זמן קצר לאחר ה-7 באוקטובר 2023, קבוצת הפוטבול של מילקן, התיכון היהודי בלוס אנג'לס בו אני לומד, שיחקה בקמפוס של בית ספר אחר. מה שאמור היה להיות כמו כל משחק בין בתי ספר הפך לחוויה קשה בה הבנו לעומק את משמעות המילה ׳אנטישמיות׳.
בסוף המשחק, אוהדים של הקבוצה היריבה רבים עשו את ההצדעה הנאצית הידועה לשימצה, וכמה מהם אף השמיעו אמירות חמורות כמו: "נראה שהיטלר פספס כמה״ ו-״היינו רוצים שהוא יחזור״. תגובת האוהדים היריבים הותירה את כל הקבוצה המומה ונסערת.
תלמיד כיתה י״א, איתן ניומן, סיפר לי שהוא חש דאגה רבה לביטחוננו, במיוחד כי הוא העריך שהיו כ-300 אוהדים לקבוצה היריבה לעומת 30 אוהדים של מילקן. שאר חברי הקבוצה נותרו מזועזעים ומפוחדים מהתקרית, וכך גם הנסיעה הביתה הייתה מלווה באנרגיות קשות ומתוחות. הקבוצה לא הצליחה להסיר מעליה את תחושת הפחד, התסכול והעלבון.
אם החוויה שלנו נשמעת קשה, זה הזמן להזכיר שהיא קורית לישראלים ברחבי העולם וממש לא רק בתחום הספורט. גם בתעשיית המוזיקה, למשל, האנטישמיות מרימה את הראש - כפי שראינו כולנו בלייב בתחרות האירוויזיון בשנה שעברה.
ב-2024, עדן גולן חוותה על בשרה הפגנות פרו-פלסטיניות, איומי רצח והטחה מתמשכת של רטוריקה אנטי-ציונית שניסתה להאפיל על הופעתה. אפילו מועצת האירוויזיון עצמה, גרמה לישראל לשנות את השיר שלה מ-October Rain ל- Hurricane, בטענה שמילות השיר המקוריות הן לפוליטיות מדי.
מוקדם יותר השנה, כאשר עדן גולן הגיעה להופיע בתיכון בו אני לומד, היא דיברה על האנטישמיות העזה שהיא חוותה ועל המוטיבציה שלה לייצג בגאווה את ישראל למרות ובגלל זה. ברור לכולנו שהאירוויזיון הוא לא רק הזדמנות לאמנים מכל אירופה להציג את כישוריהם ולחשוף את העולם לתרבות שלהם, אלא גם מוקד להפצת אנטישמיות ואנטי-ציונות שנה אחר שנה, ומאז פרוץ המלחמה במיוחד.
חשוב להבין, זה לא מתחיל ולא מסתיים באירועים בסדר גודל כזה. מהניסיון שלי, חוויות מהסוג הזה הפכו לנפוצות מדי בקרב בני נוער אמריקאים צעירים, גם בחיי היומיום שלהם.
לא מזמן, למשל, תלמידים מבית-הספר שלי נכחו בכנס שעסק בגיוון, שוויון והכלה. היו בכנס מספר דוברים, וחלקם טענו, מול אלפי תלמידים, שישראל מבצעת רצח עם בעזה. הם עשו זאת מבלי להזכיר במילה את הפשעים שבוצעו על-ידי חמאס ב-7 באוקטובר.
כשהקהל הגיב בתשואות נגד ישראל, עדינה, אחת התלמידות, כיסתה את השרשרת שלה שכתובה בה בעברית המילה "אהבה" ורצה החוצה בבכי. סם, בן כיתתה, הכניס את השרשרת מגן-דוד שלו ויצא אחריה מהאולם.
היום זה קורה בתיכון, אבל בקרוב אנחנו צפויים להתחיל ללמוד בקולג׳. על רקע השנאה, ההפגנות האלימות והאנטישמיות - תלמידים אמריקאים יהודים צריכים לשקלל את רמת הסיכון במכללות כאשר הם בוחרים באיזו אוניברסיטה ללכת ללמוד.
בעצם, האתגרים שהאמנים הישראלים באירוויזיון מתמודדים איתם בתחרות הם חלק מתופעה עולמית נרחבת שמאות אלפי יהודים מתמודדים איתה על בסיס יומיומי. בעוד שצעירים ישראלים נאלצים להתמודד עם מלחמה מוחשית של טילים והתקפות טרור המהווים איום קיומי - בעולם, היהודים נאלצים להתמודד עם אנטישמיות בה הם נלחמים בעזרת הסברה.
לא מזמן, יובל רפאל עמדה בחזית הקרב נגד האנטישמיות כאשר ביצעה את שירה New Day Will Rise בתחרות האירוויזיון, אבל היא לא הייתה לבד. גם השנה וגם בשנה שעברה, על אף ההפגנות והרעשים החריפים בקרב מעריצי התחרות, התמיכה שישראל גרפה מהקהל בבית ברחבי העולם הדהימה את כולם והקפיצה אותה למקום השני והחמישי בתחרות, ממש כשהכל כבר היה נראה אבוד.
האם זה מלמד אותנו שמדובר במיעוט רועש שמוביל את קמפיין השנאה נגד ישראל ושיהודים וישראלים עדיין זוכים לאהדה ברחבי העולם? חשוב שנזכור תמיד שכפי שגולן ורפאל מייצגות את ישראל והעם היהודי בגאווה מול אנטישמיות משתקת, כך כל יהודי, בעיקר בדור שלנו, חייב לקחת על עצמו את האחריות הזאת.
עלינו לזכור שמטרתן של התקריות האלה הן לזרוע פחד ולפגוע בזהות היהודית שלנו ובאהבתינו לישראל. כל מה שנותר לנו לעשות זה להתאחד כעם ולהראות לעולם שלא נאפשר לאנטישמיות לשבור את רוחנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו