעים בשוק העבודה, ואז כבר מתחתנים ומפרנסים משפחה ולא יכולים לממן לימודים. יש פה הצטברות של הזנחה של שנים על גבי שנים".

אם הדרך לפירוק ארגוני הפשיעה בצפון עוד ארוכה, לא בטוח שהמלחמה בחמולות הפשע בדרום, שעוד לא הוכרזו כלל כארגוני פשיעה, בכלל החלה. לאחרונה הצליחה המשטרה לגייס עד מדינה ראשון מהחברה הבדואית, שנכנס לתוכנית ההגנה של הרשות להגנה על עדים. זהו בהחלט הישג נאה. יש לקוות כי זו סנונית ראשונה בדרך לשינוי עמוק, ולא טיפה בים הפחד והאנרכיה.

ביקשנו את תגובת המשרד לביטחון לאומי, אך שם בחרו לשלוח את תגובת השר איתמר בן גביר (התגובה המלאה באתר "היום"): "לאחרונה אושרה הצעתי להקמת יחידה ארצית חדשה למאבק ייעודי בארגוני הפשיעה ובפשיעה החמורה בחברה הערבית. הגדלתי גם משמעותית את תקציב הרשות להגנה על עדים במיליוני שקלים לטובת שיפור קליטות מוגנים, העלאת שכר מאבטחים ועובדי הרשות, שימור עובדים, היקפי הגיוס, ועוד".

תוכנית עבודה

• הרחבה משמעותית של התוכנית להגנה על עדים, הן בהגנה על יותר עדים, והן בהגנה על מעגל משפחה רחב יותר, בהתאם למבנה החמולתי
• שיפור דרמטי של ההגנה על אזרחים שמשתפים פעולה עם המשטרה ומסרו לה חומרים, גם כאשר עדותם אינה מקריסה ארגון פשיעה
• הגדרת חמולות בדואיות בדרום כארגוני פשיעה, והחלת אכיפה בדרום גם במקומות שאינם סמוכים ליישובים יהודיים
• המשך פעילות מודיעינית אינטנסיבית לסיכול פשיעה הן על ידי שב"כ והן על ידי המשטרה
• הכרזת מלחמה של הפרקליטות בארגוני הפשיעה, ללא מסלולים מקילים שלהסדרי טיעון
• גישה מחמירה בבתי המשפט כלפי עבירות דמי חסות ושייכות לארגוני פשיעה
• קידום תוכניות שיקום לטיפול באבטלה, להכשרת צעירים לתעסוקה ולחינוך לערכים בבתי ספר ובמסגרת בלתי פורמלית