"התעלפתי וחלמתי שאסף נפצע. כשהתעוררתי ידעתי שהוא נהרג"

"שינוי קערה. אנחנו במלחמה. הכל בסדר" - כך נשמע בקשר קולו הרגוע והנחוש של אלוף־משנה אסף חממי, מח"ט החטיבה הדרומית, ב־6:44 בבוקר 7 באוקטובר. "מלחמה. קדימה. טנקים, נמ"רים - לחזית. לעוף דרך השדות. להקפיץ כיתות כוננות בתוך היישובים. קדימה. להקפיץ יחידות מיוחדות. אנחנו במלחמה. מרגמות לכלים, להפעיל מרגמות לשטח עזה, חבר'ה".

הוא היה הראשון שהכריז מלחמה, שהבין את היפוך הקערה האסטרטגי. וכמו שהיה כל חייו - מחובר לשטח, בורח מהמשרד, רץ קדימה - כך גם הפעם הוא היה מהראשונים שיצאו לקרב. יחד עם חיילי החפ"ק שלו תומר אחימס וקיריל ברודסקי, הוא קפץ מבסיס רעים לנירים. השלושה נלחמו עד הכדור האחרון בעשרות מחבלים שחדרו לקיבוץ, נפלו בקרב ונחטפו לעזה. אסף הושב לקבר ישראל אחרי 758 יום.

"שינוי קערה" זה גם מה שעבר על הוריו מאז לכתו. הם כבר היו בשלב שבו מכייפים עם הנכדים, מטיילים בחו"ל, עושים ג'וגינג ונהנים מהביחד ומהנחת. אבל נפילת הבן הבכור והסמל שהיה בחייו ובמותו טרפה את הקלפים. בעשור השביעי לחייהם אילן וקלארה חממי מצאו את עצמם עסוקים עד מעל לראש בעשייה חינוכית־ציבורית. מחיי פנסיה רגילים ואפרוריים הפכו חייהם למלאי משמעות.

"אנחנו לא מנציחים את אסף", מדגיש אילן, "הוא הנציח את עצמו. הוא הביא את עצמו להיות כזה גדול כבר בחייו. אנחנו רק מנכיחים אותו. הרבה פרויקטים הוקמו ברוחו, והאמת היא שאת רובם לא אנחנו יזמנו. בראש העין נקרא על שמו בית ספר - 'בית חינוך אסף', ומכינה חדשה הוקמה לזכרו בעוטף עזה. זו יוזמה שהתחברנו אליה מאוד, כי אסף תמיד אמר שהוא חולם להיות מורה או ראש מכינה.

"במשרד החינוך נכתבו גם שתי תוכניות לימודים - 'לאסוף את הטוב' לכיתות יסודי ו'תהיו טובים, תהיו חממי' לכיתות בוגרות - על דמותו של אסף. ויש עוד יוזמות. הרבה אנשים אהבו והעריכו את אסף, ורוצים להמשיך את דרכו. הפרויקט שאנחנו יזמנו הוא תוכנית חוסן למערך המילואים - 'חמנייה' למילואימניקיות ו'חממי' למילואימניקים - והקמת בית מילואים לאומי, מבנה פיזי שצפוי להיבנות בפתח תקווה".

מחנך בכל הווייתו

אסף נולד בדצמבר 1982, בן בכור להוריו. אחריו נולד בן נוסף, איתן, כיום דוקטור להנדסת מכונות. המשפחה התגוררה באריאל עד שנת 1994, אז עברה לראש העין. אסף למד בתיכון "בגין" בעיר, התגייס לסיירת גבעתי, יצא לקצונה וחזר לתפקידי פיקוד בסיירת. בהמשך הוא שירת בתפקידי פיקוד במגלן, היה למפקד של יחידת רימון וחזר לגבעתי כמג"ד. מאוחר יותר מונה למפקד חטיבת הנגב, ותפקידו האחרון היה מח"ט קטיף, החטיבה הדרומית. אסף נשא לאישה את ספיר. הם גרו שנים בפתח תקווה, ובינואר 2023 עברו לקריית אונו. יחד הם גידלו שלושה ילדים - אלה, אלון וארבל.

אנחנו נפגשים לקראת חג הפורים בבית המטופח והחמים של ההורים בשכונה הצבאית בראש העין. כאן גדל אסף. ריח אפייה מתוק ממלא את החלל. קלארה מכינה אוזני המן, מקפלת את הבצק בדייקנות למשולשים המונחים בתבנית בסדר מופתי, כחיילים במסדר. כל אוזן מלמיליאן. "אסף מאוד אהב את אוזני המן האלו", היא אומרת, "אי אפשר לחגוג את פורים בלעדיהן. אני מסיימת וכבר מביאה קפה".

קלארה נולדה בנהריה, בת זקונים למשפחת ביסור שעלתה מתוניס. אביה היה בן 13 כשהנאצים כבשו את תוניס, סבל מרדיפות, ואף נלקח למחנה עבודה. בשנת 1954 החליטו הוריה לעלות לישראל, אף על פי שכל בני המשפחה המורחבת היגרו לצרפת. אחרי שנות קליטה לא קלות הפך האב למזכיר יישובים בדרום מטעם תנועת המושבים, והמשפחה התגוררה במבועים ובהמשך בקלחים.

אילן: "בכל שבת יצאנו לטייל. הבנים היו מחליטים יום קודם לאן הולכים, ואז היינו מתכננים. כשאסף נבחר לחייל מצטיין, הרמטכ"ל רצה לתת לו פרס - טיול בארה"ב. אסף אמר לו: 'תודה, אני לא רוצה. קודם אני צריך לסיים לטייל בארץ ישראל'"

קלארה למדה בבית הספר של מועצה אזורית מרחבים. המחנכת שלה היתה גם המורה למקרא, והיא צמחה להיות בעצמה מחנכת ומורה מיתולוגית לתנ"ך. את האהבה לחינוך הורישה לבנה, שלא הספיק להגשים זאת במערכת החינוך, אבל כל מי שהכיר אותו יודע שהוא לא היה רק מפקד דגול, אלא גם מורה דרך ומחנך בכל הווייתו.

האב, אילן, נולד בקריית אתא למשפחת עולים מתימן שהתגוררה בשכונה התימנית קריית בנימין. אביו שירת כקצין משטרה במשך שנים, והמשפחה נדדה בארץ בהתאם להצבות של האב. "אהבתי מאוד את המגורים בסמוך לתחנות המשטרה", הוא מספר, "הייתי מקשט את התחנה כילד. בצעירותו אבי היה קצת פורץ דרך בקרב משפחתו, אז אותי, להבדיל מהאחים שלי, הוא לא שלח אל המורי.

למדתי מכונאות רכב בבית ספר מקצועי בפתח תקווה והתגייסתי לצה"ל כמכונאי טנקים. אחרי שנה הוציאו אותי לקורס קצינים. למעשה, אסף הוא דור שלישי של משרתי קבע. אבי קצין משטרה, אני הייתי 27 שנים קצין חימוש, ואסף נהיה גנרל בצבא.

"מי שגידלה את הילדים רוב הזמן לבד היתה קלארה. אני הייתי חוזר הביתה לשבת פעם בשבועיים. האהבה הגדולה שלי לקלארה היא קודם כל הכרת תודה עמוקה על כל מה שהיא עשתה למען המשפחה. היא לא רק הביאה לי את שני הבנים המדהימים שלנו - היא גם זו שהצמיחה אותם להיות כאלה אנשים. מתוך הבנת האהבה הזו בכל שישי אני מביא לקלארה פרח, ואנחנו כבר 45 שנים יחד".

קלארה: "כשאילן היה מגיע, הוא היה מאוד נוכח בחיי הילדים. משחק איתם כל הזמן, מרכיב אותם על הגב ומשתולל איתם. יצאנו כמשפחה להמון טיולים ברחבי הארץ".

אילן: "היתה לנו נוסחה בחינוך, שבנויה משלושה עקרונות: הראשון והחשוב ביותר הוא הקניית הערכים. לא לימדנו אותם מתמטיקה, פיזיקה וכימיה. הם עשו את זה לבד. לימדנו אותם להיות אנשים טובים ופשוטים, וזה מה שהפך אותם לתלמידים טובים. הדבר השני זה ביטחון עצמי, והדבר השלישי הוא אהבת הארץ".

קלארה: "כשאתה נוטע בילד שלך את האמונה שהוא יכול להתמודד ולא לברוח, הוא מפתח ביטחון עצמי. אתה אומר לו: 'העיקר שתנסה, ואם תיפול - אנחנו מאחוריך'. מגיל צעיר גידלנו אותם לעצמאות. אסף, כבן בכור, היה בוגר לגילו ומאוד אחראי. זה בא לידי ביטוי בדאגה ובהשגחה על איתן, שצעיר ממנו בחמש שנים. הענקתי לילדים כלים כדי שיידעו להתמודד עם המשימות שניתנו בבית הספר. כמו כן, בכל שבת יצאנו לטייל. הבנים היו מחליטים יום קודם לאן הולכים, ואז ביום שישי יושבים ולומדים, פותחים מפות, קוראים ספרים ואנציקלופדיות".

אילן: "הם היו מדריכים את הטיול. כשלקחנו אותם למצפה רמון, הם היו מסבירים על סוגי הסלעים, הצמחים והחיות, ועל איך נוצר מכתש. אסף עשה אותו הדבר עם הילדים שלו. הם היו מטיילים המון, ישנים הרבה בשטח. ככה נוטעים באנשים את אהבת הארץ. זכינו לראות את התוצאות של זה עם שני הבנים. כשאסף נבחר לחייל מצטיין, הרמטכ"ל רצה לתת לו פרס, טיול בארה"ב. אסף אמר לו: 'תודה רבה, אני לא רוצה. קודם אני צריך לסיים לטייל בארץ ישראל'".

אסף היה איש קבע במשפחה של אנשי קבע בשירותי הביטחון. איך נולד הרעיון לתמוך דווקא באנשי המילואים?
קלארה: "לפני שאסף היה מפקד החטיבה הדרומית, הוא היה מפקד חטיבת הנגב, שזו חטיבת מילואים. הוא עשה את זה במקביל להיותו מדריך בפו"ם וללימודי תואר שני. לא הבנתי איך הוא מצליח לעשות הכל יחד, וגם להיות אבא כזה טוב. הייתי שואלת אותו: 'אסף, תגיד, אתה בטוח שלנו? איך אתה מספיק לעשות כל כך הרבה דברים? לא קשה לך? אתה לא עייף? אתה בכלל אוכל? אתה אמיתי?', והתשובה היתה תמיד חיוך מהמם וכובש, ו'אמא, אני בסדר'. הוא לא דיבר הרבה. תמיד הייתי צריכה 'לחלוב' אותו.

"יש משהו באישיות שלו שנגע באנשי המילואים. מי הם אנשי מילואים? הם אזרחים שיש להם חיים, והם שמים הכל בצד, מתגייסים ותורמים לביטחון המדינה. אסף הכיר את חיילי חטיבת המילואים שלו מצוין. הוא זכר שמות, ידע מה מצבם של החיילים והתקשר אליהם המון לשאול לשלומם.

"אחד הסיפורים שריגשו אותנו היה על תרגיל חטיבתי בנבי מוסא. החיילים סיפרו שפתאום הגיע בחור לשטח וקרא לאנשים לרדת מהטנקים. היה ערב קר, והוא הושיב אותם מסביב לקפה והתחיל לשאול מה שלומם ומה חסר להם. הוא הגיע בלי דרגות. הוא אף פעם לא התלהב מדרגות. הם לא הבינו מי הבחור. בשלב מסוים הם שאלו מי הוא, והוא ענה להם: 'אני אחד משלכם, אסף חממי'.

"בהתחלה הם לא האמינו, כי מה פתאום שהמח"ט יישב ככה וידבר חופשי עם אנשי מילואים, אבל אסף המשיך לברר אילו ציוד ומזון חסרים. כשהוא הלך, הם חשבו שבעוד רגע הוא ישכח מהם - אבל הוא לא שכח. אחרי יומיים הגיע כל הציוד החסר. זה סיפור אחד מבין רבים".

מורשת לדורי דורות

בתמונות שבקבוצת הפייסבוק שהוקמה לזכרו, אסף נראה אוחז בפטיש ובונה בעצמו עם החיילים לשבייה מעץ, וגם סוגר בעצמו שבת כדי לשמור על המקום אחרי שהתברר כי אין מפקד בדרג נמוך יותר שנשאר בשטח. חיילים - מילואימניקים וסדירים - מתארים שם כיצד הוא דאג אישית לכל אחד מהם, מעזרה בפתיחת עסק, דרך המלצה לראיון עבודה ועד הבאה ארצה בהפתעה של אם לחייל בודד לכבוד סיום קורס חשוב.

האמונה שלו בחיילים היתה בלתי מוגבלת. באחת הפעמים, בניגוד לדעת המפקדים שתחתיו, הוא שלח דווקא את החייל הבעייתי ביותר לקורס מ"כים. האמון שנתן באותו חייל הפך אותו לאדם אחר והצמיח מפקד מעולה.

"חצי שנה אחרי שאסף נפל, כשהוא עוד היה חטוף בעזה, יצאנו לשחרר מועקה ועשינו ג'וגינג", מספרת קלארה. "תוך כדי הליכה אמרתי לאילן: 'אסף כל הזמן דאג לאנשי המילואים, בוא נחשוב איך אנחנו יכולים להמשיך את זה'. ככה נולד הרעיון לדאוג למילואימניקים".

הרעיון הפך למפעל מרשים עם חזון בקנה מידה לאומי. 255 מילואימניקים ומילואימניקיות כבר השתתפו בתוכנית חוסן בחמישה מחזורים שונים, ועוד ארבעה מחזורים עתידים להתקיים בשנה הקרובה. התוכנית כוללת ריטריט פתיחה של יומיים־שלושה בבית מלון, ונושאיה מתמקדים בחוסן, בחיזוק מרואה ערכות היחסים האישיות והמשפחתיות, בייעוד מקצועי ובניהול פיננסי.

לכל משתתף נבנית תוכנית ליווי אישי שנמשכת חצי שנה, ובמהלכה מתקיימות פגישות אישיות וקבוצתיות. בניית התוכנית וההנחיה שלה נעשו על ידי אנשי מקצוע מהשורה הראשונה. "התוכנית שלנו לא עוסקת בפוסט־טראומה", מסבירה קלארה, "המטרה שלנו היא לתת כלים כדי למנוע את ההגעה לשם. לעצור את הגל עוד קודם. אם יש מקרים שבהם המנחים מזהים פוסט־טראומה, הם משקפים את זה למשתתפים וממליצים על דרכי טיפול".

אילן: "תוך כדי הפעילות שמנו לב עד כמה חסר לאנשי המילואים מקום שבו אפשר לקיים כנסים, מפגשים, ישיבות, פגישות עבודה. מכאן נולד הרעיון של הקמת בית לאומי למילואים. בחג השבועות, כמה חודשים אחרי שאסף נפל, נסענו לארוחת חג עם הילדים של אסף אצל מכרים במושב מולדת בגלבוע, ופגשנו שם במקרה את אייל זמיר, שאז היה מנכ"ל משרד הביטחון. שיתפנו אותו ברעיון, והוא אמר: 'יאללה, קדימה, לכו על זה'. הוא בעצם היה הקטליזטור של הרעיון.

"בדרך חזור התקשרתי אליו לוודא שהוא רציני, שהוא באמת רוצה את זה. התחלנו לגלגל את הרעיון, ואז יום אחד התקשר אלי רמי גרינברג, ראש עיריית פתח תקווה, ואמר: 'שמעתי על היוזמה שלכם להקמת בית לאומי למערך המילואים. אני רוצה לבנות אותו בפתח תקווה'. הוא הקדיש לטובת הפרויקט 25 דונם בשכונת צמרת, השכונה שתוקם בשטח שעליו היה הבסיס של סיירת מטכ"ל בסירקין, והיום אמיר ברעם, שהחליף את זמיר בתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון, מתמסר לזה באותו אופן.

"בהמשך ישבנו בפגישה אצל ראש הממשלה עם גורמי בכירים. ראש הממשלה אמר לנו: 'זה רעיון גאוני, פשוט גאוני. רק בבקשה, תשאירו שם למורשת כמה מבנים של סיירת מטכ"ל'. ואכן, יהיו שם מבנים לשימור ומוזיאון קטן".

לקלארה, שאיבדה במלחמה גם שניים מתלמידיה - רס"ל שגיא עידן וסמ"ר איתי שהם - לא נוח עם הבולטות שאסף מקבל במפעלי ההנצחה. מבחינתה, מה שחשוב זה המשך הרוח שלו, ולא האדרת שמו. לכן בפגישה עם ראש הממשלה היא ביקשה שלא יקראו לבית המילואים על שם אסף חממי.

"היא אמרה לו שהפוקוס צריך להיות על אנשי המילואים, והוא ענה לה: 'גברת חממי, אני מכבד את דעתך, אבל אני רוצה שהמורשת של אסף חממי תישאר לדורי דורות'. בקרוב תהיה הנחת אבן פינה, ונצא לדרך. התוכנית כוללת הקמת אודיטוריום, אולמי הרצאות, חדרי זיכרון, חדרי לימוד, חדרי we work, ובהמשך גם מתקני ספורט. שותפים לפרויקט הלאומי הזה משרד הביטחון, צה"ל, עיריית פתח תקווה ועוד תורמים יקרים שהתגייסו".

"אדוני, תברך אותי"

את אסף חממי פגשתי בינואר 2018 בבסיס צבאי בקריית ארבע. אני זוכרת היטב את החיוך המבויש, את הפנים המוארות, את הפשטות. הוא היה אז מפקד גדוד צבר בגבעתי, ואני ערכתי סיור במקום כחלק מתחקיר לקראת כתיבת רומן ביוגרפי על בניה שראל, מפקד סיירת גבעתי שנפל בצוק איתן.

"פתאום הגיע בחור לשטח וקרא למילואימניקים לרדת מהטנקים. היה קר, והוא הושיב אותם מסביב לקפה ושאל אותם מה שלומם ומה חסר להם. הוא הגיע בלי דרגות. הוא לא התלהב מדרגות. הם שאלו מי הוא, והוא ענה: 'אני אחד משלכם, אסף חממי'"

אסף היה מפקד וחבר קרוב של בניה. ידעתי שהם אהבו והעריכו מאוד זה את זה, וניסיתי לחלוב זיכרונות וסיפורים מהאיש הצעיר שישב מולי. לא הצלחתי. אסף לא היה איש של מילים. הוא שידר חמימות אנושית ואפס פוזה צבאית קשוחה, אבל עדיין היה אגוז קשה לפיצוח. הבנתי שהקשר המיוחד שנוצר בינו לבין בניה היתה מבוסס על חברות בין הפכים: בניה אש, אסף מים. בניה מדבר בלהט, אסף מקשיב. בניה עושה שטויות, אסף מתגלגל מצחוק.

"בניה היה מגיע אלינו עם אסף, ואני עוד רואה אותם עושים מנגל יחד פה בחוץ על הדשא", אומר אילן. "בניה היה משהו מיוחד. אם הוא היה חי, הוא היה צומח להיות ראש ממשלה. היה לנו אירוע מורכב בשבעה על אסף. משפחה שכולה אחרת הגיע לנחם, ודיברה נגד בניה. אנחנו קמנו ויצאנו מהחדר. לא נסכים שידברו כך על גיבורי ישראל".

כשאילן מגיש לי את "עשרת הדיברות" שכתב על בנו לקראת ההלוויה (הראשונה, שהתקיימה לפני השבתו לישראל), כל דיבר ודיבר מתיישב היטב עם הדמות שפגשתי: "נתינה, צניעות ודרך ארץ, חמלה ומחילה, הקשבה, להימנע משיפוטיות ומביקורתיות, להאמין בדרך שלך, להיות ממוקד מטרה, להיות יציב ואיתן, לדבר פחות ולעשות יותר, ורק באהבת חינם".

אלה הערכים שעליהם גדל וחונך אסף, שאותם יישם לאורך חייו, וכעת הם המצפן לאוהביו ולממשיכי דרכו הרבים, שמגיעים ממגזרים שונים ומגוונים. "נסעתי עם חבר לצפון, והוא רצה שאכנס למתחם הקבר של רשב"י", מספר אילן. "זה לא משהו שאני נוהג לעשות, אבל נכנסתי. כשבאתי לצאת מהמתחם, פנה אלי אדם בלבוש חסידי וביקש: 'אדוני, תברך אותי'. נתתי לו כאפה על השכם ואמרתי לו: 'תהיה בריא'. הוא אמר: 'לא, לא, לא', הוריד את הכובע וביקש שאשים את יד ימין שלי על ראשו. הייתי נבוך, אבל שמתי ואיחלתי לו בריאות למשפחה והצלחה. כשהרמתי את הראש ראיתי טור של 50 חסידים שמחכים לברכה.

"שאלתי: 'למה אני?' החסיד אמר לי: 'כי אתה אבא של אסף חממי. כשאסף עלה למעלה, רבי עקיבא בא לקראתו ואמר לו: עכשיו אתה יושב ליד הקב"ה ואני יושב לידך. ואתה, אילן, הכי קרוב לאסף'. התחלתי לברך את האנשים, ראיתי שזה לא נגמר, וכבר התחלתי לאחר לפגישה שקבעתי, אז בסוף חיבקתי יחד את כולם, התנצלתי שאני ממהר ואמרתי להם: 'אני אוהב אתכם, אתם חלק חשוב מהעם שלנו'".

לאורך כל התקופה שבה אסף היה חלל חטוף בעזה, משפחת חממי שמרה על קו ממלכתי. הם מיעטו להתראיין ותרגמו את כאבם ואת הציפייה המתוחה לשובו לעשייה משפחתית וציבורית. "ייצגנו את הבן שלנו, והוא לא היה רוצה שנצא להפגין", מסבירה קלארה, "כמפקד צעיר, הוא אמר שהוא לא ייפול בשבי על הרגליים, ושלא יעשו עסקאות תמורתו".

בהיבט המשפחתי, הם ממשיכים במה שנהגו לעשות לפני מותו של אסף, ופעמיים בשבוע מוציאים את הנכדים (פעם את ילדיו של אסף ופעם את ילדיו של איתן) ממסגרות החינוך ומבלים איתם עד הערב. הם גם מארחים את הנכדים מעת לעת בסופי שבוע. "הנכדים הם הנחת שלנו. לא תמיד קל להם, אבל הם צומחים להיות ילדים נפלאים ומיוחדים מאוד".

יש רגעי שבירה

אלון, האמצעי מבין ילדיהם של אסף וספיר, היה צריך להתאושש מחוויית החילוץ הלא פשוטה שעבר ב־7 באוקטובר. הוא הגיע לחגוג את השבת והחג עם אביו בבסיס, ושאר בני המשפחה היו אמורים להגיע במהלך היום. "אסף תמיד היה דרוך", מספר אילן, "גם כשכבר היה מח"ט, הוא היה זה שקופץ ראשון עם כל נגיעה בגדר. הוא תמיד חש שמשהו עומד לקרות, ואף פעם לא ישב על זרי הדפנה. הוא גם הזהיר מפקדים מעליו שאסור להיות שאננים, ונאמר לו שהוא 'רואה שחורות'. באותו לילה אסף ישן בנעליים ועם המדים על הכיסא, ואלון ישן במיטתו".

אסף נפרד מבנו בנשיקה ובמילות אהבה, ויצא לקרב. אחרי שהות ארוכה בחמ"ל האגודה, אלון חולץ בשלום על ידי אל"ם טל אשור והמילואימניק רז בוקובזה. "ב־7:00 וכמה דקות שלחתי לאסף הודעה 'מה איתך? מה עם אלון?', וכשהוא לא ענה הבנתי שמשהו קרה", מספרת קלארה, "בדיעבד, אלה היו הדקות שבהן אסף נפל.

"במוצאי השבת התהפכו לי המעיים. לא יכולתי לשבת בבית, אז נסענו לבית של אסף בקריית אונו. הכל היה חשוך, 23:00 בלילה, ולא רצינו להעיר את ספיר ואת הילדים, אבל אז הדלת נפתחה וספיר יצאה כשמאחוריה קבוצה של אנשי צבא. שאלתי מה קרה, והיא ענתה: 'אסף נעדר'. באותו רגע התעלפתי, ובזמן שהייתי מחוסרת הכרה ראיתי בעיני רוחי את אסף פצוע קשה. כשפקחתי עיניים בבית החולים, היתה לי ידיעה ברורה שהוא לא בין החיים".

עד שהוכרז רשמית על מותו, ב־27 בנובמבר 2023, בני המשפחה עברו טלטלות רבות. "30 אלף איש השתתפו בהלוויה", מספר אילן וההשתוממות עדיין בקולו, "גם בהלוויה השנייה". "במשך שנתיים ישבנו שבעה", מוסיפה קלארה, "אנשים לא הפסיקו לבוא לפה".

"אני גם אח שכול", משתף אילן, "אחי, איתן, היה לוחם גולני שנפל בתאונת אימונים. היום, כשאני אב שכול, אני מבין את ההבדל. כשבאו לבשר לנו על מותו של אסף, הסתכלתי על קלארה ואמרתי לה: 'שלא נהיה כמו אבא שלי, שחייו כבו'. אנחנו משתדלים. זה לא קל. יש גם רגעי שבירה.

"איפה אני בוכה? בבית הכנסת. הרב ד"ר רצון ערוסי, הרב הראשי של קריית אונו, מבקש ממני להגיע לתפילה בשבת. אני שם את הרכב רחוק ומגיע ברגל. כשמוציאים את ספר התורה, אני מתפרק ובוכה. אני לא מסוגל להוציא הגה. אבא שלי חזר לבית הכנסת בגיל מאוחר. גם אני חזרתי לבית הכנסת, ופתאום, בגיל 68, אני עולה לתורה. אסף נתן לי משמעות. הוא עשה להורים שלו שינוי והיפוך קערה".