זהו סיפור על טבח נורא. סיפור על מחילה, על תקווה, על שינוי. זהו סיפור על רוח אנושית שלפעמים צריכה רק דחיפה קלה כדי לפרוח. זהו סיפור על טוב ורע. זהו סיפורה של רואנדה.
סרג' גאסור היה ילד בן 8 בזמן הטבח ששיסע את המדינה לפני 31 שנה. אנחנו פוגשים אותו ליד כנסייה במחוז בוגסרה, שעה וחצי מדרום לבירה קיגאלי. בכנסייה זו נטבחו יותר מ־5,000 מתושבי האזור. הוא מספר שכאשר הממשל הקודם רצה להיפטר משבט הטוטסי, הם ריכזו אותם גם באזור הזה, כי ראשית - אין כאן כמעט מקורות מים, ושנית - היה כאן מצבור גדול של זבובי צה-צה קטלניים. הוא גדל באווירה של גזענות, אבל חשב שזאת הנורמה. "כשאתה גדל לתוך זה - זה מקומם אותך, אבל זה לא נראה חריג. אלה היו החיים".
כשמטוסו של הנשיא הופל ב־6 באפריל 1994, סרג' שמח. אבל סבתו, שאצלה גר, הרגישה שמשהו איום עומד לקרות. "הם הולכים להרוג את כולנו", אמרה לו. היא צדקה. שעות מספר לאחר נפילת המטוס החלו בני ההוטו להצית את הבקתות, שגגות הקש שלהן הקלו את המלאכה. איש משבט הטוטסי לא ישן באותו הלילה. למחרת יצאו כולם מבתיהם עם כל מה שהיה להם: פרות, עיזים, תרנגולות, מזרנים, כל מה שיכלו לקחת. כולם צעדו לכנסייה, כי הם האמינו שגם הרוצחים יכבדו את קדושת המקום. 5,000 איש התקבצו מסביב למבנה הקטן ובתוכו. הילדים והזקנים הוכנסו פנימה, הגברים והנשים החזקות לקחו סכינים והתארגנו מסביבו כדי להגן עליהם. "דמייני את כל האנשים האלה בלי מים זורמים ובלי שירותים. לפעמים אני עדיין נזכר בריח. הרוצחים הגיעו חמושים ברובים וברימונים, ולמגינים לא היה סיכוי. הם נורו, חבריהם גררו אותם פנימה ולא היה איך לטפל בהם. אני זוכר גבר אחד שנורה בראשו והתחנן למים. לא היה לנו לתת לו".
אנחנו נכנסים לכנסייה. כאן אסור לצלם, וטוב שכך, כי אני לא בטוחה שיש לי הכוח בידיים ללחוץ על הכפתור בנייד. בכניסה ארונות זכוכית מלאים גולגולות. חלקן מנופצות, בחלקן תקועה סכין שנשברה. על הקירות תלויים בצפיפות בגדי הנרצחים אחרי שנטבלו בחומר משמר.
לטובחים היה לוח זמנים מסודר: טובחים בין 9:00 ל־17:00, ואז הולכים לחגוג. הם היו אוכלים את הפרות והעיזים של הנרצחים ושותים לשוכרה. ביום הראשון הם מצאו מספיק אנשים לרצוח מחוץ לכנסייה, ומי שהיה בתוכה ניצל. מסוקים של הממשלה ריחפו מעל כדי לאמוד את מספר הנרצחים ולתכנן את היום למחרת.
ביום השלישי - לא היה מי שיעצור אותם, המגינים נרצחו כולם. ליתר ביטחון, הם לא נכנסו ישירות לכנסייה הצפופה אלא זרקו פנימה רימונים. בקדמת הבמה אנשים שרו והתפללו, מתוך מחשבה שאם הם ימותו - הם יגיעו ישירות לגן עדן. גם סרג' וסבתו התקדמו אליהם, ואז הושלך רימון. "סבתא שלי ספגה את הפיצוץ וככה ניצלתי. היא נהרגה במקום. הייתי מכוסה בחלקים שלה. באותו שלב לא הבנתי בכלל שזאת סבתא שלי, לקח לי הרבה זמן לעבד את זה. לילות רבים אני מתעורר וזוכר את הספסל שעליו ישבנו. זה בדיוק הספסל הזה", הוא אומר ומצביע על הספסל הנמוך בשורה השלישית.
סרג' הצליח לברוח והתחיל לרוץ. הוא רץ דרך גדר חיה. שוטר ירה בו עד שהוא נעלם מעיניו. סרג' החליק לתוך תעלת שופכין, קם והמשיך לרוץ. בינתיים, המשיכו הרוצחים לטבוח באנשים בכנסייה. מי שלא היה לו נשק, השתמש בכלי עבודה - קלשון, מעדר, הרבה מצ'טות. כלי הרצח מוצגים בכנסייה. לידם - ויטרינה עם מזוודות, השנייה עם כלי אוכל, השלישית עם תרופות. כמה שזה מזכיר את אושוויץ. אנחנו ממשיכים למבנה המטבח שמאחורי הכנסייה, שם התקבצו התינוקות אחרי שאימהותיהם נרצחו. לשם לא הגיעו רוצחים אלא רוצחות, מתוך מחשבה שזאת עבודה קלה שמתאימה לנשים. סרג' מצביע על כתם על הקיר ומספר שעליו ניפצו הרוצחות ראש של תינוק. הוא ממשיך בתיאורי הזוועות של מה נעשה לנשים, אבל אני לא יכולה להכיל את זה עוד ויוצאת לשאוף אוויר.
בחוץ - שני קברי אחים עצומים. כשיורדים לתוכם, מוצאים שורות ארוכות של ארונות קבורה מכוסים תחרה. כמו ארכיון עצום של ארונות. יותר מ־5,000 איש נרצחו כאן. הסיפור הזה חזר על עצמו בכנסיות ובמקומות אחרים רבים ברחבי המדינה.
להעסיק רוצחת
עוד מעט נחזור לסיפורו האיום והמופלא של סרג', שבזכותו "שדה החלומות" נבנה כאן. אבל קודם, אנחנו חייבים להבין איך מדינה שעברה טבח כל כך מזוויע ורחב היקף, הצליחה בתוך 30 שנה להפוך למקום בטוח מאוד, מאוחד מאוד ושליו מאוד.
מכיוון שלא היתה דרך אמיתית לשפוט את כל הרוצחים כי בתי המשפט קרסו, הוחזר לשימוש הגצ'אצ'ה - בית המשפט הקהילתי. בהליך זה עמדו הרוצחים מול הקהילה שלהם, שאת חלקה הם רצחו במו ידיהם, התוודו וביקשו מחילה. "זה מאוד קשה לעשות את זה מול חברי הקהילה שלך שאתה בעצמך פגעת בהם, וגם הם יודעים בדיוק מה עשית אז אי אפשר לשקר", מסביר סרג'. הגצ'אצ'ה היתה מקבלת את בקשת הסליחה שלהם ופוסקת להם עונש מאסר, תלוי בחומרת מעשיהם. אם הם היו מביעים חרטה, העונש היה מופחת. היום כולם כבר משוחררים וחזרו לקהילה.
סרג' אפילו מעסיק מישהי מהרוצחים. "היא באמת רצתה לחזור לקהילה. היא ידעה מה הסטיגמה שקשורה לזה והביעה חרטה אמיתית. אני מסתכל על העתיד. היא כבר גמורה, אבל מה יהיה בהמשך?"
כל מה שהוא אומר הגיוני בשכל, אבל בלב? איך אפשר לסלוח?! "אני לא רוצה שהשנאה תמשיך לעד. אני רוצה שינוי", הוא אומר. אני לא משתכנעת, אבל כשמסתכלים על רואנדה היום - זה פשוט עובד. הוטו וטוטסי עובדים יחד, אפילו מתחתנים זה עם זה. "אני לא שוכח מה שהיה. עובדה, אנחנו כאן, בכנסייה. אבל אני לא אוחז בכעס, זאת לא הזהות שלי". ברגע שנגמר הטבח, הנשיא החדש אסר פעולות נקמה.
מוזמנים ללטף גורילה
בואו איתי רגע החוצה מקבר האחים, לשלווה שבחוץ, לשמיים הרחבים של אפריקה, לגבעות הירוקות. בואו ניקח רגע לנשום, להבין איפה אנחנו נמצאים. רואנדה היא רפובליקה קצת יותר גדולה מישראל, במרכז אפריקה, סנטימטר מדרום לקו המשווה. בצפון - שמורת טבע מדהימה שבה פּוֹרות ורבות גורילות ההרים המפורסמות. זהו פרויקט שיקום שהמדינה מתגאה בו, ומי שמשאת ליבו היא ללטף גורילה צריך לשאול את עצמו למה. מי שרוצה רק לצפות בהן בביתן הטבעי, יצטרך להיפרד מ־1,500 דולר ולזכות לרוץ אחרי גושי פרווה שחורה ביער־עד.
במזרח הגבול עם טנזניה יש שמורת ספארי גדולה, שבה יוכל המבקר לפגוש את "חמשת הגדולים": היפופוטם, קרנף, פיל, אריה ונמר. רואנדה מכונה "ארץ אלף הגבעות" וכשמה כן היא, ועל גבעותיה גרה רוב האוכלוסייה בכפרים קטנים ועוסקת בחקלאות. מזג האוויר מושלם תמיד, ואם אינכם דוברים קינירואנדה תוכלו להסתדר די בקלות באנגלית.
רואנדה היא פנינה של שלווה ונעימות, אבל כאמור, היא לא היתה כך תמיד. מתחת לחיוך של אזרחיה היפים מסתתר כאב עמוק ש־31 שנה לא הצליחו להקהות. הכאב על טבח העם הרואנדי. מ־7 באפריל 94' ובמשך 100 ימים נטבחו ברואנדה מספר זוועתי של קורבנות. יש הטוענים ל־500 אלף, יש המדברים על יותר ממיליון. הם נרצחו על ידי שכניהם, חברי הילדות שלהם, לעיתים אף על ידי בני משפחותיהם. הם נרצחו באמצעות רובים, רימונים, מעדרים ובעיקר מצ'טות. נשים רבות נאנסו במודע בידי נשאי איידס, שידעו שהם מעבירים להן את המחלה. 30 אלף תינוקות נולדו מאונס המוני זה, נשאים מיום היוולדם.
כדי להבין איך הר געש של שנאה נוראה כזאת מתפרץ, יש ללכת כ־100 שנה לאחור, ל־1884, השנה שבה קיבלה גרמניה חסות על המדינה. עד אז חיו ההוטו (עובדי האדמה) והטוטסי (רועי צאן ובקר) בהרמוניה. הגרמנים ראו בשבט הטוטסי "גזע ארי שחור", הפרידו אותו מההוטו והעניקו לו כוח ושררה. הבלגים, שכבשו את רואנדה במלחמת העולם הראשונה, המשיכו בקו הגזעני של גרמניה ואף העמיקו אותו. השנאה, המרמור והאפליה פרחו. זרמי לבה תת־קרקעיים החלו לרחוש מתחת לאדמה הברוכה של רואנדה.
ב־1959 התרחשה הפיכה של בני ההוטו, שהחלו לפרוע באריסטוקרטיה הטוטסית שהתעמרה בהם. 100 אלף בני טוטסי נמלטו מהמדינה. שני השבטים נלחמו אלה באלה, עד שב־1990 פלש למדינה כוח של בני שבט הטוטסי הגולים. הממשל הגיב בטבח של טוטסי. אבל זה לא הסוף.
הסכם הפסקת אש נחתם בין השבטים ב־1993, אך היתה קבוצה של מורדי הוטו שהתנגדה לו. הם ישבו בסבלנות ותכננו את הטבח הגדול. ב־6 באפריל 94' ניתן האות לשערי הגיהינום להיפתח, עת יורט והופל מטוסו של השליט. היה זה טבח שיטתי, שהחל באנשי המיליציה, שעברו בית־בית והקימו מחסומי דרכים, והמשיך בהתקוממות עממית אכזרית ביותר.
הגרמנים אותם גרמנים
כשסיפרתי לאבא שלי, אריה אלדד, שאני נוסעת לרואנדה, הוא נחרד. לפני 31 שנה הוא היה קצין רפואה ראשי וטס למדינה כדי להקים בה בית חולים שדה. ברואנדה שהוא זוכר היו גופות צפות על אגם קיוו הגדול, שהאדים מדמן. הוא זוכר את אכזריות הפציעות, ולא האמין שיכול להיות שינוי עמוק כל כך.
אבל זה נכון. היום מדברים על "הנס של רואנדה" - נס השיקום של מדינה שסועה, שתושביה היו עדים למעשי אלימות מהנוראיים שידעה האנושות, סבלו מהם, וחלקם השתתפו בהם. 40% מתושבי המדינה נטבחו או נמלטו. היום היא פנינה ירוקה של שלווה באפריקה. צריך לראות כדי להאמין שזה אפשרי, וגם אז קשה להבין איך מחילה מוחלטת כזו תיתכן.
ב־2003 אומצה ברואנדה חוקה האוסרת אפליה על רקע אתני. סעיף השבט נמחק מתעודת הזהות. וכאילו לא די בכך, נאסר בחוק כל שיח מפלג או מתסיס. "אסור להצביע על מישהו ולהגיד שהוא משבט טוטסי או הוטו", מסביר לי ידיד מקומי. על בדיחות גזעניות בכלל אין מה לדבר. "רק אם אני יושב עם חברים מהשבט שלי מותר להתבדח. אני יכול להגיד לחברים שלי, 'יואו, מאן, תפסיק להתנהג כמו הוטו!' שזה אומר - תפסיק להיות וולגרי וחסר נימוס".
הוא מספר שאחרי הטבח נכנסו השורדים לבתי הקורבנות או הרוצחים שברחו, והשתלטו על אדמות ועל בקר. הנשיא לא ראה את מה שקורה בעין יפה, הלאים את הרכוש וחילק אותו לאלו שלא היה להם. "הוא דאג שלכל אזרח תהיה לפחות פרה אחת. פרה היא נכס כאן. חלק מהאנשים התקוממו כשהוא נתן פרות גם להוטו, אך הנשיא הגיב ועדיין מגיב ביד קשה נגד כל התבטאות מפלגת כזאת".
"הנשיא" הוא פול קגאמה, השולט ברפובליקה ביד רמה (יש יאמרו - קשוחה) החל מ־2003. בחוכמה רבה הוא הצליח לעקור את הפילוג ואת הרצון לנקמה, והיום, 31 שנה לאחר הטבח הנורא, הוא עומד בראש מדינה המתפקדת טוב משכנותיה. הבריאות לא רעה, החינוך משתפר, הצמיחה הכלכלית עומדת על 6%-8% בשנה. ועוד דבר: בעוד הגברים היו עסוקים בלאנוס ובלטבוח, הנשים מילאו את מקומם בשוק העבודה, מה שהופך את רואנדה לאחת מהמדינות השוויוניות ביותר מגדרית בעולם כולו. תראו אותן עובדות בכל משלח יד, אפילו כפועלות בניין.
קגאמה משליט מדיניות יוצאת דופן גם בתחומים נוספים: בניגוד למדינות מתפתחות אחרות בעולם שבהן מלוכלך ומוזנח, ברואנדה לא תמצאו זבל ברחובות. רעש המטאטאים ילווה אתכם בכל מקום שבו תבקרו, כל אזרח אחראי על סביבת הבית שלו, אסור לנסוע במכוניות מלוכלכות, עלי השלכת נאספים בקפידה, אין במדינה שקיות ניילון ותיירים אף מתבקשים להיפרד מהן לפני הכניסה אליה, אסור ללכת יחפים, ועוד חוקים ותקנות שהופכים את המקום הזה ליוצא דופן ממש.
זוכרים את הגרמנים והבלגים? בשיחה מקרית עם תושב מקומי עולה נקודה מעניינת. הוא מסביר שיש לנו הרבה מן המשותף, ואפילו נתניהו ביקר ברפובליקה לפני כמה שנים. "גם לכם היה ג'נוסייד. תזכירי לי מי עשה לכם את זה?". כשאני אומרת לו שהיו אלה הגרמנים, הוא אומר: "אה! גם לנו אין קשרים דיפלומטיים איתם. לא איתם ולא עם הבלגים". אני משפילה מבט ומחליפה נושא.
אהבה אפריקנית
הגעתי לרואנדה כדי לסקר את חנוכת "בית החלומות" - מיזם משוגע של קבוצת האופניים "ישראל פרמייר טק", במימון סילבן אדמס, רון בר און ושאול חציר ובמימון המונים של אוהדי הקבוצה. הוא הוקם באזור בוגסרה, כדי להעניק לילדים ולבני הנוער במדינה הזדמנות לרכוב, להתאמן ולהתחרות באופניים, ולקדם אותם באמצעות הספורט. במקום הוקם "פאמפ טראק", מסלול אימונים למרוצי שטח ברמה בינלאומית. הילדים הפוקדים אותו מקבלים בהשאלה זוג אופניים, ביגוד ומאמן, ורוכבים. השטח שעליו הוקם המרכז נבחר על ידי סרג' מיודענו, כי שם היו הרוצחים מהטבח חוגגים בכל ערב. הוא ביקש להפוך אותו למקום של תקווה.
לפני שלושה חודשים הבינו בקבוצה שלמתחם חסר בית, אז בתוך שלושה חודשים הוקמה האקדמיה הנחנכת היום, ובה משרד, כיתות לימוד, סדנה לתיקון אופניים, חדרי אחסון, מקלחות ושירותים. בבתים של הילדים אין שירותים.
שאול הוא מי שמסיע אותנו לראות את המיזם יוצא הדופן הזה, והוא נרגש כמו ילד. חציר הגיע לרואנדה לפני 15 שנה, כשהיה בן 35. לפני זה היה אחראי לוגיסטי של שגרירויות ישראל בעולם מטעם משרד החוץ, כך הכיר את המקום והתאהב בו. מאוחר יותר הוא גם יתאהב באישה מקומית, יתחתן, יתגרש, יחזור ארצה, ואז ישוב לכאן בהזמנת בכירים בממשל המקומי. הוא יקים אימפריה עסקית ואת חלק מהרווחים ישקיע בפרויקטים פילנתרופיים, כמו זה. הוא יתחתן עם מלכת היופי הרואנדית שכל משפחתה נטבחה כשהיתה בת 4, והיום היא בהיריון עם ילדם השלישי. היא יפה באופן עוצר נשימה. גם לה היה חלק משמעותי בפרויקט, והיא אף עיצבה את המבנה המקסים.
אדמס מסביר שעבורו ועבור חבריו הפרויקט הזה הוא "תיקון עולם" והוא חלק מהזהות של הקבוצה הזו משחר הקמתה. "אנחנו רואים את הקבוצה כשגרירת ישראל היפה והמצליחה בעולם, ומקדמים את הרוכבים הישראלים ואת הענף כולו בישראל. כיהודים וכבני אנוש, אנו מקווים ומאמינים שנוכל להביא אוהדים מישראל ומהעולם כולו להתאחד מאחורי הפרויקט הזה שילדי רואנדה ראויים לו כל כך".
ההצלחה הגדולה לא נעלמה מעיני UCI, איגוד האופניים העולמי, שהכריז על "שדה החלומות" כ"מרכז לווייני רשמי" ואימץ אותו לפעילות רחבה. הסיבה שחנוכת המבנה נערכת דווקא בימים אלה היא שבמקביל מתקיימת ברואנדה אליפות העולם ההיסטורית באופניים - הפעם הראשונה אי־פעם שאפריקה מארחת את האליפות היוקרתית מכולן, כעדות להתפתחות הגדולה של ספורט זה ביבשת. תופים אפריקניים וריקודים מסורתיים מקדמים את פני הבכירים שהגיעו לחנוך את המרכז החדש: ראשי UCI, שגרירת ישראל ברואנדה, התורמים, שרת הספורט המקומית ובכירים נוספים.
לאור ההצלחה יוצאת הדופן של המיזם הרואנדי, מתכננים מקימיו לשכפל אותו גם בישראל - בקיבוץ בארי ובבאר שבע. הרעיון הוא שבתי ספר יכניסו את האימון במתקנים לתוכנית הלימוד שלהם וכך יחוללו שינוי חברתי גם אצלנו בארץ.
החלום של קלודין
אני נוסעת עם סרג' בכפר קטן. אין כאן כביש, והאדמה המהודקת שעליה הג'יפ מקרטע נכבשה לרגל האירוע היום. אנחנו נוסעים לכפר כדי שאבין את ההשפעה העצומה של "שדה החלומות" על האוכלוסייה המקומית. סרג' מסביר לי שאפשר לפרנס משפחה כאן בדולר ליום. כן, הם יהיו רעבים, אבל ישרדו.
בבית של קלודין טוישימירה (Claudine Tuyishimire) אין רהיטים. רק ספסל רעוע צמוד לקיר. באחד מהחדרים - שני מזרנים על הרצפה. ארגז קטן משמש בתור ארון. כשאנחנו נכנסים, אבא שלה מפסיק את מזיגת הבירה הביתית שהוא מכין למכירה ובא להראות לי בגאווה את הבית הדל, החצר, שתי הפרות, עצי הבננה, הילדים והנכדים. זה המקום הכי עני שראיתי. קלודין מצהירה שהיא מאושרת, כי מאז שהיא רוכבת היא מגשימה את עצמה ומצליחה לעזור למשפחה שלה להתקיים. לפני חמש שנים, כשרק התחילה לרכוב, לא היה להם כלום: לא בית, לא פרות, לא שטח לגדל פירות וירקות, וגם לא את המתפרה הקטנה של אחותה. בזכותה, יש למשפחתה גם חשמל סולארי, כך שכשמחשיך הילדים הקטנים עדיין יכולים להכין שיעורי בית. תשעה חודשים אחרי שהחלה לרכוב כבר התחרתה באליפות רואנדה. הקריירה שלה הכניסה אותה לבית ספר טוב והביאה קצת כסף הביתה שאפשר למשפחה להתבסס כלכלית. בימים אלה היא מסיימת תיכון. אלמלא האופניים היא כנראה לא היתה הולכת לתיכון כלל.
היום קלודין עובדת כמדריכה ב"שדה החלומות". עובדי המקום מגדלים קפה בשדה סמוך. קלודין תערוך לתיירים סיורי קפה ותנהל את בית הקפה החדש שייבנה על הכביש הראשי. המקום הזה מייצר עבודות: מתקני אופניים, בריסטות, מאמני אופניים, מדריכים ומנקים.
"אופניים הם דרך חיים פה, הם הפרנסה", מסביר צדוק יחזקאלי, ובאמת הם משמשים לכל דבר: לנסיעה כמובן, בתור מונית, לנשיאת משאות מוגזמים לחלוטין (בדרך למגרש ראינו מישהו מעביר מיטה זוגית על זוג אופניים) ולהבאת הר של מספוא לפרת הבית, שעל פי חוק אסור לה לרעות בשדות.
יחזקאלי הוא עיתונאי ותיק שבמשך עשרות שנים כתב ל"ידיעות אחרונות". לאחר שנפצע אנושות ב־2008 מטיל רוסי במלחמה בגאורגיה, החליט שהוא צריך משהו שיצדיק את החיים שקיבל במתנה. הוא התמסר לתחביב שלו לרכוב על אופניים ובאמצעותו חזר לחיים. הוא יצא למסע אופניים מסביב לעולם, שלוש שנים עם רגל וחצי, כדי להוכיח לעצמו שהוא שלם למרות הכל. כששב מהטיול החליט להחזיר משהו לעולם אחרי הפציעה האנושה. הוא הפך לאחד ממקימי קבוצת האופניים, למנהל התקשורת שלה ובשנים האחרונות לאיש האמון על הפרויקטים שהיא יוזמת. ככזה, יזם עם שאול את המיזם ברואנדה.
באמת, הנוסע בכבישי רואנדה יחלוף על פני אלפי רוכבי אופניים, אבל במחוז בוגסרה יש להם משמעות נוספת: יש כאן מנהג - אישה שמתחתנת מביאה לביתה החדש זוג אופניים. למה? כי זה אזור מישורי והאופניים הם אמצעי התחבורה הראשי, אפילו יותר מאשר בשאר המדינה.
צדוק רותח מאי־הצדק ומהצביעות של העולם כלפי קבוצת האופניים הישראלית. "אנחנו הקבוצה היחידה שעושה משהו פילנתרופי, שעוזר לאנשים אחרים בעולם, ועלינו אתם יורדים?!" הוא אומר בזעם, בהתייחסו ליחס המחפיר שספגה הקבוצה בתחרות בספרד לפני כחודש. כזכור, בתחרות השלישית בחשיבותה בעולם פרצו מפגינים פרו־פלשתינים למסלול ועצרו את המרוץ מדי יום. כשהגיע המרוץ לקו הסיום במדריד, הם מנעו את סיומו ונהגו באלימות כלפי הרוכבים הישראלים, בגיבוי ראש ממשלת ספרד. הקבוצה התבקשה לעזוב את התחרות למען שלומם של שאר הרוכבים, אדמס סירב.
השם "שדה החלומות" נגזר מסרט מסוף שנות ה־80 בעל שם זהה. בסרט, בכיכובו של קווין קוסטנר, מוקם מגרש בייסבול בשדה תירס מבודד. מה שהדליק את צדוק ושאול היה קטע מסוים בסרט, שבו מובעת דאגה שאנשים לא יגיעו למגרש, ואז נאמר המשפט "תבנה, והם יגיעו". וזה בדיוק מה שקרה, גם בסרט וגם בבוגסרה. 2,000 ילדים בחודש משתמשים במתקנים שבמקום, נוסף על קבוצות אופניים מרחבי אפריקה, ואפילו יחידות מצבא רואנדה מזיעות בו להנאתן.
ריצ'ארד מוטבזי, ראש המועצה המקומית בוגסרה, מסביר למה בעיניו המיזם הזה חשוב כל כך. "זה נותן תקווה לילדים. זה נותן להם הרגשה שלמישהו אכפת מהם. לאהבה אין גבולות, וישראל ורואנדה הן ארצות אחיות. זה לא מפתיע שיש ביניהן חיבור".
הוא היה חלק מהחזון. "לא שאלתי למה הם עושים את זה, רק התפעלתי מכמה מהר וגדול הם עשו את זה. אני כבר רואה את האימפקט על החברה. מלבד מה שזה עושה לילדים, אתלטים מרואנדה ומחו"ל מגיעים לכאן כדי להתאמן כי זה מקום ייחודי. כך גם הכלכלה המקומית מרוויחה, ואפילו סוללים לנו כביש לכאן. זה אזור מאוד כפרי, לא מפותח, והמקום הזה הוא קרן אור. היה אפשר לבנות את זה בבירה קיגאלי, אבל זה לא היה מה שהיוזמים רצו. עד עכשיו לא היתה קפטריה באזור, ועכשיו יש. אני לא אופתע אם יתחילו כאן פרויקטים של בנייה איכותית. לפני זה לא הייתי יכול לחלום לגור כאן עם המשפחה שלי, ועכשיו יש פה בית ספר, כביש, טראק מקצועי, וזה ימשוך יזמים שיבנו כאן וימשיכו לפתח את האזור".
ראש המועצה מעיד שהנשיא דוחף להתפתחות מהירה בכל המדינה. "אם את לא מביאה תוצאות - את הולכת הביתה".
בכל שנה מגיעה קבוצת "ישראל פרמייר טק" לרואנדה להתחרות, ובכל פעם עוברים הרוכבים בכנסייה שבה התחולל הטבח. "יש לזה משמעות אדירה בשבילם, גם לישראלים וגם לרוכבים הזרים. כל רוכב שהגיע הנה יצא קצת אחרת", מסביר צדוק. נקודה מעניינת: במרכז ההנצחה המרכזי לרצח העם ברואנדה יש חדרים המוקדשים לרציחות עמים נוספים: הטבח שביצע בוקו חראם בניגריה, שואת יהדות אירופה ועוד. ההשוואה מעניקה לכל הסיפור זווית שונה: לא מדובר בסיפור פרטי של שבט הטוטסי, אלא בכוחות רוע אנושיים גלובליים, והמאחד אותנו הוא המלחמה בהם.
המסע של סרג'
נחזור לסרג': אחרי הטבח הוא נדד בין בתי דודיו ששרדו. יום אחד שלח אותו הדוד לחנות לקנות מלח. בדרך למכולת הוא ראה קבוצת אנשים מתכוננת לתחרות ריצה. "הלכתי למארגן ושאלתי אותו אם אני יכול להצטרף. הוא הסתכל עלי ושאל 'איך תרוץ בלי נעליים?!' אבל הוא הסכים. אחרי חמישה ק"מ שרצתי יחף, קלטתי שאני הראשון ושאני לא רואה אף אחד מאחוריי. עפתי. ניצחתי במרוץ. חזרתי הביתה עם פרס של חמישה דולר, אבל בלי מלח..."
המרוץ המקרי הזה היה יריית הזינוק לקריירת הריצה המצליחה של סרג', שבסופו של דבר הביאה אותו לאוניברסיטה בארה"ב. חייו השתנו. לכן הוא מחובר כל כך למוטו של המיזם: "Racing for Change". הוא יודע שזה נכון. אחרי שעשה חיל בארה"ב, חזר סרג' למולדתו והקים מתנ"ס שבו לומדים 1,000 ילדים - בני הקורבנות והרוצחים יחדיו, וכולם מקבלים ארוחה חמה בכל יום, ממוצרים שהם מגדלים בעצמם.
צריך להתאמץ
בדרך לשדה התעופה, שבו יתחיל המסע הארוך הביתה, אנחנו עוברים בעוד כפרים עניים. הילדים רצים אחרי האוטו, צועקים "מוזונגו! מוזונגו! גיב מי מאני!". כלומר, אישה לבנה, תני לי כסף! המחשבה האחרונה החולפת בראשי לפני שהמטוס ממריא היא שהילדים שרוכבים ב"שדה החלומות" לעולם לא ירדפו ככה אחרי מכוניות, כי הם יודעים שבשביל להשיג משהו צריך להתאמץ.
