תודה לך, אם עברייה | קובי אריאלי
ההגדרה הכי מדויקת של הימים הארוכים האלה שעברה ישראל היא שאלה ימים ללא רגע אחד זכור או נוגע. רק חיים ארוכים בתוך ענן מתאבך של כאב ודאגה וקצת ייאוש והרבה תקווה וכוכבית גדולה שמתלווה לכל דבר, והמשהו הזה שעולה לו כל הזמן במעלה הגרון ופה ושם מתפרץ החוצה ומתפרק.
ובכל זאת, הרגע האחד שלי מצוי בקרן רחוב ירושלמית. ביום חורפי סתמי אחד של תחילת חורף 2025, שיא הדשדוש וחוסר הודאות. סתם בוקר אפור של רחוב יפו פינת רוממה, סתם מכונית קטנה, לבנה, סתם חייל צעיר בציוד מלא שיורד מהאוטו וסתם אמא שיוצאת ממושב הנהג ומחבקת אותו לפני שיילך לתחנה המרכזית ויחזור לבסיס בדרום.
והחיבוק מתחיל ולא נגמר. הוא נגמר. הוא לקח פי עשרים אולי מהזמן שמקובל לחיבוק של פרידה. היא חיבקה וחיבקה וחיבקה. אני הייתי רחוק ורק צפיתי. לא שמעתי מה היא אמרה. אולי בירכה? אולי מלמלה. אולי בכתה. כנראה שתקה. והרגישה והתפללה. והוא, החייל, לא ממש הבין מה היא רוצה מהחיים שלו. הוא כבר רוצה לחזור לצוות ולמלא משימות, אבל הוא התמסר לחיבוק הבלתי נגמר הזה של אם עברייה. ואני חיבקתי אותה בעיני והבנתי באחת איפה ומתי אנחנו חיים ומה אנחנו עוברים. בבוקר הזה אני שולח לה ברכתי ותודתי. תודה, אם עברייה. על הימים ועל הלילות ועל החיבוקים.
חשבתי לעצמי, צריכים לנעול את הממ"ד | שי גולדן
אני חושב שזה היה ב־9 באוקטובר, יומיים לאחר אותה שבת שחורה, כאשר עדיין לא ידענו, ולא הבנו, ב א מ ת, מה קרה לנו. מספר הנרצחים והחטופים עדיין לא היה ברור, וצה"ל עדיין טיהר את יישובי העוטף ממחבלים אחרונים.
אמרתי לענת רעייתי "אנחנו צריכים לקנות מוט בריח, לנעול את הממ"ד". המחשבה הזאת, שאולי נצטרך לנעול את עצמנו בממ"ד הדירה שלנו ברמת אביב, מתגוננים מפני מחבלים שיסתובבו חמושים בתוך הבית - המחשבה הזאת נדמתה לנו ריאלית. והרגע הזה, אשר בו נחרדנו ב א מ ת מפני הרעיון הזה, ואפשרות התממשותו, היה הרגע שבו הצלחתי להבין אלפית אחוז ממה שעבר על האנשים ביישובי העוטף ביום השחור והמטורף ההוא.
הנוח'בות הצליחו לחדור לא רק ליישובינו, אלא גם לתוך מחשבותינו ופחדינו ובתינו. לראשונה בחיי הרגשתי מאוים ב א מ ת בביתי, בממ"ד, בלב ישראל. הרגע הזה היה הרגע שבו לראשונה בחמישים פלוס שנות חיים כאן שאיבדתי את האמון ביכולתה של ישראל להגן על הישראלים. וזה היה רגע נורא. רגע קטן, ונורא־נורא גדול.
האסון שקרע לי את הבטן | איתי אילנאי
נדמה שכל אחד מאיתנו זוכר איפה הוא היה במוצאי השבת, 27 ביולי 2024. אני, לפחות, זוכר.
ישבתי בסלון הבית, עם אשתי ושלושת ילדיי, כששמעתי שמשהו לא טוב קרה בצפון. ככל שנקפו השעות התבררו ממדי האסון: רקטה כבדה שירה חיזבאללה התפוצצה במגרש הכדורגל של מג'דל שאמס והרגה 12 ילדים. תמונותיהם – רכים, יפים, מחייכים – שפורסמו בימים שלאחר מכן טלטלו אותי, אותנו.
בערב התקרית נחת במג'דל שאמס מסוק ובו הרמטכ"ל דאז, הרצי הלוי. ביחד עם אלוף פיקוד הצפון באותה עת, אורי גורדין, סיירו שני הקצינים בזירה ושוחחו עם התושבים. בשלב מסוים ביקשו דקה לעצמם, והתיישבו זה לצד זה בפינת מגרש הכדורגל. כתמי הדם עוד הכתימו את הדשא הסינטטי.
באותה שיחה הוחלט כי הגיעה השעה לצאת למבצע לחיסול פואד שוכר, רמטכ"ל חיזבאללה. מבחינתו של גורדין, שבמשך תשעה חודשים התייסר מול פקודות שהנחו אותו לנהל "הגנה אקטיבית" בגבול הצפון, היתה זו הפקודה שלה המתין בכיליון עיניים. סוף־סוף ניתנה לו ההזדמנות לשחרר את כל עוצמת הפיקוד שלו על לבנון.
גורדין לא יכול היה לדעת זאת אז, אבל חיסולו של שוכר היה לאבן הדומינו הראשונה, שבעקבותיה הוכרע חיזבאללה בתוך חודש בלבד. היא שהובילה גם לקריסת משטר אסד, ואפשרה את מבצע "עם כלביא" באיראן. אבן הדומינו הזו תשנה מקצה לקצה את מצבה האסטרטגי של ישראל.
ולכן אם היה רגע מפנה אחד, שבו התהפכה קערת 7 באוקטובר על פיה, היה זה אותו רגע במגרש הכדורגל במג'דל שאמס. בנקודת הזמן הזו, מתוך הקטסטרופה, יצאה ישראל להתקפה רבתי, שסופה בהסכם החטופים שנחתם בשבוע שעבר בשארם א־שייח.
צהלת השחרור, ויבבת המוות | יפעת ארליך
רגעים רבים במלחמה אנצור בליבי, אבל רגע אחד עולה על כולם. הוא מכיל בתוכו יגון איום ושמחה אדירה. הרגע הזה התרחש בבית החולים תל השומר בשמונה ביוני 2024.
נועה ארגמני, אלמוג מאיר, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו חולצו מהגיהינום בעזה. הם הובאו לבית החולים והתקבלו בקריאות צהלה וריקודי שמחה.
סמוך אליהם, באותו בית חולים, התכנסה משפחת זמורה, אחרי שהתבשרה כי ארנון נפצע אנושות בעת שפיקד על מבצע חילוץ החטופים. ארנון זמורה, מפקד בימ"מ, שהוביל את מבצע החילוץ ההרואי, לא שרד את הפציעה. משפחתו קיבלה את בשורת מותו, על רקע קריאות הגיל שמילאו את בית החולים. האיש, הבן, האב, האח, מסר נפשו למען אחרים.
הרגע הבלתי אפשרי הזה מסמל את המחיר שאנשי כוחות הביטחון ומשפחותיהם נכונים לשלם כדי להציל חיים. הוא מסמל את הערבות ההדדית, סלע קיומנו.
ארנון זמורה הוא שם דבר, אבל בעצם כל אחד מבין 1,152 חללי מלחמת חרבות ברזל הוא גיבור שהשתתף במבצע צבאי גדול להצלת החטופים ולהשבת הביטחון. עם שחרור כל החטופים נזכור לעד שמעבר לפרגוד יש מי ששילם מחיר נורא, כדי שכולנו נוכל לשמוח.
חיבוק של נחמה | איה כורם
"מלחמה מוציאה את הרע ביותר ואת הטוב ביותר מבני אדם", ואני נאחזתי בטוב הזה כמו שלא נאחזתי בשום דבר אף פעם. בשנתיים האחרונות למדתי לדבוק בו, לגלות עיוורון סלקטיבי לכל דבר מלבדו ולקוות שאני לא משוגעת. לפחות לא יותר מכל אחד אחר. חברים שלי לעיתים לא הבינו, אנשים לפעמים הסתכלו עלי עקום. אבל המקצוע המשונה שלי ששלח אותי בשנתיים האלה בין היתר לנהריה, לשדרות, לירושלים, לבאר שבע ולקיבוצים בעוטף, נתן לי את המתנה היקרה ביותר: נסעתי להיות עם הכאב והקושי, פגשתי את הדבר שאנחנו נלחמים עליו. את הישראלים: קשי עורף, גאוותנים, אכזריים לעיתים, רחוקים מלהיות מושלמים, אבל ללא צל של ספק - המשפחה שלי. משפחה עצומה שחיבקה אותי אליה בחיבוק מזיע של נחמה.
את הרע ביותר פגשנו בשבת ההיא. רובנו מעולם לא עמדנו מול רוע צרוף יותר. כל רוע נוסף שהגיע אחריו פגש חומה בצורה של טראומה. הנפש היא כעת אגרוף מכווץ שיום אחד אולי ייפתח, מי יודע מתי. אני כבר לא צריכה לחשוב על הרע ביותר על בני אדם, עכשיו אני יודעת שהוא שם. ממתין. והטוב ביותר בבני אדם? אני מוקפת בו. נהרות של טוב, של נדיבות ואצילות נפש. החטופים ששבו מן השבי, משפחות החטופים, החיילים בסדיר ובמילואים ומשפחותיהם, הפצועים, הנופלים, הגבורה של כולם היא נס, נס אמיתי וחי, והוא לא נשלח מלמעלה, אלא מעשה ידי ולב אדם.
ערב כחול עמוק | דויד פרץ
זה היה הערב הכחול בעולם. כל טיפת עצב השתקפה במראת השמיים, נעמדה כעדה מרה למצב הלא ניצב. "ערב להזכרת החטופים" בתיאטרון דימונה. מיצגים הועמדו בחצר, כיסאות פלסטיק לבנים נפרשו ברחבה, אנשים כתבו פתקים לחטופים. בין סוף החורף לתחילת קיץ אכזרי. אמצע המלחמה, וסופה מי ישורנו? כמה קרועים היינו, שהיינו צריכים להזכיר את החטופים? מי צריך לזכור את מה שאי אפשר לשכוח? אבל השגרה משגרת את חיציה המאלחשים, וצריך להזכיר שהעולם הפוך והם שם.
לאט־לאט הרחבה התמלאה אנשים. משפחתו של שגב כלפון, בן העיר; משפחתם של רומי גונן ואורי דנינו שהגיעו מרחוק. בתחילה זה נראה כמו אירוע משפחתי מוזר, ישראלים מכאן ומשם מתחברים דרך אהבה וקהילה. אלא שמחבלי הנוח'בה פעלו בשליחות שטן הגורל והגרילו אקראית מוות או חיבורים ישראליים במנהרות, או כאן מעבר לגדר, בערב מחבר קצות עצבים חשופים, מצוקות חיים ואת קצות העצב.
הדעות נחלקו בלחישה. היו כאלו שאמרו עסקה עכשיו, היו כאלו שחשבו עוד כוח - אבל כולם רצו את שיבת החטופים. דווקא בחילוקי הדעות יכולת לראות לב ישראלי פועם בכל חדריו. הרבה חיבוקים היו, לא מדיניות "יחד ננצח", אלא כדי להרגיש חיבור מאחורי דעות ושונות. צילמתי צלליות נשים, כה שונות אחת מהשנייה, בלונים צהובים ואורות דימונה איחדו אותן בחיבוק. הדיבורים דוברו, הלילה ירד, הערב נגמר בהפרחת בלונים צהובים אל תוך שחור הלילה.
חשבתי על הבלונים ההם כשהודיעו שאורי דנינו נרצח בשבי, חשבתי עליהם כשרומי גונן חזרה, ואני עדיין חושב על הבלונים הצהובים עכשיו. מחזיק אצבעות לשגב שצריך לחזור בימים ובשעות הקרובים. כמה מתאים שמכל הצבעים בחרנו בצהוב הכי לא חגיגי או קיצוני, אבל כשהבלונים עלו אל מעל שמי דימונה נזכרתי שאין צבע בולט יותר מצהוב, על רקע השחור
המראות שלא אשכח בכביש הארור | אייל לוי
ב־8 באוקטובר נסעתי לעוטף, בכל זאת עיתונאי. בצומת זיקים חיילים אמרו שאין מעבר, אז התחכמתי והגעתי בעזרת דרך צדדית.
רק שההבעה הבטוחה התחלפה במהירות בחוסר אונים, מה לעזאזל אני עושה כאן? נדדתי בשאריות נוף שהכרתי מעשרות פעמים קודמות בעוטף. רכבים שרופים נחו באמצע הדרך, ענני עשן ריחפו מעל, והאמרים עמוסי חיילים מיהרו דרומה, התעלמו מקיומי.
ואז, בכביש 232, בכניסה לקיבוץ עלומים, שכבה גופה. שנתיים עברו וגם כיום אני יכול לספר היכן היא נחה ובאיזו תנוחה. אין מראה שנחרט יותר בזיכרון מאיש שכבר אינו נושם.
כמה שזה איום, ככה זה מהפנט. תחנת אוטובוס שבה עולים מדי יום תלמידים בדרכם לבית הספר, או אנשים שממהרים לעבודה וכעת שוכב בה גבר מת, חסר תנועה.
זו לא תמונה שצריך לראות באמצע יום סתווי, זה פשוט לא מסתדר בראש. השדות שמאחור, השמש שזורחת וציוץ הציפורים ברקע עם איש שאתמול היה חי והיום שוכב דומם על האספלט הלוהט.
המשכתי לקיבוץ בארי וחזרתי לאותו מקום אחרי שעה, הגופה עדיין שכבה בשמש, ללא דורש. ככה זה במלחמות - יש "תעדוף", יש "קדימות". אפילו לא שמתי לב אם הוא היה מחבל ארור, או צדיק אמיתי, כל מה שאני יודע שזה היה איש מת ללא כותרת.
כמה דקות אחר כך יצאתי מהרכב חצי זומבי, לא מבין מאין אני בא ולאן אני הולך. מי חשב שככה תיראה מלחמה?
האם היא זכתה לדעת? | הילה אלפרט
הכיכר היתה הומה באותה שבת בחורף. על הבמה דיברה עידית, אמא של אלון אהל, וכשעלו בי הדמעות, יד זרה, גרומה, החליקה לתוך שלי במין אינטימיות, כאילו שנים שזה המקום שלה.
היא אמרה שקוראים לה רחל, שהיא מגיעה מגבעתיים. אישה קטנה עם שיער אפור, אסוף במין גולגול מוקפד שהזכיר לי רקדנית בלט. "עזה לקחה ממני כל כך הרבה", חייכה את צער המילים. "היא לקחה את אחי ואחרי זה את הבן שלי", המשיכה והרגשתי איך אנחנו מהדקות את האחיזה. כאילו בתוכה ימצאו המילים את הכוח לצאת ותוכל להן ההקשבה.
"אני חולה, אין לדעת עוד כמה זמן נותר לי", המשיכה בעברית שעוד אוצרת בתוכה שנים שבהן עסקה בהוראה, "אבל אני באה לפה כל שבוע כי החטופים צריכים לחזור. אני מתביישת מול אלה שיצאו משם, אנשים בשארית הכוחות. חרפת המילים שנשמעת פה היא בלתי מתקבלת על הדעת. אני מגיעה לפה כי השכול הוא דבר נורא, האדישות מולו קורעת את הלב. אימהות לא צריכות לקבור בנים, ולא חשוב לאיזה אלוהים הן קראו כשילדו אותם", ואז היא חיבקה אותי, ובחיבוק שלה היה מהחיים והיה מהמתים, והיה בו מכל האימהות שפגשתי בשנתיים הארורות האלה. "אם החטופים לא יחזרו הרי שהאובדן שלי, כל אובדן החיים במערכות ישראל, היה לשווא", אמרה לי לקראת פרידה.
יותר לא ראיתי אותה, ועכשיו אני רק מתפללת שעמדו לה כוחותיה, שתראה גם היא, ריבון עולם, הם שבו לגבולם.
להגיש את האסון | אברי גלעד
אני שונא רכבות הרים. אוהב נסיעה בטוחה ויציבה בכיוון אחד, הבטן שלי לא עומדת בתהפוכות. שיושב באולפן החדשות המרכזי של המדינה כל לילה בחצות, כל כך הרבה תהפוכות, עליות חדות ונפילות נוראיות נפלו על שעת השידור הצנועה של שרקי ושלי, בקצה לוח השידורים.
אני לא יכול לספור כמה ימים הגעתי לעבודה עם מצב רוח טוב, יום של הישגים במלחמה, יום של תקווה שאולי עוד משהו טוב יצא מכל זה, רק כדי לקבל את שלוש המילים "יוצא פורסם עלינו", שזה הקוד לזה שהודעה על חללים חדשים תצא מדובר צה"ל בדיוק על שעת השידור שלנו. וכל מה שהכנו, כל דברי הנחמה, כל התקוות ומעט בדיחות הדעת שהצלחתי לקושש ולהביא לתוכנית כדי להקל מעט על הלב, הולכים לפח. עוד לילה קודר למשפחות ועוד אבן על הלב ליושבי האולפן.
ואולי עכשיו, כשחלק מזה מאחורינו, חלק החטופים והמלחמה העצימה פרק א', אולי תהיה איזו תקופה טיפה פחות מטורפת, קצת ניתנת לחיזוי כמה שעות מראש, איזו יציבות שידורית. ואלי זאת קונספציה שנולדה בי ממש הרגע, והאמת היא שהמלחמה המקומית נגמרה, המלחמה העולמית רק מתחילה. מרכבת הרים לרכבת שדים.
האהבה ששרדה | טל אריאל יקיר
בין אינספור המראות שנצרבו אצלי בתודעה במהלך המלחמה היה רגע אחד מצמית שנגע באמת הפשוטה והמייסרת, ולימד אותי על שבריריותה של נפש האדם. זה היה ביום ה־498 לטבח בעוטף, אז שוחרר סשה טרופנוב מהשבי הארוך בידי הג'יהאד האסלאמי.
בת זוגו, ספיר כהן, שורדת שבי אף היא, עמדה מול המצלמות הרבות שמילאו את מתחם העיתונות בבית החולים שיבא ונתנה הצהרה לתקשורת. מצד אחד היא עמדה זקופה ובוטחת, עורה קרן ועיניה נצצו מאושר. מנגד, נשנק קולה לראשונה מאז נחטפו שניהם מקיבוץ ניר עוז, וזה קרה מול כל עם ישראל. זה לא היה בגלל שנזכרה באכזריות שבה נלקחה לעזה או משום שתמונות הגיהינום שאותו חוותה 55 ימים חזרו אליה.
היא פשוט בחרה לחשוף פרט אישי ומזוקק מהשיחה האינטימית שניהלה עם סשה בלילה הראשון שלהם יחד, ובו סיפר לה כי חשש שלא ישרוד וקיווה כי היא תתגבר עליו ותמצא אהבה חדשה. כמי שליוותה את ספיר בפגישות אישיות, בשיחות ארוכות ובהודעות טקסט אינסופיות, לא הופתעתי שזו היתה הנקודה שריסקה אותה. ספיר ראתה משהו שרבים פספסו וגרם לה למועקה וחרדה. הציבור הביט בסרטונים ששחרר הג'יהאד ומהם ניבט סשה כשהוא חד, ממוקד ובריא יחסית. רק היא ידעה את האמת. ספיר התעלמה מהטקסט הנוקב שהוכתב על ידי שוביו והתמקדה בעיניו. היא הבחינה בייאוש, בכאב, בסבל, וחששה שירים ידיים. מחייו, משניהם, מהתקווה לחזור. ברגע שהפנימה כי הצליחה להרגיש אותו בדיוק מרחוק, נסדק שריון הפלדה שעטתה על גופה וזוקק לשנייה אחת עוצמתית, שרק מי שהכיר אותה שם אליה לב.
