כשהחיים מתפרקים פעמיים: המסע הלא ייאמן של מאמן הכושר

עד לפני חמש שנים אדם הבר רוטהולץ חי חיים די טובים. הוא גדל עם אמא שהייתה עורכת מגזינים, אבא איש תקשורת ועורך ספרים, והוא עצמו היה עסוק בלימודי ספורט ורפואה סינית. אבל בגיל 25, כשהוא היה בשיאו - אביו רמי חטף אירוע מוחי קשה ששינה את הכל.

"הייתי איתו ברגע הזה, והאמבולנס לא הגיע. לקח שעה שלמה עד שהגענו לבית חולים. נכנסנו להמון חוסר וודאות. לא ידענו אם הוא יחיה, ואם כן - איך".

האבא, שכל חייו היה איש ספורט פעיל - "גדלתי בבית של ספורט, כדורגל, גביע אירופה, אירועי ספורט בדקה ה-90" - פתאום היה משותק ואילם. "הוא לא דיבר, היה משותק לגמרי. בן אדם שכל חייו היה פעיל".

אדם, שכבר אז התעסק בתחום הכושר, לא ויתר בקלות והחליט להביא את כדור לבית החולים. "אני מביא כדורגל ומתחיל לשחק איתו, מנסה לעורר אותו, להזיז אותו. ולאט לאט אנחנו תופסים כדורים. הוא מתחיל לספור, להגיד מילים פשוטות - מכבי, הפועל, תפוזים, לחם".

היום, חמש שנים אחרי האירוע, רמי נמצא במוסד סיעודי. "הוא עדיין משותק, אבל אנחנו ממשיכים לשחק בכדורים. זה חלק מהשימור של המצב שלו, חלק מהטיפול. אפילו כשהוא על גלגלים, אני זורק לו לכל מיני מקומות, ואנחנו מדברים מילים פשוטות".

המהלומה השנייה

אדם ניסה לחזור לחיים, לסיים את הלימודים, לעבוד. אבל הגוף התחיל לתת סימנים. "התחלתי להתגרד, כל הגוף. שותה מים כל הלילה, קם באמצע הלילה... הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל כל הבדיקות היו תקינות".

אחרי חודשיים של ביורוקרטיה רפואית, תורים שלא היו קיימים, וצילומים שלא הבהירו את התמונה, הוא הגיע סוף סוף לביופסיה. "יצאתי מהביופסיה, חזרתי הביתה, ופתאום אני רואה את כל התקרה על הרצפה - בדיוק במקום שאבא נפל. כל התקרה נפלה".

יום לפני שבועות, בגיל 28, אדם קיבל את התשובה: לימפומה מסוג הודג'קין, שלב 4. "זה למעשה בלוטות לימפה מוגדלות בצוואר. הרופא הסביר לי שאנחנו הולכים לטיפול כימותרפיה של שלושה חודשים עד חצי שנה. זה אומר שהשיער יירד, הגבות יירדו, בחילות.

עכשיו יש לי שיער ארוך, אני ילד של השמש והים, ופתאום - אסור להיות בשמש, לא יכול ללכת לים, הכל ייפגע". במקביל לזה שהבית היה באמצע שיפוץ בגלל התקרה שנפלה, ואין מקום לחזור אליו, אדם הרגיש שלאט לאט הדברים מתפרקים.

בדידות במחלה

"לא התוודדתי בפני עצמי ולא בפני אנשים. ניסיתי לאמן תוך כדי טיפולי כימו", הוא אומר, אבל בסביבות הטיפול השלישי-רביעי, זה קרס. "פתאום זה נפל עליי - המחלה, הכימותרפיה, ההשפעות שלה. היא נכנסת כמו פולשת לגוף, שוברת לי את המיינד ואת כל מה שהכרתי עד אז".

וככה אדם מוצא את עצמו שבוע נשבר, שבוע מתאושש, בונה את עצמו מחדש - ושוב מהתחלה. "זה לא תרופה שאתה לוקח אותה ומרגיש טוב. אתה לוקח אותה ומרגיש עוד יותר גרוע, נהיה עוד יותר חולה. רק אחרי חצי שנה אתה בעצם מחלים".

מה החלק הכי קשה בהתמודדות כזאת?

"המחלה שלי היתה מאוד מאוד בודדה. אבא במוסד סיעודי, אמא שצריכה לנהל שתי מערכות, ואני בטיפולים. הרבה חברים נעלמו, נשארו מעט מאוד אנשים. ופתאום באים אנשים שהם שם ברגעי המשבר, אנשים שאני מחזיק עד היום.

כל מה שידעתי - פתאום לא ידעתי כלום. לא יכול ללכת בשמש כי פתאום יכול להיות סרטן עור. לא יכול לשתות משהו כי אולי יכול להיות סרטן כבד. הכל מאוד מתחיל להיות רגיש, ואף אחד לא מבין את זה.

עד היום, שנתיים אחרי, אני מתאושש. עד היום אני סוחב צלקות".

אז מה בעצם שמר עליך במהלך התקופה הזאת?

"הספורט. אם אני לא עושה ספורט - מה אני שווה? וכל מה שיכולתי לעשות זה הליכות, לעלות במדרגות ברגל. נכנסתי לאיזשהו מסע פנימי של להכיר את עצמי מחדש. 

גם להגיע לסטודיו שעבדתי בו לקח לי בערך חצי שעה, מה שבדרך כלל לקח 7 דקות, לבוש בבגדים חמים בשיא הקיץ, רק כדי לראות אנשים מתאמנים. להחזיק את הזהות הזאת של המאמן. כתבתי אימונים, חלמתי על אימונים, אימנתי אישיים - זה היה המפלט שלי.

בימים שלא יכולתי לצאת החוצה, לשמש, עשיתי בבית. עשיתי קצת תנועות מול הטלוויזיה, משהו פשוט. תנועות שאני מבין ויכול".

7 באוקטובר והנקודת המפנה

אדם סיים את הטיפולים מיד אחרי 7 באוקטובר. "זה נשמע נורא, אבל פתאום הרגשתי שעוד אנשים מבינים עכשיו מה זה שהאדמה נשמטת לך ביום בהיר, ושאני לא לבד".

באותה תקופה, הוא עבר לגור אצל דודה שלו שבעלה היה במילואים. "שלושה ילדים, ואני והיא מתחילים להחזיק את הבית. פתאום מצאתי את עצמי לא קורבן, אלא מחזיק תפקיד של אח גדול, של אבא. אני מצביע אותם. פתאום נהיה לי ערך נוסף ומשמעות חוץ מלהיות חולה".

וגם הספורט חזר בדרך אחרת: "מצאתי את עצמי קופץ איתם בטרמפולינה, מתאמן איתם, מריץ איתם - דברים שאבא שלי עשה איתי. החזרתי את הספורט לחיים שלי דרך המשפחה, ולא באימונים של קרוספיט ומשקולות. אימונים פשוטים - משחקים בכדור, קופצים בטרמפולינה, רצים".

מה היית רוצה להגיד לאנשים שעוברים משבר כזה?

"שזה לא הכל או כלום, ושהתנועה היא התרופה, היא החיים. מה שלא זז בטבע - דומם ומת. ביצה היא דבר מסריח כי היא לא זזה. ילד הוא שוקק חיים כי הוא נע.

התפיסה שיש לאנשים שאם אני לא נשבר באימון, אם אני לא סובל - אין לזה ערך. זה לא נכון. הדבר הזה צריך להיות משהו טבעי לכולם, לא מתוך מקום של סבל אלא מתוך חיות.

אדם מציין את הסדרה על ה-"Blue Zones" בנטפליקס, שמדברת על קהילות בעולם שבהן אנשים חיים חיים ארוכים ובריאים. "הם בכלל לא מתעסקים במקום הזה של הנראות והאסתטיקה. אצלם זה עניין תרבותי. לא מדובר על ספורט בחדר כושר, אלא קפיצות, שחייה עד גיל 100, אכילה מתאימה, זמנים עם המשפחה, הליכה במדרגות, הליכה ברגל. הדברים הפשוטים למעשה הם אלה שמעניקים איכות חיים".

היום, אדם חוזר לעצמו בהדרגה. "אני באימונים לא אינטנסיביים, מתאמן פעמיים-שלוש בשבוע. מתייחס לכל הדבר הזה כאל חוויה. אני בעד לשלב - תקופה כזו, תקופה אחרת, קצת יוגה, לעשות גם וגם. להתייחס לזה מתוך סבלנות וסקרנות ומתוך חיבור של ילדות ואהבה לדבר. אם לא עושים את זה באהבה - לא עושים בכלל".

ההרצאה של אדם, "שחקן נשמה", תתקיים ביום שלישי, 11.11.25, בשעה 19:30, במרכז קלישר תל אביב.