"אין שום דבר בעולם
שיכול להדביק את הלב כשנשבר
כמה כוח יש לו הזמן
תרופה יחידה לכל מה שנגמר בחיים"
(מתוך השיר "בן אדם" של רועי סנדלר)
בין שלל האמנים המוכרים שיעלו על במות טקסי הזיכרון ל־7 באוקטובר תופיע גם נערה בת 17, דפנה אליקים, שתעמוד נבוכה ומבוישת עד לרגע שבו תקרב את המיקרופון לפיה. את החלל ימלא קול הפעמונים הצלול שלה, שישתלב בהרמוניה עם קולו של היוצר רועי סנדלר, ואז ניתן יהיה להבחין בשינוי שיחול בה. היא תזקוף את גווה הפגוע באותם ביטחון ועוצמה שהפגינה גם ב־7 באוקטובר, אז עמדה מול המחבלים שירו למוות, מול עיניה, באביה ובארוסתו, והתעקשה שאחותה הצעירה תיחטף עימה לעזה. בכך כנראה הצילה את חייה.
51 ימים שהו השתיים בשבי לבדן, בגופן נעוצים רסיסים. נערה בת 15 שהפכה ברגע אחד למעין אמא קטנה לילדה בת 8. דפנה הרגיעה, חיבקה, ליטפה ואחזה בחוזקה בידה של אחותה, אלה, בזמן שהועברו יחד מדירה לדירה, ממכולה בשוק למסתור בבית ספר, ממנהרה מעופשת אחת לאחרת. שתי ילדות ללא הורים, עטופות בחיג'אב, כאשר סביבן קורסים ברעש המבנים המופגזים על ידי צה"ל.
דפנה ואלה הפכו בעל כורחן לאחד מסמלי הטבח בעוטף, כשתועדו על ידי המחבלים יושבות על מזרן לבושות בפיג'מות, ובהמשך צולמו גם לאחד מסרטוני הטרור הפסיכולוגי הראשונים שהפיק חמאס. דפנה אף חשפה לאחרונה כי חוותה הטרדה מינית במהלך השבי. כעת, לקראת ההופעות שיתקיימו ברמת גן ובבת ים, שוב מגייסת דפנה את תעצומות הנפש שפרצו ממנה מול המחבלים ומביעה בקשה יוצאת דופן. "אני לא רוצה שישכחו את 7 באוקטובר, ומצד שני לא רוצה שזה יהיה הדבר היחיד שיזכרו בהקשר אלי", היא אומרת. "אני רוצה שאנשים יכירו אותי גם כדפנה הזמרת, זו שהלוואי שתייצג את ישראל באירוויזיון ושאולי תצליח להפוך לדוגמנית. אני לא רק דפנה אליקים החטופה שחזרה משבי חמאס, כמו שמציגים אותי בכל מיני מקומות.
"השתניתי. אני לא אותו אדם שיצא להפסקות בלימודים וישב בצד לבד עם הטלפון. אני יכולה פתאום לקפוץ על ילדים, לרקוד בלי בושה, לשיר. מאז השבי הפנמתי שחיים פעם אחת. בעבר בקושי דיברתי עם ילדים בשכבה, עכשיו לא אכפת לי לצרוח מולם באמצע מסדרונות בית הספר".
סנדלר מביט בה בחיבה, כמו אח גדול. "הלוואי שדפנה תגיע לכל ההישגים שהיא חולמת עליהם", הוא אומר ברוך, "אין ספק שהסיפור שלה מהשבי חייב להישאר במודעות, אבל בשביל הנפש שלה אני רוצה שיתאפשר לה לדבר גם על דברים אחרים, אופטימיים יותר. הזיכרונות האלה לוקחים אותה לאחור, לרגעים הקשים, ולפעמים היא אומרת 'לא כיף לי לדבר רק על זה'".
על הבמות ישירו בשניים את שירו של סנדלר "בן אדם". את הקליפ לשיר הם בחרו לצלם בנחל עוז. "זה לא היה כדי להחזיר את דפנה לכאב, אלא כדי לספק לה חוויה טובה וזיכרון אחר שילווה אותה לכל החיים", מסביר סנדלר, "המוזיקה מרפאת ויכולה לסחוף אותה למקומות מאושרים יותר. דפנה צריכה לקחת את השבי ולהסתכל עליו כשיעור שחוותה, ואני מבין אותה כשהיא מבקשת שלא להפוך את החטיפה למרכז החיים שלה".
איך ההרגשה להופיע יחד לראשונה?
סנדלר: "זו התרגשות גדולה וצמרמורת בנפש. אני מקווה שגם דפנה מרגישה ככה".
דפנה: "אני כבר מרגישה ככה. אין לי ספק שאחשוב על אבא שלי, נועם, על ארוסתו דקלה ערבה, על תומר הבן שלה, שהיה אח שלי. השורה 'אני בסוף רק בן אדם' היא זו שאתחבר אליה שם הכי הרבה".
"כל השנים שברחו לי מבין הידיים
הייתי משלמת לחזור אל אותם הימים
מביטים לשמיים, רחוקים מכל הדאגות
אין לי כוח ליפול שוב"
החיבור בין רועי סנדלר (27) לדפנה אליקים אירע באקראי. הוא זמר מגיל 6, יוצר, מלחין, איש תוכן, פרזנטור, כוכב הדוקו־ריאליטי "פושרז", מעצב אופנה בהתהוות והאקס המיתולוגי של אנה זק. היא שורדת שבי, קיבוצניקית הנחבאת אל הכלים, זמרת בארון ומתמודדת עדיין עם השלכות השבי בעזה.
"לפני ארבעה חודשים נפגשתי במקרה במסעדה בקריית אונו עם אחד הפאנליסטים בערוץ 14, שבדיוק סיים להקליט פודקאסט אצל שירן פרץ, שהיום היא היחצנית שלי", הוא מספר. "נכנסנו לשיחת עומק, הוא הציע לי להשתתף בפודקאסט שלה, ואמרתי שאשמח כי אני אוהב לדבר. שבוע אחרי זה הגעתי אליה ושם ראיתי את דפנה. לא זיהיתי אותה, למרות שהכרתי את הסיפור. שוחחתי עם אמא שלה, מעין, ואחרי כמה דקות היא שאלה אם אני זוכר את התמונה המפורסמת של דפנה בשבי, כשהיא בפיג'מה כהה. התנצלתי שלא זיהיתי אותה מייד ואמרתי לה שבא לי לראות את הבת שלה שמחה. דפנה אמרה שהחלום שלה הוא להיות זמרת, שגם תוכל לייצג את ישראל באירוויזיון.
"באותו רגע אמרתי שיש לי שיר להשמיע לה, ואם היא תאהב אותו נבצע אותו יחד. את השיר 'בן אדם' כתבתי לפני כשלוש שנים יחד עם איתן קלימי ותמר יהלומי, יום אחרי שהשתחררתי מבית חולים בעקבות חיידק אלים בלב. הקלטתי את השיר עם כמה זמרים מוכרים, כמו לירן דנינו ובן צור, אבל זה לא הרגיש לי מושלם. מעין ודפנה התרגשו כששמעו את השיר, ושבוע אחר כך כבר הקלטנו אותו יחד. אחרי שבועיים צילמנו את הקליפ".
אף שלא נכתב על 7 באוקטובר, מילות השיר טומנות בחובן המון כאב וגעגועים, לצד תקווה, חוסן, צמיחה ומלחמה על הנפש. התוצאה היא ספק בלדה מלנכולית־ספק תפילה, הקורעת את הלב ומרגשת כאחת.
דפנה, ידעת מי הוא רועי סנדלר כשנפגשתם לראשונה?
"לא", היא מצחקקת במבוכה, "כשסיימנו את הפודקאסט ונכנסתי עם אמא לאוטו, בדקתי מי הוא והתברר שאני מכירה שירים שלו. במיוחד אהבתי את 'תזייפי אהבה'. היום אני אוהבת עוד הרבה שירים שלו".
סנדלר פורץ בצחוק: "לא אכפת לי שלא מכירים אותי, ואני לא זקוק לסלפי ברחובות. חשוב לי רק שיכירו את היצירות שלי".
הופתעתם מהחיבור ביניכם?
דפנה: "הופתעתי מזה שהוא הציע שנבצע שיר ביחד. נלחצתי קצת".
סנדלר: "הכל קרה מהר והרגשתי כאילו אלוהים מכוון אותי. דפנה היא מלאכית ואני רואה בה המון דברים. לפעמים רק צריך להביט לאדם בעיניים ודרכן לראות שמחה או עצב. התחברתי אליה עוד לפני שידעתי איך היא שרה. כשהייתי בגילה לא תמיד היה מי שיכוון אותי ויאמר לי שנעשה יחד מוזיקה. אני שמח לחסוך לה את השאלות, את כאבי הראש, העצבים".
הצעת לה לשיר לפני ששמעת אותה. אולי היא היתה מזייפת?
סנדלר: "ידעתי מהר מאוד איך היא שרה. באותו יום בדקתי בגוגל וראיתי אותה שרה עם יובל דיין בטקס המשואות במאי 2024 ועם רביב כנר ביום ירושלים".
דפנה אהבה לשיר מאז היתה ילדה, אולם סירבה להצעות של אביה להופיע בטקסים בבית הספר. "שרתי רק בנוכחות המשפחה, עם קריוקי, כי גם אבא שלי אהב לשיר", היא מספרת, "רק אחרי 7 באוקטובר החלטתי שאני לא מפחדת יותר, שאני עושה כל מה שאני רוצה וחולמת עליו".
מייד לאחר שהקליטו את השיר, בחרו סנדלר ודפנה לצלם אותו בקיבוץ שבו גדלה, במקום שבו נרצחו באותה שבת 15 תושבים ושמונה נחטפו לעזה. אחד החטופים הוא צחי עידן, שנרצח בשבי והושב לישראל לאחר 510 ימים. הוא נקבר לצד בתו הבכורה, מעיין, שנרצחה ב־7 באוקטובר. בת אחרת של צחי, שרון עידן, היא חברתה הטובה ביותר של דפנה.
חלק מהקליפ מצולם ליד הפרות ברפתות הקיבוץ, והשאר מול אחד הבתים הסמליים שם. בבית הזה התגוררו עמרי מירן, הנמצא בשבי חמאס כבר שנתיים, זוגתו לישי לביא ושתי בנותיהם הפעוטות. בצילומים הנציחה דפנה גם את זכרו של אחיה החורג, תומר ערבה אליעז, גיבור בן 17 שאולץ ללכת עם המחבלים לבתי התושבים ולקרוא להם לצאת החוצה. לאחר כשעה וחצי, שבהן תועד על ידי המחבלים כשהוא שומר על קור רוח, הצליח תומר לברוח מהם ולהסתתר. מתחקיר צה"ל עולה שקיימת סבירות גבוהה כי בשל זיהוי שגוי הוא נורה בידי כוח לוחמים.
דפנה, איך הרגשת כשחזרת לנחל עוז?
"זה היה עצוב, במיוחד כשצילמנו ליד הבית של עמרי ולישי. היא שמעה את השיר וביקשה שנצלם שם. זו היתה הפעם השלישית שהגעתי לנחל עוז מאז השחרור, והמקום לא נראה שמח כמו שהיה בעבר. בפעם הראשונה שהגעתי לשם נכנסתי לבית שלנו והכל היה הרוס. הטלוויזיה היתה מחוררת מיריות וככה גם הארון של אבא, הקירות והדלת של הממ"ד, שהיה החדר שלי".
"מה אני כאן בעולם אם לא חלק משלים?
את כל מה שנכתב כי כמה קשה לא לשאול
למה ולמה על מה שקיים בחיים"
את רגעי האימה בממ"ד דפנה אינה יכולה לשכוח. "כולנו היינו שם. אבא, דקלה, תומר, אלה ואני. פחדתי כשהם ירו על הדלת ופתחו אותה. הם ירו באבא ובדקלה ולקחו את תומר. חשבתי שדקלה כבר מתה ושאבא מחוסר הכרה. שמרתי על אחותי ונראה לי שכולם היו עושים את זה. נפצעתי מרסיסים בגב, ואלה נפצעה ביד וברגל.
"המחבלים צעקו עלי בערבית. הם לקחו אותי איתם והבנתי שאלה לא מעניינת אותם. לא יכולתי להשאיר אותה שם עם אדם מת ועם אחד שעומד למות, אז התעקשתי שתבוא איתי. אבא התעורר לרגע וביקש שלא נלך, שנישאר איתו, אבל המחבלים כיוונו אלי נשק כל הזמן ואמרו שאם אדבר הם יירו גם בי. הם לקחו את כולנו ברכב לכיוון עזה, אבל אחרי שירו עלינו העבירו אותי ואת אלה לרכב אחר. בעזה ניתחו לאלה את האצבע ביד ועשו את זה בלי הרדמה. היא לא הפסיקה לצרוח. בכיתי, אבל אמרו לנו שאסור לבכות. השתדלתי מאוד לא לבכות יותר לידה, גם לא כשהמחבלים אמרו שאני אהיה כמו גלעד שליט ואשאר אצלם שש שנים. אחד המחבלים נגע בי וליטף אותי. הוא אמר שאשאר איתו ויהיו לנו ילדים".
מה החזיק אותך בתוך התופת הזה?
"העובדה שאלה היתה איתי. הייתי חזקה בשבילה. היתה לי גם תקווה קטנה שאבא עדיין בחיים למרות שנפצע קשה. עם תומר לא ידעתי מה קורה. התייחסתי אליו כמו אח שלי, לא כמו אח חורג, כי הוא נכנס לחיים שלי כילדה בת 8".
זה הגיל שבו אחותך נחטפה לעזה.
"אני חטפתי אותה", היא צוחקת לרגע ומייד מרצינה. "אנשים אומרים שהצלתי אותה, אבל יש לי גם תחושת אשמה שהיא היתה בעזה בגללי. העדפתי שהיא תהיה איתי ושאדע מה קורה איתה מאשר להשאיר אותה מאחור. פחדתי שמחבלים אחרים ייקחו אותה איתם ויעשו לה משהו. אני זוכרת שהיא היתה בהלם בדרך לעזה. היא לא בכתה ולא הבינה בהתחלה מה קורה. בכל פעם שהעבירו אותנו מקום שמו עלינו חיג'אב. אצלי רק העיניים היו בחוץ וזה היה מחניק וחם, לאלה אפשרו להשאיר את הפנים גלויות אבל השיער ושאר הגוף היו מכוסים".
מה עשיתן כל היום?
"סתם ישבנו, ישנו, או שעשיתי לאלה תסרוקות. לפעמים הצקתי למחבלים ועשיתי דווקא. למשל, כשהם לא הסכימו שאפתח חלון אז דווקא פתחתי. מדי פעם הם נתנו לאלה לראות טלוויזיה עם הילדים שלהם. היא ראתה איתם את הסדרה 'הקאסה גרנדה' שאפשר לראות גם בישראל".
יצא לכן להתקלח?
"אולי שלוש פעמים בכל השבי. זה לא באמת מקלחת, כי זה היה מי ים מלוחים עם חול. גם לא היה סבון".
מה חשבת כשלקחו אתכן למנהרות?
"בהתחלה חשבתי שהמחבלים רוצים להרוג אותנו. ידעתי שיש מנהרות ממזמן ותמיד פחדתי שהן גם בתוך ישראל, אבל לא ידעתי איך הן נראות. הם פשוט הצביעו על חור ברצפה ואמרו לנו לרדת. זה היה מפחיד, אבל שם ראיתי חטופות אחרות. פגשתי את רומי גונן ואמילי דמארי, וגם את התצפיתניות לירי אלבג ואגם ברגר. בשבועיים האחרונים הייתי גם עם חן גולדשטיין והילדים שלה".
איך הרגשת כשראית עוד ישראלים חטופים?
"כשהגענו לשם המחבלים אמרו לי שיש שלושה חטופים למטה, וחשבתי שאולי תומר ביניהם. דמיינתי מין איחוד משפחתי. כשראיתי את החטופות האחרות הבנתי כמה גדול היה 7 באוקטובר, כי שמעתי מהן על הנובה ועל החיילים החטופים".
חשבת בשבי על האפשרות שאולי לא תחזרי הביתה בחיים?
"הייתי שם במחשבה שמה שיקרה, יקרה. לא פחדתי מהמחבלים ולא חששתי להתנגד להם. אם אני צריכה למות, אז אמות. כשאחד המחבלים אמר לי 'אני אהרוג אותך', עניתי לו 'בסדר'. כאילו לא היה ממש אכפת לי".
מאיפה האומץ להיות חצופה אליהם?
"מה אכפת לי, הם כבר לקחו אותי. אני סתם ילדה מבחינתם".
היו לך רגעי שבירה?
"יום אחד אמרו לי שבעוד שבוע אנחנו חוזרות הביתה. ספרנו את הימים, וביום שבו היינו אמורות כאילו לחזור, אמרו לנו שזה לא יקרה. בכיתי. זה היה רגע שבו הרגשתי שאני לא יכולה יותר".
"תקבל אותי למרות הכל
עד היום לא העזתי לחלום כי ברחתי
לא מחפשת תשובות מספיק שנלחמתי
בסוף אני רק בן אדם"
מאז חזרה לישראל מתגוררת דפנה עם אמה ואחותה בשדרות. בין האחיות יש הומור שחור שרק הן מבינות. לפעמים, כשהן מתווכחות, היא אומרת לאלה בצחוק "לכי, לכי לעזה".
איך בישרו לך המחבלים שאת חוזרת הביתה?
"אמרו לנו יום לפני, כשהייתי בדרך עם אלה לשירותים. המחבלים עצרו אותי ואמרו לי שחתמו עסקה ושיכול להיות שאני ואלה חוזרות בתוך כמה ימים. לא ידעתי אם להאמין או לא. השתחררתי עם משפחות גולדשטיין וברודץ', עם אלמה אברהם ועם רון קריבוי. היה לי קשה להיפרד מהתצפיתניות. התחבקנו מהר כי המחבלים היו בלחץ להוציא אותנו. הם התריעו שאם נעביר פתקים ממי שנשאר מאחור, ישאירו אותנו במנהרה. לירי היתה אמיצה. היא חוררה בסיכה על כוס את מספרי הטלפון של האימהות שלהן, וכשיצאנו התקשרנו אליהן. הייתי בטוחה שהעסקה תימשך ואני עוד מעט רואה אותן בארץ, אבל זה לא קרה. לא האמנתי שלירי והחברות שלה יחזרו שנה אחריי".
נפגשת עם התצפיתניות מאז חזרת?
"לצערי עדיין לא מצאנו את הזמן".
דפנה שמעה על מותו של אביה רק לאחר שחזרה לישראל. מתחקיר צה"ל עלה כי נועם ודקלה נחטפו עם דפנה ואלה, והמחבלים הניחו אותם ברכב שעשה את דרכו לגבול. לוחמי צה"ל ירו לכיוונם וכנראה הרגו את דקלה. בעקבות זאת המחבלים נטשו את הרכב והילדות הועברו למכונית אחרת, בעוד האב ודקלה נותרו מאחור. דקלה נקברה עם תומר ב־16 באוקטובר, ולמחרת נמצאה גם גופתו של נועם.
"ביום שבו חזרתי ראיתי שרק אמא מחכה לי ושאלתי אותה איפה אבא. היה לה מין חיוך מוזר כזה והיא כמעט בכתה. פשוט הבנתי. שאלתי מה קורה עם תומר, וגם על זה היא לא ענתה. אסור היה לה לומר לי בלי שפסיכולוגים יהיו איתנו, אז הבנתי לבד מה התשובות".
את חושבת שתחזרי בעתיד להתגורר בנחל עוז?
"אני רוצה לחזור לשם, אבל זה קשה לי עדיין. לא בא לי להיות שם בלי אבא שלי, בלי דקלה, בלי תומר. אני מרגישה קרועה, אבל אני עדיין לא חייבת להחליט. גם ככה אוכל לחזור לקיבוץ רק אחרי שימלאו לי 18".
את חושבת היום על הגיוס לצה"ל?
"בניגוד לנערים בגילי, עדיין לא קיבלתי צו גיוס כי הצבא מעוניין לעשות איתי שיחה לפני כן. אם זה תלוי בי, אז אני רוצה להתגייס בשביל אבא שלי וגם בשביל תומר, שלא הספיק להפוך לחייל. אבא תמיד אמר שהוא מחכה ללוות אותי ללשכת הגיוס ולהגיע לטקס ההשבעה בכותל. הוא רצה שאהיה טייסת, אבל אני רוצה לשרת בלהקה צבאית".
איפה השבי חוזר אלייך היום?
"אני משתדלת לא לחשוב על הימים האלה יותר מדי, ואני גם לא חולמת עליהם כי גם ככה אני לא נרדמת עד ארבע בבוקר. לפעמים אני נוסעת בכביש ורואה מכולות ברזל, כמו כאלה שהמחבלים החביאו אותנו בהן, ואז אני נזכרת בעזה ושהיו במכולות הרבה עכבישים. אלה נלחצה מהם וגם אני. אחרי חודש עם המחבלים העכבישים היו באותו רגע הדבר שהכי הפחיד אותנו".
"לא לוותר על הנפש
ממך מגיעה גם השמש
שוב תזכיר שבסוף
אני רק בן אדם"
נראה כי השנה הזו תהיה טובה עבור רועי סנדלר. מלבד הדואט המרגש עם דפנה והקליפ המרטיט של שניהם, הוא עובד על אלבום חדש, השיק לאחרונה ליין בגדי אופנה שנמכר בימים אלו גם בבוורלי הילס ושייך למותג המשפחתי שנקרא "טפו טפו", נכנס למערכת יחסים הדוקה עם הדוגמנית ליה ברקן ומתעתד לחדש בסוף נובמבר הופעת יחיד מלאה ברדינג 3 - הראשונה זה כעשור.
הוא תמיד אהב לשיר והופיע כילד בן 12 בפני מאושפזים בבתי חולים. שנתיים אחר כך למד לכתוב מוזיקה מארקדי דוכין. "הייתי ילד שמן ששוקל 110 ק"ג, והמוזיקה היתה מקום הבריחה שלי", הוא אומר בכנות. "התמקצעתי אצל ארקדי ודרכו למדתי לכתוב בתבניות מסודרות, אפילו הופעתי איתו על במה כשהייתי בן 14. שם הגיע השינוי שלי, כי לא אהבתי את הנראות שלי וחששתי לבריאות. בגיל 16 כבר אירחתי את ארקדי על הבמה ברדינג 3".
באותה תקופה היה סנדלר כבר מוכר לדור הצעיר, במיוחד לאחר שהופיע עם אמו בדוקו־ריאליטי "פושרז", על שישה צעירים שחולמים להצליח בעולם הבידור ועל הוריהם שעושים הכל כדי להגשים להם את החלום. בעוד הוא הופיע בפרק הראשון, בשני הופיעו נועה קירל והוריה.
"מאז אותה תוכנית החלטתי שלא אעשה יותר ריאליטי, כי זה שונה מהמציאות. גם אם אצטרך לשבת בבית לא אעשה את זה, כי ריאליטי לא מרגש או מפתה אותי. אני מכיר אנשים שהריאליטי ריסק אותם מבחינה נפשית. לא אכפת לי שלא יידעו ברחוב מי אני, חשוב לי רק שיכירו את השירים שלי. אני כל הזמן במודעות על היוטיוב, מה קורה באפל ובספוטיפיי".
אתה גם בודק כל הזמן את מספר העוקבים שלך ברשתות החברתיות?
"יש לי בערך 300 אלף בכל הרשתות ומעולם לא קניתי עוקב. ביום שבו הורדנו את נסראללה, העליתי לטיקטוק שיר של איל גולן וצירפתי מילים שכתבתי על החיסול. עשיתי את זה בשתי דקות, וזה הגיע למיליון צפיות. אני מקבל את זה שלפעמים אני עובד קשה על שיר ופתאום הוא מקבל רק 10,000 צפיות. זה לא גורם לי להרים ידיים או להתייאש".
רק פעם אחת הוא כמעט הרים ידיים. זה היה בשנת 2022, כשהיה בתקופת שיא בקריירה שלו וקצת אחרי שכתב את השיר הקצבי "אין מושלם", שהפך ללהיט טיקטוק. שיר אחר שלו, "אהובתי", שנכתב במקור לחתונת אחותו, הפך גם הוא להצלחה מסחררת ולזמר חתונות פופולרי. ואז ברגע אחד הכל נקטע. "זה קרה כשהתקבלתי לעונת ה־VIP של 'נינג'ה ישראל' ובסוף האימון הראשון שלי אצל מתן בלו נשכבתי על המזרן עם 40 מעלות חום", הוא משחזר.
"הלכתי למיון בכל יום ובכל פעם שחררו אותי עם סיפור אחר, כמו מחלת הנשיקה או קורונה. אמא שלי פנתה למעבדה פרטית, עשיתי המון בדיקות ובאקו לב התגלתה הבעיה. מצאו חיידק טורף שהתיישב על המסתם הראשי בלב. מתברר שבמסתם הזה היה פגם מולד, שלא הייתי מודע אליו עד לאותו רגע. הייתי מאושפז בבית חולים במשך שלושה חודשים".
אתה יודע איך חטפת את החיידק?
"באותה שנה עשיתי המון טיפולי שיניים, וזה כנראה הגיע משם".
במקביל להתמודדות הרפואית, נפרדו הוא ואנה זק, רגע לפני שהיו אמורים לטוס יחד לתאילנד. סנדלר פחות אוהב שמחטטים שוב במערכת היחסים שהסתיימה לפני כמעט שלוש שנים, ואומר שמדובר בפרידה מבחירה ושאחרי המשבר הרפואי הכל מתגמד בעיניו. "באותם ימים פחדתי לא לחיות בגלל החיידק. חזר לי הצבע ללחיים רק אחרי שהרופא אישר לי להופיע על במה עשר דקות".
עד לתקופת הקורונה סנדלר היה חתום בחברת ההפקות של איל גולן. לאחר מכן הגיע אליו משקיע שהיה שותף גם של המפיק האמריקני סקוטר בראון, המייצג את ג'סטין ביבר ושהסכסוך בינו לבין טיילור סוויפט מילא את עמודי הבידור.
אלא שהמשקיע התמודד עם אירוע רפואי, ומאז סנדלר החליט להיות עצמאי. הוא קיבל אחריות לעצמו, הקים חברת הפקות ומקווה שאחת הזמרות הראשונות שתחתום אצלו תהיה דפנה אליקים. "אני מרגיש שיש לי כלים לתת, וכל עוד יהיה לה הרצון להיות בקדמת הבמה, אני אהיה שם בשבילה", הוא אומר. "ההופעות ביום הזיכרון ל־7 באוקטובר ילמדו אותנו איך היא מרגישה. אני רוצה שדפנה תגיע להישגים בעשייה שלה ותמריא לגבהים שעליהם חלמה מאז היתה ילדה".
