בליל יום רביעי, לפני כשבועיים, יצא אל הפועל אחד המבצעים המסובכים והנועזים של הרשות להגנת עדים: תוכנית "שעת נעילה", שנועדה להביא את אחד מעדי המדינה המרכזיים והמאוימים ביותר בישראל לביקור בקבר של בנו.
העד שימש במשך שנים מחסל בשכר, זה שלחץ על ההדק בלי למצמץ. תפקידו היה כל כך מרכזי, עד שאחד מארגוני הפשיעה הרצחניים, שבכיריו עומדים לדין בעקבות עדותו, הציע לאחרונה פרס של מיליון שקלים על ראשו, או לפחות עבור מידע על אודות מיקומו.
במשך חודשים הקשיבו ברשות לבקשותיו של העד, תושב כפר ערבי מצפון הארץ, שהתעקש להגיע לבית העלמין בכפרו למרות הסכנה שייחשף. בנו הצעיר נהרג במהלך חיסולי חשבונות בעולם התחתון, ונקבר בלי שהוא נכח בהלוויה. המחשבה שמישהו ממשפחות הפשע יבחין בו בעת הביקור היא הסיוט הכי גדול של בכירי הרשות שאחראית לחייהם של העדים. אבל העד לא ויתר.
לקראת חצות התכנסו מפקדים ומאבטחים מהרשות באחד מבסיסי צה"ל בצפון, ובהם גם ראש הרשות, תנ"צ בדימוס אבי נוימן. ההיערכות נראתה כמו מבצע צבאי. העד הובא למקום ברכב עם חלונות כהים והועבר במהירות לחדר צדדי קטן, ושם המתין לו זוהר, האחראי לשינויי החזות בארגון.
המחסל, שבימים רגילים נראה כמו מתאגרף, עבר טרנספורמציה מדהימה. על שיערו הקצוץ הונחה פאה עם שיער שופע, לפניו הודבק זקן צרפתי. הצלקת הגדולה שמעטרת את מצחו הוסתרה במיומנות. כשמשקפיים עגולים הונחו על אפו, הוא נראה כמו מרצה באוניברסיטה. השכפ"ץ הכהה שלבש כוסה במעיל צבעוני תפוח ושיווה לו מראה עגלגל ורך.
"אנחנו משקיעים מאמצים כבירים כדי לספק לעדים את התנאים הכי נוחים, אחרת הם עלולים להתחרט על העסקה שעשו עם המדינה", מסביר עומרי, ראש אגף האבטחה ברשות. "את העד לא מעניין שלביקור בבית העלמין קדמו חודשיים של עבודת מודיעין מורכבת, שהמדינה השקיעה סכומי עתק עבור ביקור שנמשך רבע שעה, וש־40 מאבטחים עזבו את המשפחות שלהם באמצע הלילה. הוא רוצה להתפלל עבור בנו, אחרת יפסיק להעיד בבית המשפט".
בזמן שהעד התחפש, הגיעו אל פאתי הכפר שישה מאבטחים שהסתערבו כמקומיים. שניים מהם לבשו בגדי עבודה מלוכלכים והחזיקו בידם מכלי צבע גדולים. הם התפצלו לזוגות, וצעדו בדממה מהכביש הראשי לעבר הסמטאות המוארות בכתום.
בזמן שהעד המחופש ומאבטחיו עזבו את הבסיס ויצאו לכיוון הכפר, התמקמו מפקדי הרשות בחמ"ל שבבסיס, מול ארבעה מסכים ענקיים. מעל לכפר חג רחפן עם מצלמה תרמית, ותיעד את הנעשה מלמעלה. הצילומים שהעביר הוצגו על המסך הראשון בחמ"ל. שאר המסכים הציגו את מצלמות הגוף של המאבטחים הסמויים כשהם מתקדמים אל בית הקברות, ובדרך חוצים מצבורי אשפה, בתים ישנים וגדרות עם כתובות בערבית.
כעבור כמה דקות נכנס אחד מהם אל בית העלמין. מהמצלמה ניבטו עשרות הקברים, וסביבם בתי מגורים צפופים. "כל עוד המרפסות חשוכות, אני רגוע", אמר עומרי.
אלא שאז נשמע בקשר קולו של אחד המאבטחים הצמוד לעד. "עברנו הרגע רמזור וטויוטה חצתה אותו באור אדום. היא מתקרבת אלינו במהירות", אמר תוך שהוא מקריא את מספר לוחית הזיהוי של הרכב. הנוכחים בחמ"ל נדרכו. סיון, ראש דסק המודיעין, שקעה בלפטופ שמולה, שבו הותקנה תוכנה מודיעינית מיוחדת. "אין בעיה", הרגיעה את הנוכחים. "זה רכב של צעיר מאחת החמולות, ואין לו קשר לארגון הפשע".
הדקות נקפו, והעד סירב לעזוב את הקבר. "הוא בוכה ומתפלל, וביקש להשאיר על המצבה מכתב אישי", דיווח אחד המאבטחים. "אין בעיה", השיב עומרי. "אחרי שיסיים, קח את המכתב בלי שיראה ותכניס אותו לתיק. רק חסר לנו שהתושבים יגלו בבוקר שהוא היה כאן".
כל דקה נראתה כמו נצח. לאחר שעזבו העד והמאבטחים את הכפר, והתקרבו לאחד היישובים היהודיים, נשמעה בחמ"ל אנחת רווחה. ניר, ראש ענף אבטחה ומבצעים, הזכיר לכולם כי העד נמצא באחריותו כמעט שלוש שנים, ולפעמים הדרישות שלו מקשות עליהם. "אבל זה שווה הכל כשאני רואה את מה שהוא נותן למדינה, תוך סיכון חייו", הבהיר. "בזכותו כמה עבריינים כבדים יורחקו מהרחובות וייכנסו ל־20 שנים בכלא".
"קנינו להם כריך וקולה"
יהיה זה אנדרסטייטמנט לומר שהסכמתה של הרשות להגנת עדים לחשוף טפח מפעילותה לא באה בקלות. בזמן שיחידות צבאיות מסווגות, הימ"מ, יחידות מסתערבים וגופי סייבר מאפשרים בשנים האחרונות הצצה למבצעיהם, הקפידה הרשות להישאר במחשכים. בשבועות הקרובים תפרסם הרשות מודעות גלויות, הקוראות להתגייס לשורותיה, שמתרחבות ככל שמספר עדי המדינה בישראל הולך וגדל. דגש מיוחד יינתן לגיוס נשים.
הדיונים הראשונים סביב הרצון להקים רשות להגנת עדים, בדומה לזו שקיימת בארה"ב, החלו בשנת 2002. המטרה היתה לשמור על העדים שנמצאים ברמת סיכון גבוהה, ולאחר מכן לאפשר להם חיים חדשים במדינות אחרות, תוך שינוי זהותם.
ראש הרשות, תנ"צ בדימוס נוימן, ששימש ראש היחידה הכלכלית במשטרה ומפקד ימ"ר מרכז, זוכר כיצד התייחסו לעדי המדינה באותם ימים. "כקצין צעיר נהגנו למקם את העדים בתאי המעצר בתחנת גבעתיים ורכשנו להם מכספנו כריך וקולה. ביקרנו אותם פעם ביום, שיחקנו איתם קצת שש בש והוצאנו אותם לשעה החוצה".
בהמשך השתכללו שיטות הפעולה. המשטרה מצאה לעדים דירות מסתור, ולאחר העדות רכשה עבורם כרטיסי טיסה, העניקה להם כ־200 אלף שקלים ושלחה אותם להסתדר בעצמם במדינות זרות. כשהכסף נגמר, הם חזרו לישראל. לא מעט עדי מדינה אותרו על ידי המופללים, ושילמו בחייהם על ההחלטה לחצות את הקווים.
"כמפקד ימ"ר, הגעתי באחד הימים לביקורת בדירת מסתור כזו, ומרחוק ראיתי עשן והרחתי בשר על האש", ממשיך נוימן. "העד עשה מנגל במרפסת ומשך תשומת לב מכל הסביבה. היה לי ברור שככה אי אפשר להתנהל. הבנתי ששמירה על עדי מדינה היא מקצוע, ושחובה להקים רשות להגנת עדים. היא תשמש נשק יום הדין נגד ארגוני פשיעה".
בסוף 2008 אישרה הכנסת את החוק להגנה על עדים, ובספטמבר 2009 נפתח קורס המאבטחים הראשון, שהיה מורכב מאנשי שב"כ ומוסד. בין 16 בוגריו היו עומרי (44) ומיכל (40), שהחלה כמאבטחת הראשונה ברשות והיום מכהנת כמנהלת משאבי אנוש. שמותיהם, כמו אלה של שאר המרואיינים בכתבה, אינם בדויים. אלה הכינויים הרשמיים שלהם ביחידה. תחת אותם כינויים הם מחזיקים במסמכים רשמיים של כוחות הביטחון.
הרקע של עומרי, נשוי ואב לשלושה, חריג מעט ליחידות מסווגות. הוא גדל ליד שכונת הרכבת בלוד, ונוף ילדותו כלל עבריינים מוכרים כמו ראש ארגון הפשיעה יצחק אברג'יל, ושניים מהעבריינים שנמצאים כיום בהשגחת הרשות - האחד, המוכר בשם בומבי, העיד נגד אברג'יל על ניסיונותיו לחסל את העבריין זאב רוזנשטיין; השני הוא הסוכן הסמוי, עבריין לשעבר המוכר בכינוי "ליאון", שהפליל לפני שנתיים בכירים מהעולם התחתון ומהמאפיה הירושלמית.
"לא רחוק מהבית שלי היו כספומטים של סמים", הוא מספר. "גדלתי בעוני וסביבי היה המון פשע. כילדים, הערצנו את העבריינים שהסתובבו בשכונה על סוסים, אבל ההורים עשו הכל כדי שלא נידרדר. פעם אחת אמא שלי אפילו בדקה בילקוט של אחי כדי לוודא שלא נמצאים שם סמים".
עומרי התגייס ליחידה קרבית בצה"ל, ולאחר שחרורו התקבל לשב"כ. הוא שירת בתפקידי אבטחה בארץ ובחו"ל, והיה חלק מצוות ההקמה של שגרירות ישראלית ראשונה באחת המדינות הקומוניסטיות לשעבר. על הקמת הרשות להגנת עדים שמע מחבר, ואת הקורס סיים כמצטיין.
גם מיכל, נשואה ואם לשלוש בנות, הגיעה לרשות לאחר שמילאה תפקידים מבצעיים בשב"כ. "כבת להורים גרושים ביליתי את הילדות שלי בחוץ, כמו חתולת רחוב", היא מספרת. "זה חידד אצלי את החושים ולימד אותי לקלוט מהר אנשים. אחרי שש שנים בשב"כ, חיפשתי שינוי.
"למרות שהייתי כבר אמא לילדה, לא רציתי לעבור לתפקיד משרדי. כששמעתי על הרשות, התלהבתי. ראיתי בתפקיד היהלום שבכתר. יחידה קטנה שמורכבת מאנשים שמגיעים מהארגונים הביטחוניים הטובים במדינה".
איך התייחסו אלייך כאישה היחידה בקורס?
"מעולם לא התעסקתי בזה. בשום שלב לא ראיתי את עצמי שונה".
ב־2010 נקלט ביחידה העד הראשון, שהעיד נגד רשת חובקת עולם שתכננה לייבא לישראל יותר מ־100 ק"ג קוקאין. הפרשה כונתה "כוכב הצפון" ופוענחה על ידי ימ"ר מרכז בראשותו של נוימן. לאחר העדות נשלחו לכלא 15 נאשמים. העד הפליל גם את רוזנשטיין, שהורשע בקשירת קשר לביצוע פשע בפרשת רצח משולש ונשלח לחמש שנות מאסר.
מיכל היתה זו שבחרה את דירת המסתור עבור העד, באחד המגדלים בפארק צמרת היוקרתי בתל אביב. "רציתי מקום שיענה על צורכי האבטחה. היו שם שער חשמלי, מצלמות במעגל סגור ושומר בכניסה. היום הרשות לא תבחר מקום כזה משיקולי תקציב, וגם כי הוא בולט מדי", היא מחייכת.
"אבטחתי לרוב את אשתו של העד, ולפעמים הייתי הצל שלה. הייתי במרחק ממנה ובחנתי את הסביבה. מאחר שהעדים לא בכלא, אנחנו מאפשרים להם לצאת מעט החוצה. פעם אחת מילטנו אותה מקניון בתל אביב אחרי שזיהינו דמות חשודה הקשורה לאחד הנאשמים. האישה היתה בהלם. רגע אחד היא הביטה בשלווה על חלונות ראווה, ושנייה אחר כך כבר היתה בתוך רכב בלי שהחשוד הספיק להבחין בה".
עומרי מספר שהעד היה מאוד מבוקש בקרב המאבטחים, ולא רק בגלל שהיה הראשון ברשות. "עשינו סבב שמירה של 24 שעות ואפילו ישנו בדירה שלו", הוא נזכר. "יום אחד ירדנו במעלית, שני מאבטחים והעד, ופתאום נכנסה בר רפאלי. היא אמרה שלום לבבי ושאלה אם אנחנו חדשים בבניין.
"אחרי ההתלהבות הראשונית, הבנו שיש סיכוי שבחוץ מחכים לה צלמי פפראצי. חששנו שיתפסו אותנו ברקע ויזהו את עד המדינה, אז המשכנו לחניון התת־קרקעי. מאותו יום המאבטחים התלהבו עוד יותר מהמשמרות, אבל הבנו שמקום שבו מסתובבים צלמים הוא לא טוב עבורנו".
העד והמאבטחים נאלצו לעזוב כעבור ימים ספורים, ולא בגלל הדוגמנית המצליחה. "יצאנו עם העד להתאווררות בבית קפה", משחזרת מיכל. "רגע לפני שחזרנו, אמר לי אחד המאבטחים שלבניין הגיעה משאית הובלה. לאחר בדיקה התברר שההובלה יועדה לדירה ששכר חייל מהארגון שהפליל את העד. לא לקחנו סיכונים והעד לא חזר יותר לדירה. באותו רגע העברנו אותו לבית מלון".
את בקשר עם אותו עד?
"לפני כמה שנים דיברתי עם אשתו, ושמחתי לשמוע שהם נקלטו במדינה שאליה נשלחו. העד פתח עסק פרטי מצליח. לפני כשנה, אחרי עשור ברשות, הוא התנתק מאיתנו והיום מנהל חיים עצמאיים. למרות זאת, הוא עדיין תחת בדיקות מודיעיניות שוטפות, ואם יתגלה שמישהו מנסה לאתר אותו, נחזור לפעילות מלאה מולו".
"שגרת חיים בצל סכנת חיים"
הרשות להגנת עדים בישראל אינה דומה לארגונים מקבילים בעולם. היא אינה עצומה כמו השירות הפדרלי בארה"ב, וגם לא בנויה כמו המודל האירופי, שבו המאבטחים הם חלק מהמשטרה המקומית ולא ארגון עצמאי. המשותף לכולם הוא הכלל המרכזי, שלפיו עד ייכנס לרשות רק אם יעשה זאת מרצונו ומתוך הכרה כי חייו עומדים להשתנות.
"אנחנו המדינה היחידה בעולם שמאבטחת את עדי המדינה זמן רב כל כך לפני הרילוקיישן", מסביר עומרי. "בארה"ב, למשל, המשפט נמשך זמן קצר. בישראל הדיונים יכולים להתארך לחמש שנים, וכל הזמן הזה צריך לשמור על העד, לשנות מדי פעם את דירת המסתור, להעביר את הילדים שלו בתי ספר - וכל זה במדינה קטנה שבה כולם מכירים את כולם".
עדי המדינה בתוכנית אינם משתייכים לל"ו הצדיקים, והפשע המאורגן היה עבורם דרך חיים. חלקם רוצחים מורשעים, אחרים סחטו באיומים או סחרו בסמים. ההחלטה לחצות את הקווים נובעת מכמה מניעים: החשש לחזור לכלא והריחוק הכפוי מהמשפחה, ולפעמים פשוט כי נמאס להם מעולם הפשע.
כיום נמצאים תחת הרשות הישראלית עשרות עדים. אחד הבולטים שבהם הוא בומבי, יד ימינו והמוציא לפועל של יצחק אברג'יל, ואחד מששת עדי המדינה ב"פרשה 512" (שעיקרה החקירה נגד ארגון הפשיעה של אברג'יל). בעקבות עדותם הורשע אברג'יל לאחרונה בשלושת מקרי הרצח של אזרחים חפים מפשע, במהלך ניסיונו לחסל את רוזנשטיין.
עד נוסף הוא "האתרוג", שיצא לחו"ל לאחר שהעיד נגד ראש ארגון הפשיעה אסי אבוטבול, בטענה שהוא זה שהורה לחסל את סנגורו, עו"ד יורם חכם.
שני עדי מדינה אחרים קשורים ל"פרשה 1131", שבה הואשמו העבריין מוטי חסין, המוכר כיורשו של אברג'יל, ועוד שבעה נוספים, ברצח ובניסיונות לרצח באזור השפלה. בחבורה הזו נמצאים גם עדי המדינה נגד ראש ארגון הפשיעה שלום דומרני, וגם נגד ארגון שכירי החרב של קוטייר עודה מג'לג'וליה.
לאחרונה התווספו לרשימה גם שלושה סוכנים סמויים מהמגזר הערבי, ובהם כאמור "ליאון", שהובילו לחשיפת סחר בנשק ובמטעני חבלה.
עד מדינה שנכנס תחת חסותה של הרשות, נקלט תחילה באגף ההפעלה. המפעילים מיומנים בעבודה מול מקורות מודיעיניים וסוכנים סמויים, ולצידם פועלים עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. "לכל עד יש אנשי צוות קבועים, והם הקשר שלו לרשות", מסביר אהרון, ראש האגף. "הם דואגים שתהיה לו שגרת חיים בצל סכנת חיים. שיוכל לצאת למסעדות ולקולנוע. לעד צריך להיות טוב אצלנו. הוא בלחץ נפשי, עומד מול נאשמים עם רצח בעיניים, ועדותו היא זו שתקריס ארגון פשע חמור.
הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים מספקים לו, לאשתו ולילדיו תמיכה נפשית. הם מתנתקים באחת מהמשפחה המורחבת, מהסביבה המוכרת ומהחברים, והמפעילים הם האוזן הקשבת שלהם, אלה שסופגים את התלונות ועוברים איתם את המשברים".
בעוד המפעילים שואפים לאפשר לעדים סדר יום פתוח ככל האפשר, גישתו של אגף האבטחה היא מחמירה יותר. חוץ ממאבטחים, האגף חולש גם על המוקד המבצעי, ההדרכה והטכנולוגיה. "היה הכי נוח אם העדים היו חיים בבונקר ויוצאים רק לעדויות בבית המשפט, אבל זה לא יקרה", אומר עומרי. "אם העד יהיה סגור ארבע שנים, הוא ישתגע. הוא לא צריך להרגיש בגולאג או במחנה עבודה בצפון קוריאה. חשוב לשמור על איזון. לאפשר לו ליהנות ממנעמי החיים לצד אבטחה קפדנית, וזה מורכב".
כיצד נראים תנאי המחיה של העדים?
עומרי: "הם מקבלים דירה ושכר שתואם את גודל התא המשפחתי. אין להם רכב, והניוד ייעשה על ידי המאבטחים".
עד כמה ניתן לאפשר לילדי העדים חיים רגילים?
"הילדים הולכים לבתי ספר ולחוגים, אבל אסור להם לפתוח חשבונות ברשתות חברתיות. האבטחה מתקבלת פחות בהבנה בקרב בני העשרה, כי הם יכולים לבקר חברים רק אחרי אישור שלנו. נאלצנו בעבר לבטל מפגשים משום שהחבר היה בן של עבריין".
זה נשמע כמו חיים בכלוב של זהב.
"אפשר לקרוא לזה ככה. למרות זאת, העדים רוצים להגיע לרשות הרבה יותר מבעבר. הם יודעים שכאן יקבלו הגנה וסיכוי לחיים חדשים".
אתם תשבו במסעדה יחד עם העד ואשתו?
"נהיה בצד וניתן להם מרחב פרטיות שלא יפגע בביטחון שלו".
ומה אם העד רווק ורוצה להכיר בת זוג?
"בין שזו מישהי מעברו ובין שזו היכרות חדשה, הבחורה תיבדק מודיעינית כדי להיות בטוחים שאין לה שום קשר לארגון שנגדו הוא מעיד. המפגשים יתקיימו במקום ניטרלי, ולא בדירת המסתור, והיא תגיע לנקודה שנאמר לה ללא טלפון סלולרי. משם ייקח אותה רכב שלנו כדי לוודא שאין עליה מעקב. כבר קרה בעבר שניתקנו יחסים בין עד מדינה לחברתו בגלל קשרים שלה לעולם התחתון.
"במקרה אחר העד התלהב ממלצרית בבית קפה וביקש את הטלפון שלה. מייד בדקנו את הפרטים שלה, והיא היתה בסדר. העד יצא איתה חודשיים, והצלחנו לעשות הכל כדי להסוות את עצמנו. היא חשבה שהמאבטח הוא חבר שלו. אחר כך הם נפרדו בלי שהיא תדע שהוא עד מדינה. אם הקשר היה מתפתח למשהו רציני, בהדרגה היינו מכניסים אותה בסוד העניין".
העד יכול לצאת לארוחות חג עם המשפחה המורחבת?
"למרות שאין ספונטניות בחיים שלהם, יש מדי פעם מפגשים עם ההורים. זה לא קורה בזמנים קבועים ומתקיים רק במקומות שנבחרים על ידינו. על חתונות והלוויות אין כמעט מה לדבר. פעם אחת בלבד הסכמנו לקחת עד לחתונה של אחיו, אבל זה היה אחרי שכולם התפזרו, והם נפגשו בחדר צדדי".
איך הם מגיבים לסירובים שלכם?
"לרוב במורת רוח ובכעס".
מה הכי מלחיץ אותם בתוכנית?
"העדות בבית המשפט והעמידה מול מי שהיו חברים שלהם. גם עבורנו זו נקודת תורפה. מועדי הדיונים ומיקומם ידועים גם לנאשמים, והם יכולים לנסות לפגוע בעדים שם. זו הסיבה שהעדות ניתנת באולמות מיוחדים שיש בהם מעבר מיוחד, תא עדות ממוגן ירי ופתח למילוט".
איומים על עדי מדינה הם דבר שבשגרה?
"הם יהיו מאוימים עד סוף חייהם, ויש לא מעט ניסיונות לאתר אותם. לארגוני הפשיעה יש היום תעוזה ויכולות טכנולוגיות. הם מתקשרים לקרובים של עדים ומציעים כסף עבור מידע, שולחים אליהם חוקרים פרטיים, מתחזים לחברים או לעורכי דין, ואפילו מציגים את עצמם כאנשי משרדי ממשלה. לפני שלוש שנים גילינו שלרכב ששייך לאח של עד מדינה הוצמד אמצעי איתור.
"עבריינים בכירים, שנכנסים למאסרים ארוכים בגלל עד מדינה, לא מקבלים בהבנה את מה שהם רואים כבגידה בהם. התקווה היא שהם ישתחררו לבסוף מהכלא בלי חיילים ובלי מקורות מימון, ולא ישתלם להם לשלם מיליונים בחיפוש אחר עד".
איך מצליחים למנוע זיהוי של עדים במדינה כל כך קטנה?
"משנים את החזות החיצונית שלהם. תחפושת קלה. פאה, איפור. לא פעם הם יוצאים החוצה תחת כיסוי. אם יש צורך, גם בני המשפחה מתחפשים".
אלעד, קב"ט הרשות והאחראי לשמירת החשאיות ואבטחת המידע, מבהיר כי גם לאחר שהעד מסיים את תפקידו ועובר לחו"ל, עדיין מופעלים מישראל אמצעים טכנולוגיים שנועדו למנוע את איתור מיקומו וזיהויו: "כל שיחה בינו לבין קרובי משפחה בארץ נעשית בתיאום איתנו ועוברת דרך מרכזייה של הרשות. המספר שיופיע על צג הטלפון יהיה פיקטיבי. המפגשים איתם נעשים במדינה ניטרלית, ולא במדינת היעד, ובשום שלב המשפחה אינה יודעת היכן העד שוהה".
"חבר מביא חבר"
עבודתם של מאבטחי הרשות היא מאתגרת ומפרכת. הם מסיירים סביב דירת המסתור ומתצפתים על הרחוב מדירות סמוכות 24 שעות ביממה. גם המוקד המבצעי פועל ללא הפסקה, ועובדיו צופים ללא הרף במצלמות האבטחה הסמויות שמותקנות בסביבה. הם מכירים את פרטי השכנים ובודקים את מספרי הרישוי של כל כלי הרכב באזור. הטלפונים והמחשבים של העד ומשפחתו שייכים לרשות, ונבדקים באופן קבוע על ידי המודיעין. כל שיחה או הודעה עוברות מעקב ופיקוח.
"לפני שנה וחצי חששתי שהצליחו לחדור את מעטפת האבטחה סביב אחד העדים", מספר עומרי. "המוקד המבצעי הבחין באמצע הלילה שהנייד של העד, שהתגורר לבדו, ביצע קפיצת שטח גדולה. הוא לא אוכן בדירה, אלא במרחק גדול משם. כל מערך האבטחה הוקפץ למקום ובדרך התקשרנו לעד כמה פעמים, אבל הוא לא ענה.
"בתוך דירת המסתור אין מצלמות אבטחה, כדי לאפשר לעדים פרטיות, אז לא יכולנו לראות אם הוא שם. חששתי שארגנו לו 'כיפה אדומה', מלכודת, כי למחרת היתה אמורה להתקיים עדות מכרעת שלו. עברו לי תסריטים בראש. חששתי שלראשונה בתולדות הרשות נמצא גופה.
"מעגלים של מאבטחים סמויים סרקו את הרחובות ולא מצאו דבר, ואז חשבתי שאולי העד נמצא בדירה ויש סיבה שהוא לא עונה לטלפון. יחד עם שני מאבטחים פרצנו בחשאי לדירה. העד ישן בחדר השינה והטלפון היה בסלון. מחקנו את השיחות שלנו שלא נענו כדי שלא יילחץ, ויצאנו החוצה. אחר כך התברר שהיתה תקלה במערכת האיכון.
"למחרת הוא סיפר לי שמאוד חשש מהעדות, ולקח כדורי שינה. האירוע הזה ממחיש עד כמה עבודתו של המאבטח מורכבת. כל היום הוא דרוך, ובשנייה אחת יכולה להתפתח דרמה מטורפת".
בתקרית אחרת, שאירעה ממש באותם ימים, נכח סגן ראש צוות מאבטחים, אלון (30). הוא שקט וחזותו אדישה, אולם באותו יום ליבו החסיר פעימה. "הוקפצתי לדירת מסתור, לאחר שאחד המאבטחים הבחין במכונית ישנה ובה שני גברים המתצפתים על הבית", הוא מספר. "בבדיקת לוחית הזיהוי התברר שהרכב שייך לחברת השכרה פיקטיבית. פתאום אחד החשודים יצא החוצה, והרכב פתח בנסיעה פראית. זה היה מוזר והמאבטחים עקבו אחריו.
"תוך כדי כך עד המדינה ביקש לרדת עם הכלבה, ולא הבין למה אנחנו אוסרים עליו. במהלך השיחה איתו הרכב החשוד עצר ברמזור, והמאבטחים ניגשו לנהג והזדהו כשוטרים. הוא סירב להזדהות. אחר כך הוציא תעודות של משרד הביטחון, והיינו בטוחים שמדובר בזיוף. החשוד השני הגיע ברגל והציג תעודות דומות. רק אחרי דקות ארוכות קיבלנו הודעה מהמוקד שאכן מדובר ביחידה ביטחונית שחיפשה יעד אחר".
גם אלון, לשעבר אלוף הארץ באומנויות לחימה ומדורג מקום שלישי בעולם, הגיע מהשב"כ. הוא חיפש תפקיד מבצעי, אבל כזה שיאפשר לו להקים במקביל משפחה. "זו לא עבודה של שמונה עד חמש, אבל יש יותר איזון", הוא אומר. "מי שיתגייס לכאן, יגלה שהרשות יודעת להכיל את החיים שמעבר לעבודה. פעמיים חליתי בסרטן, ולרגע לא חשבתי לפרוש".
אילו תכונות נדרשות ממאבטח ברשות?
"הוא חייב להיות ערני ודרוך כל הזמן, בעל יכולת חלוקת קשב גבוהה. גם כשאני יושב במסעדה על כוס קפה, לא רחוק מהעד, אני מבחין בכל מי שנכנס למקום, רואה מייד אם הוא מחזיק חפץ חשוד ביד ובוחן במקביל כלי רכב בסביבה.
"עם העדים צריך סבלנות ובגרות. אתה שומר על אדם שהיה לו מעמד וכסף, ושהכתיב בעצמו את סדר היום. פתאום אין לו מזה כלום, ומאבטח בן 25 אומר לו מה לעשות או מתי לצאת מהרכב".
ניר, ראש ענף אבטחה ומבצעים, מוסיף שנתקל לא אחת בעדים שניסו לתקוף את המאבטחים ברגע של תסכול: "לחלק מהם קשה לצאת מהעולם העברייני ולהשתחרר מהנורמות שהיו חלק מחייהם. הם מסוגלים לומר למאבטח 'מי אתה בכלל שתגיד לי מה לעשות? לי היה כבוד. כשעברתי ברחוב, אנשים עמדו דום', ולמאבטחים אסור להתרגז או להגיב בגסות. הם נעים במקצועיות על הקו שבין אמפתיה לבין סמכותיות. מי שעזר למדינה לפענח פשע - נעשה הכל כדי להעמיד אותו על הרגליים".
"הסביבה של העדים מתייחסת אליהם כמוקצים, אבל אנחנו רואים אותם כבני אדם", מוסיף ראש אגף ההפעלה, אהרון. "לא כרוצחים, אלא כמי שתורמים עכשיו למדינה. הרשות היא סוג של סיירת מטכ"ל שמכרסמת באופן קבוע בעולם התחתון".
עומרי: "בעיניי, העבודה שעושה הרשות לא פחות חשובה מסיכול טרור או מאיום הגרעין האיראני. מה שהאזרח מרגיש מדי יום הוא את הפשיעה הגואה, הפיצוצים היומיומיים, חיסולי החשבונות, סחיטת דמי החסות והאמל"ח שמסתובב ברחובות בצורה לא חוקית. כשרואים את מפת הנרצחים היומיומית, זה יותר מוחשי מהגרעין האיראני.
"עד המדינה הוא שובר שוויון במערכה הזו. מושג שהיה בעבר בעל קונוטציה שלילית, מתקבל היום כמותג בלחימה בפשע המאורגן. ההגעה אלינו היא בשיטת חבר מביא חבר. עדי המדינה יודעים שהיום יש להם מוצא ויש מי שישמור עליהם".
עד כמה מורכב מבחינתכם לשמור על אדם שנטל חיים?
אלון: "אתה מוותר לעבריין אחד כדי לתפוס הרבה יותר. לפעמים העבירות שהם ביצעו לא קלות, אבל עכשיו הם מצילים חיי אדם. צריך לזכור שההחלטה להפוך אותם לעדים היא לא שלנו, אלא של המשטרה והפרקליטות. אנחנו צריכים לשמור עליהם לאורך תקופת המשפט ולהעביר אותם בבטחה למדינת היעד".
מישהו מהם התחרט על ההחלטה לחצות את הקווים?
"לפני ארבע שנים היה ברשות עד שהתקשה עם העדות נגד החבר הכי טוב שלו", מספר אלון. "לילה אחד, כשלא נרדם, הוא ביקש שנצא יחד החוצה וישבנו על ספסל בפארק. בעיני עצמו הוא היה מלשן, וגם סיפר על הארוסה שעזבה אותו כי שמעה לראשונה במה היה מעורב. הוא כבר מזמן לא בארץ, אבל שמחתי לשמוע שהוא מצא עבודה מסודרת ושיש לו בת זוג חדשה".
נתקלת בעדים מרדניים?
"לפני שנה ישבתי עם עד מדינה בבית קפה בדרום הארץ, כשהמאבטחים בחוץ זיהו חיילים של ארגון פשע אחר. החלטנו להתקפל מהמקום. העד, שקם באותו בוקר הפוך ועצבני, סירב. הסברתי לו את המצב, אבל זה לא עזר. עירבנו את המפעיל שלו והעובדת הסוציאלית, כי עוד רגע המצב היה הופך לבעייתי. בסופו של דבר הוא התרצה, והמפעיל הזהיר אותו שמצב כזה לא יקרה שוב. אז אולי זה מרגיש לפעמים כמו גנון, אבל העדים נמצאים בהר געש רגשי".
מיכל נזכרת באחד העדים הראשונים, שהיה אחראי הכספים בארגון פשיעה. "הלכנו איתו לבריכה וישבנו במרחק ממנו. זה אמור היה להיות בילוי שקט ונינוח. פתאום התחילה מהומה שבמרכזה העד. הוא טען שמישהו לקח לו את הכיסא. בהתחלה לא התערבנו, חשבנו שהכל יירגע, אבל העד לא ויתר ושכח שאסור לו למשוך כזו תשומת לב. התערבנו במריבה לטובתו, ובמקביל חילצנו אותו לאחור ועזבנו את המקום".
"מכירים רק בכינוי"
אחד מעדי המדינה המורכבים ברשות היה זאור חנקישייב, עד המדינה מפרשת הברנוער. בעקבות עדותו הוגש ב־2013 כתב אישום נגד חגי פליסיאן, אולם שנה אחר כך התברר ששיקר וההליך הפלילי בוטל. חנקישייב הואשם בבידוי ראיות, נשלח לחמש שנות מאסר וחצי, ובית המשפט התיר לפרסם את שמו.
בתחילת הפרשה, כשהמשטרה עוד התלהבה מהפענוח, היה חנקישייב תחת אחריות ימ"ר תל אביב. לאחר שהעלה פוסטים בפייסבוק וחשף את מקום הימצאו, הוחלט להעבירו לידי הרשות.
"הוא בהחלט היה עד חריג", מחייך עומרי. "רגע אחד הגנו עליו, ושנייה אחר כך המאבטחים שמו עליו אזיקים והעבירו אותו לחקירה במשטרה. החוויה שלנו איתו היתה שונה. מכיוון שהוא היה גיי מוצהר, פחות עניינו אותו בתי קפה, ויותר מועדונים של הקהילה. התלבטנו איך נכניס לשם נשק ואיך המאבטחים לא יבלטו. חששנו שהוא יחליט להתבודד עם גבר אחר ויחשוף את עצמו למחסל.
"אחרי שבועיים של בדיקות, בחרנו במועדון בחיפה. שמנו לב שבודקים במגנומטר רק את הגברים שנכנסים, ולא את הנשים. מאבטחת לשעבר החביאה על גופה שלושה אקדחים, והמאבטחים התלבשו שונה ונטמעו בקהל. זו היתה פעילות מאתגרת".
איך מונעים מעד שנפלט מהתוכנית לחשוף את דירות המסתור של הרשות?
עומרי: "הדירות והמכוניות משתנות כל הזמן, ואת המפעיל והמאבטחים הוא מכיר רק בכינוי".
נתקלת בעד שנפלט מהתוכנית וזיהה אותך אחר כך?
"לפני שנתיים, כשעצרתי בתחנת דלק, אחד העדים לשעבר תדלק לידי. הוא נפנף לי לשלום ולקח לי כמה שניות לזהות אותו. הוא היה בתוכנית זמן קצר ויצא ממנה לאחר שלא נדרש להעיד, משום שראשי הכנופיה הגיעו להסדר טיעון".
חששת שהוא יכול לחשוף אותך?
"לא. עדי מדינה לא ששים לחשוף את עצמם ככאלה".
"ביקשו השתלת שיער"
עד מוכר נוסף, שרק האזכור של שמו גורם למאבטחי הרשות להתכווץ במקומם, הוא טל קורקוס, מי שהיה יד ימינו של אחד מראשי ארגוני הפשע בדרום, ניבי זגורי, וחצה את הקווים. בעקבות עדותו הורשע זגורי ב־2009 בהנחת רימון ברכבו של קצין שב"ס, בזריקת רימון על ביתו של עיתונאי ובהצתת בתי עסק, ונשלח לשבע שנות מאסר.
קורקוס הועבר לאחת הרשויות בחו"ל ושהה שם כשנתיים עם ילדיו ואשתו, דבורה הירש. הוא התקשה להסתגל לסביבה החדשה ולשפה הזרה, ולדרישות של הרשות הקולטת. ב־2014 חזר לישראל, והוחלט להוציאו מהתוכנית.
קורקוס ואשתו חזרו לבאר שבע, למרות התראות המשטרה. במארס 2016 נרצחה הירש בחניית ביתה, וקורקוס נשבע שינקום. ברשת החלו להופיע סרטוני איום. במאי 2017 פורסם סרטון שבו נראה אלמוני יורה לעבר תמונתו של קורקוס, ומייד לאחר מכן פורסם סרטון נגדי, שבו אלמוני יורה לעבר תמונה של זגורי. חודש אחר כך נרצח קורקוס בעת שיצא מדירת הימורים באשקלון. זגורי עומד היום למשפט על שני מקרי הרצח.
אף על פי שהרצח אירע שלוש שנים לאחר שכבר לא היה באחריות הרשות, ממשיכה הפרשה להיצמד אליה ככתם עקשן. "טל קורקוס הוא לא 'פרשת קו 300' של הרשות להגנת עדים", מבהיר נוימן, בהתייחסות ראשונה שלו לאירוע. "מדובר במקרה חמור וצריך ללמוד ממנו. קורקוס הוצא מהרשות כי לא עמד בתנאים של התוכנית. למרבה הצער, במקום לשבת בשקט, הוא חזר לדרום והתגרה בארגון שאותו הפליל. מאז הרשות התפתחה וגדלה, ואני מקווה שאירוע כזה לא יחזור על עצמו".
קורקוס אינו היחיד שחשש מהמעבר לחו"ל. הימים שלפני הטיסה הם קריטיים עבור עדי המדינה. קשה להם להיפרד מהמשפחה המורחבת, והדאגה ממה שמחכה במדינת היעד גוברת. "הם ייאלצו להתרגל לכללים אחרים", אומר עומרי. "מנגד, הם מבינים את גודל ההזדמנות, ויש להם אפשרות לפתוח בחיים חדשים נטולי סיכונים, תחת שם חדש ולפעמים גם בחזות אחרת".
זוהר, האחראי לשינוי המראה החיצוני של העדים, הפך מומחה לבוטוקס ולטיפולים קוסמטיים. "זה מתחיל מצביעת שיער, שינוי תסרוקת ובחירת עדשות מגע צבעוניות, דרך הסרת צלקות וקעקועים ייחודיים ועד ניתוחים פלסטיים בפנים ובגוף", הוא מסביר. "הכל פתוח. חלקם בוחרים לתקן חלקים שגם ככה הציקו להם, כמו אף גדול, אוזניים בולטות או צורת הסנטר. היו עדים שביקשו לעבור השתלת שיער. גם אשתו של העד יכולה לעשות שינויים דומים, כל דבר שיעזור להם להגיע למדינת היעד כשהם רגועים ובטוחים בעצמם".
מותר להם להגיע לביקור בארץ ולהיפגש עם בני משפחה?
עומרי: "בהתחלה מקפידים שהמפגשים יתקיימו בחו"ל, אבל במקרים דחופים הם יכולים לטוס לישראל, בהתאם לרמת האיום עליהם. לפני כשנה היה לנו עד ששוהה במדינת הקלט כבר חמש שנים, וביקש להגיע לבקר את אחיו שחלה במחלה סופנית. הוא היה כאן 72 שעות, לא עזב את הבית, וידע שככל שהשהייה תתארך, ככה יהיה לו קשה יותר להיפרד. העדים צריכים להתנתק ולהסתגל למציאות החדשה".
נתקלתם ברצון של ילדי העדים לחזור לארץ כדי להתגייס לצה"ל?
הקב"ט אלעד: "אם תהיה בקשה כזו, נוכל לסדר את זה. הילד יגיע עם הזהות החדשה".
עד כמה אתם עוקבים אחר החיים של העדים בחו"ל?
"זה תלוי בעד ובזמן שהוא נמצא בחו"ל. יש כאלה שמתאקלמים מהר ויש עדים שלוקח להם זמן. למרות שהם תחת רשות אחרת, המודיעין שלנו לא נח. גם אם לא נדבר איתם בכל שבוע, אנחנו כל הזמן בודקים אותם ואת מצבם".
"נשים הן שובר שוויון"
ב־12 שנות עבודתה המבצעית של הרשות רק שלוש נשים שירתו בה כמאבטחות. למעט מיכל, מנהלת משאבי האנוש, הן עזבו את הארגון לאחר שירות של שנים ספורות.
"זה עניין של תיאום ציפיות", אומרת מיכל. "אני מבינה שסדר העדיפויות של נשים הוא שונה, וכל אחת בוחרת לשים דגש על משהו אחר. יש לי בעל תומך, שמבין את האופי הקרייריסטי שלי, ואם רוצים - מצליחים.
"לא עצרתי לחשוב או לבנות תוכנית אסטרטגית. ברגע שאת שלמה עם מה שאת רוצה, ואת באה הביתה עם הביטחון, אין שום סיבה שמשהו יערער אותך. נכון שצריך עזרה, אבל אני מאמינה שלחיים יש נטייה להסתדר".
מטריד אותך שאת מפספסת זמן עם הבנות בגלל העבודה?
"לא. כשיכולתי, והיה לי זמן, הוא הוקדש רק לבנות. הן גדלו להיות ילדות טובות, ואפילו אומרות שהן רוצות להיות כמוני. בעיקרון, אני לא מאפשרת פתח לשיח על תפקידה של האישה בבית, כי אני שלמה עם עצמי. אישה יכולה להיות נשואה, לגדל ילדים וגם להגשים את עצמה. אחד לא צריך להיות על חשבון השני. לא צריך לתכנן, פשוט לקפוץ למים ולהתחיל לשחות. בסוף תצופי".
איך את מתכננת למשוך נשים לעבודה ברשות?
"נשים הן שובר שוויון בעבודה חשאית וסמויה. הן נטמעות בשטח יותר בקלות כי אף ארגון פשיעה לא מחפש אישה סביב העד. הן קולטות מהר, ממולחות וקל להן להבחין בחריגים בשטח. המגבלה היחידה היא הכושר הגופני. זו הסיבה שבגיוס הקרוב זה לא יהיה פקטור עבור מאבטחות. אנחנו לא צריכות לרוץ מרתון ולא נדרשות להפוך ללוחם ימ"מ.
"היתרון של הנשים הוא לא הכוח הפיזי, אלא האינטליגנציה הרגשית והחושים החדים. הן גם אלה שיוכלו לסייע יותר לנשות העדים ולהבין את הילדים. כל אישה שתגיש לרשות קורות חיים תיבחן, גם אם היא לא מבלה כל היום בחדר כושר. אם היא מאוד תרצה, נמצא את הדרך".
• • •
מנכ"ל המשרד לביטחון הפנים, תומר לוטן: "אני גאה ומלא התפעלות מהפעילות הנחושה והמאומצת של הרשות להגנת עדים. חובתנו להגן, לטפל ולשקם עדים מאוימים ובני משפחותיהם, המצויים בדרגת הסיכון הגבוהה ביותר. נמשיך לפעול ביתר שאת ולרכז את מרב המאמצים והיכולות להגברת חוסנה של החברה הישראלית ולצמצום הפשיעה המאורגנת בישראל".
tala@israelhayom.co.il
