"כשהייתי בעזה הרגשתי הרבה יותר בטוח - בתל אביב העיניים שלי מחפשות איומים"

בשנה האחרונה חזרתי למקצוע שבחיים לא חשבתי שאחזור אליו - מילואימניק לוחם. בצבא שירתתי כלוחם בשייטת 13 (יחידת הקומנדו הימי), ובמהלך השירות נפצעתי בפעילות מבצעית. הפציעה גרמה להשלכות פיזיות קלות: שבר ביד השמאלית ומכה חזקה בעין הימנית שהובילה לנכות בעין. האמת היא, שהפצעים הפיזיים הם מינוריים לעומת הפצע בנפש, דבר שהתביישתי לדבר עליו שנים: יש לי פוסט-טראומה.  

בגדול, את המילואים שלי בשייטת 13 הייתי עושה בעיקר בהדרכה: גדנ״עות צלילה, גיבוש שייטת 13 והדרכה של הלוחמים הצעירים. לאחר ה-7 באוקטובר, ואחרי שאיבדתי חברים ומפקדים, הרגשתי את הצורך לחזור להיות לוחם. 

הצטרפתי לגדוד בארי, בפיקודו של יועז הנדל (שר התקשורת לשעבר, ולוחם בשייטת 13 במיל׳). יועז הקים את הגדוד במהלך המלחמה, והוא היה מורכב ברובו ממילואימניקים שקיבלו פטור ממילואים קרביים ופתאום ניתנה להם האפשרות להיות שוב לוחמים, כמוני.  

אי אפשר להסביר את התחושה הזאת. ללבוש את המדים, להידחס לתוך אפוד הדוק, להחזיק את הנשק ביד ולהיכנס לתוך עזה בכדי לאתר מנהרות ומחבלים, להגן על המדינה שלנו בכל הכוח (תרתי משמע).

במקביל, התקופה הארוכה הזאת הייתה לא פשוטה לכולנו. בין מילואים ברפיח למילואים באיו״ש, ניסיתי למצוא את הזמן למשפחה, לאשתי המהממת, למפגשים עם בני נוער בבתי הספר עם ההרצאה שלי ״אני לא רוסי, אני אוקראיני-המסע לזהות הישראלי״.

בנוסף לזה הצטלמתי לסדרה חדשה שתצא בקרוב ולשני סרטים חדשים, שבאחד מהם הקדשתי את התפקיד שעשיתי לאלי גינסברג ז״ל, המפקד שלי שנפל ב-8 באוקטובר בקרב על בלימת הטבח בבארי. 

בתוך כל העשייה בשנה המטורפת הזו, הבנתי מהר מאוד שחזרתי להיות לוחם וכמה חשוב לי להיות עם הצוות שלי ברגעים הכי קשים, וכן, גם ברגעים הכי מצחיקים. ככה זה צוות - הביחד תמיד מנצח, וכולם בשביל אחד.

בטח חלקכם שואלים בשלב הזה, ״רגע רגע… אתה פוסט-טראומטי, איך אתה שוב חוזר ללחימה? אתה לא מפחד? בומים לא מלחיצים אותך״? אז יופי - טוב ששאלתם! כי לפעמים זה בדיוק מה שצריך לעשות, פשוט לשאול בנימוס.

התשובה הפשוטה היא - כל אחד והפוסט-טראומה שלו. למשל, אצלי זה יכול להתבטא בעצבים, תסכול יתר וכניסה למצב חרדתי בגלל שטויות. נגיד זיקוקים ביום העצמאות לא מלחיצים אותי, אבל אני מכיר אישית כאלה שזה מאוד מלחיץ אותם. 

לעומת זאת אני מאוד לא אוהב כשמפתיעים אותי מאחורה, ואפילו יכול בטעות לתת מכה - אבל אני מכיר פוסטראומטים שלא אכפת להם שתקפצו עליהם מאחורה. אז כמו שכולנו שונים, גם הפוסט-טראומה שלנו שונה. 

אני מודה, ואולי זה ישמע משונה, שכשהייתי בעזה הרגשתי הרבה יותר בטוח, כי הצוות מחפה עליי בכל רגע. כאן, בתל אביב, כשאני מטייל עם אשתי בנחלת בנימין - העיניים שלי כל הזמן מחפשות את האיומים, עושות בשבילי את מה שהצוות עשה עבורי בעזה. 

מה שחשוב לי לשתף זה שכל הדברים שאני כותב לכם וזה שאני בכלל מצליח לדבר איתכם על זה ככה, זה בזכות הטיפול שהתחלתי לפני כמה שנים.

מה זה טיפול בעצם? במקרה שלי, מדובר במפגש עם פסיכולוגית פעם בשבוע-שבועיים. זהו! כמה פשוט, וכמה זה מקל עליי בחיים. אני מודה שההליכה לפסיכולוגית לא תמיד כיפית. בסוף זה הגיוני - אני הולך לחטט בפצעים. אבל היי - נשבע לכם איך שאני יוצא ממנה -  אני כמו חדש. יש לי פתאום עוד אנרגיה במצברים.

אני אשמח לסיום להשאיר אתכם עם סיפור שריגש אותי לאחרונה ועורר בי תקווה. באוקטובר האחרון כחלק מהמילואים שלי הייתי מדריך בגיבוש לשירות בשייטת 13. בממוצע, בשנים האחרונות ניסו להתקבל לשייטת כ-2500 בני נוער בשנה. 

מה לדעתכם קרה השנה? הנתונים עלו או ירדו? התשובה היא כמובן חד משמעית - הנתונים עלו.

השנה 3,500 בני נוער ״ניסו את מזלם״ להתקבל ליחידה. עזבו שבסוף רק 30 לוחמים סיימו את המסלול המפרך, העובדה שבני הנוער (כלומר, אתם) מבינים כיום, כשנה וחצי לתוך המלחמה, שאין דרך אחרת וצריך לשרת את הבית שלנו (בין אם זה צה״ל, שירות לאומי או התנדבות אחרת) - מעוררת בי תקווה. תקווה שיש לנו נוער חזק, חכם, רגיש ומיוחד. 

אני גאה להיות מילואימניק של מדינת ישראל, אני גאה בכם ואני בטוחה שנתראה בעתיד באחד המוצבים.