אולי ההורים שלכם יודעים לצטט אותו בעל פה, אבל אתם ככל הנראה קצת פחות בקיאים בעלילת הסרט האייקוני "גבעת חלפון אינה עונה". הקומדיה המופרעת על המערכת הצה"לית יצאה בשנת 1976 והפכה לקלאסיקה ישראלית שכמעט אין מי שלא מכיר.
כיאה לקלאסיקה, השנה היא זכתה למחווה משל עצמה - הסרט "גבעה 338", של היוצרים ארז בן הרוש, אילן רוזנפלד, מאיה סובול ואיל אפטר. עם עלילה חדשה וקורעת מצחוק, בדיחות, ציטוטים ושירים מהסרט המקורי, "גבעה 338", בדיוק כמו המקור, לא מתבייש לעשות צחוק מצה"ל.
רגע, על מה הסרט בכלל?
הסרט מספר על בסיס כמעט נטוש שנדרש להתפנות, אחרי שהשטח שלו נמכר לסינים. לשם כך נשלח קצין לפרק את הבסיס ולפנות את החיילים - שלא בדיוק מתלהבים מהרעיון, בלשון המעטה. לאט לאט מתגלים הסודות שטמונים בבסיס, והכל הופך לכאוס מלא בהומור שרק ישראלים באמת יבינו.
הסרט מעוטר בנבחרת מרשימה של שחקנים אהובים, שהדמויות שלהם מבוססות ברובן על דמויות מ"גבעת חלפון אינה עונה" המקורי. ביניהם אלי יצפאן, שחר חסון, יעל פוליאקוב, טל פרידמן, קים אור אזולאי ונוספים.
ממתי מותר להפוך את צה"ל לבדיחה?
מאז ומעולם, מסתבר.
כן, ברור, צה"ל הוא גוף רציני וחשוב שמגן עלינו. אבל ב"גבעה 338" בדומה לסרטים אחרים שעלילתם מתרחשת בבסיס צבאי ("אפס ביחסי אנוש", למשל) אופן ההצגה מפרק לגמרי את התדמית הרשמית שלו ופוגש אותו מתוך הזווית שלנו, האזרחים הקטנים, מי שבאמת נתקלים בסיטואציות סוריאליסטיות כאלה לאורך השירות. הצבא על המסך מבולגן, מוזר, עמוס בנהלים חסרי היגיון ולעיתים פשוט מגוחך.
ההכלאה כאן בין הכבוד שאנחנו רוחשים לגוף שמגן עלינו, לבין הפארסה העצומה שאנחנו מכירים מתוך המערכת - הוא שעושה את "גבעה 338" סרט שקל וכיף להתחבר אליו, והוא גם מה שהופך את השיר "תן לשים ת'ראש על דיונה" למאסטרפיס.
רגע לפני גיוס, אנחנו הכי זקוקים לסרט הזה
במיוחד אנחנו, בני הנוער שמצאים עכשיו בשלבי המלש"ביות (ואת רובנו זה מלחיץ, בואו נודה באמת) יכולים לדעתי למצוא בסרט הזה נחמה. דווקא לפני הכניסה למסגרת שיכולה להיות טוטאלית ומאיימת, "גבעה 338" מזכירה לנו את מה שההורים, הדודים והחברים הגדולים תמיד אומרים - בין הפחד לגעגוע אתה מוצא את עצמך צוחק בשירות כמו שלא צחקת בשום מקום אחר. על הטירונות, על המפקדים, על המשימות, על ראשי התיבות שאף אחד לא באמת מבין ועל הרגעים שבהם המערכת פשוט מרגישה קצת הזויה.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אין פרות קדושות. בערך
ל"גבעה 338" כמעט אין גבולות. צוחקים בו על הכול ועל כולם: מגדר, דרוזים, סינים, מוגבלויות ועוד. יש בו בדיחות מיניות ואפילו בדיחות על השואה. אבל זה חלק מהשפה של הסרט: אם כבר צוחקים - צוחקים על הכל. גם על חוסר היכולת להבדיל בין עיקר לתפל, למשל - יש ש"ג בבסיס אבל אין גדר.
לקראת סוף הסרט, אם יורשה לי ספויילר קטן, מגיע אחד הרגעים המשמעותיים בעיניי:
אחת הדמויות בסרט היא חייל עם תסמונת דאון. לאורך הסרט לא תמיד מתייחסים אליו ברצינות, אבל בסופו של דבר דווקא בזכות החוכמה שלו הוא זה שמציל את המצב. לאחר מכן הוא מדבר על כך שלא מתייחסים אליו ברצינות בגלל המוגבלות שלו. זה אולי הסרט המשמעותי ביותר ביצירה - בתוך סרט שלא מפחד לצחוק כמעט על שום דבר, פתאום עוצרים ונותנים מקום למסר ברור.
בין ביטקוין, פוד טראק ודראג - זה פשוט עובד
בחוויה שלי, הסרט הוא מחווה נהדרת. הבדיחות עכשוויות על ביטקוין, "פוד טראנק", דראג, הטכנולוגיה שבגללה ובזכותה רובנו לא יודעים לקרוא מפה ועוד דברים רבים. השילוב בין הכבוד למקור לבין ההכרה במודרניות הוא בדיוק מה שגורם לסרט להיות מוצלח ומצחיק.
זה בדיוק הרגע שלנו, לפני הגיוס, או אפילו אחריו, לקנות כרטיס ולנוח מכל הדברים המורכבים בחיים ולצחוק על הכל - כן, גם על עצמנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו