"מה, חזרת להורים?": למה יותר רווקים לא רוצים להיות לבד עכשיו

בתוך כל הקושי של התקופה האחרונה, שנדמה שמסרבת באמת להסתיים, לא מעט רווקים ורווקות מוצאים את עצמם עושים צעד שלא תמיד נעים להודות בו: אורזים תיק, חוזרים לכמה לילות אצל ההורים - ואז מגלים שכבר עברו שבועיים, אולי שלושה, ושהחזרה לדירה הפרטית פשוט נדחית שוב ושוב.

מה שהתחיל כהחלטה זמנית, בכל זאת יש ממ"ד, הפך אצל רבים למצב שנמשך יותר ממה שתכננו. מצד אחד יש געגוע לבית, לשגרה, לפינה הפרטית ולעצמאות. מצד שני, יש קול אחר, שקט יותר, שמודה באמת פשוטה: כרגע, פשוט לא מתחשק להיות לבד.

"הרבה אנשים מסתכלים על זה מבחוץ ואומרים: 'מה, חזרת להורים?'", אומרת המאמנת הזוגית הדר זוהר. "אבל הם מפספסים את מה שקורה מתחת לפני השטח. זה לא פינוק, לא ילדותיות ולא חוסר עצמאות - אלא צורך אנושי מאוד בסיסי בקרבה, בביטחון ובתחושה שמישהו נמצא לידך".

הלבד של התקופה הזאת הוא לבד אחר

"הלבד בתקופה הזאת מרגיש נורא נורא גדול", אומרת זוהר. "יש פה גם רווקות, גם מלחמה, גם חג שמתקרב, וגם תחושה שפתאום כולם נעלמים. כל אחד מתכנס למרחב הבטוח שלו, ואת נשארת עם השאלה: מה אני עושה עכשיו?"

מה שבעבר עוד אפשר היה להכיל בתוך שגרה רגילה, פתאום מקבל עוצמה אחרת - הבית מרגיש ריק יותר, המחשבות רועשות יותר, וגם מי שבדרך כלל נהנית מהשקט שלה מגלה שלפעמים זה כבר לא אותו שקט.

"הפחד נהיה יותר חזק", היא מסבירה. "זה לא רק שאין זוגיות, אלא שיש תחושת חוסר שייכות שמאוד מתחדדת".

זאת לא נסיגה - זה צורך

"את עדיין אצל ההורים?" הוא משפט שלפעמים נאמר בצחוק, לפעמים עם גבה מורמת, אבל לא מעט שומעות בתוכו גם שאלה סמויה: איך בגיל הזה את שוב כאן?

זוהר מציעה להסתכל על זה אחרת לגמרי.

"החזרה להורים בתקופה הזאת היא לא חוסר עצמאות. זה לא עניין של פינוק, אלא צורך אנושי אמיתי - קרבה, ביטחון, להרגיש פחות לבד. זה לא 'בא לי שמישהו יקנה לי פרחים', אלא הרבה יותר בסיסי מזה: בא לי לדעת שיש מישהו בעולם שנמצא איתי".

כלומר, זה בכלל לא סיפור רומנטי - אלא צורך עמוק בשייכות.

"אנשים לפעמים חושבים שאם טוב לך לבד, אם יש לך עבודה, חברים וחיים מלאים, אז לא אמור להיות לך קשה. אבל שקט לא אומר שלא כואב, והצורך בקרבה לא סותר עצמאות".

וככל שהימים עוברים, מה שנראה בהתחלה כמו עצירה קצרה מתחיל להרגיש כמו תקופה בפני עצמה - כזו שכבר דורשת להסביר לעצמך, ולפעמים גם לאחרים, למה בעצם עוד לא חזרת.

הבושה השקטה שלא תמיד מדברים עליה

מעבר לבדידות, יש עוד שכבה שפחות נעים להודות בה: הבושה.

בושה על זה שחזרת לבית הילדות. בושה על זה שעדיין אין זוגיות. בושה כשאת משווה את עצמך לחברה שנשארה בעיר ונראה שהיא מסתדרת מצוין, בעוד שאת פשוט לא רצית להעביר עוד ערב לבד.

"הבושה היא אחד הדברים שהכי מעמיקים את הכאב", אומרת זוהר. "כי פתאום מצטרפים קולות פנימיים כמו: איך עוד לא מצאתי? מה לא בסדר? אולי פספסתי את הרכבת. אלה קולות ביקורתיים ששוחקים מבפנים".

גם הערות קטנות מהסביבה עלולות לפגוע יותר ממה שנדמה.

"לפעמים מישהו זורק משפט בלי להבין במה הוא נוגע. אבל חשוב לזכור - לא כל הערה מחייבת הסבר. אפשר פשוט להגיד: בחרתי להיות פה כי זה עושה לי טוב עכשיו. זה מספיק".

ומה באמת יכול לעזור עכשיו?

זוהר מציעה כמה דברים שיכולים לעזור בתוך כל הכאוס הזה:

לתת תוקף לרגש. לא להילחם בו, לא לומר לעצמך "לא אמור להיות לי קשה". זה בסדר להרגיש לבד. זה בסדר לרצות שאנשים יהיו סביבך. זה לא מעיד על חולשה - זה מעיד על אנושיות.

לא להפוך את זה לזהות. את לא כישלון. יש כאן תקופה מורכבת שכולם מתמודדים איתה, וחשוב לזכור שגם תקופות עוברות.

לשמור על שגרה. גם בתוך חוסר הוודאות, פעילות גופנית, הליכה, מוזיקה או אפילו יציאה קצרה מהבית - יכולות להפוך לעוגן.

למצוא מישהו לעזור לו. "ברגע שאת מחזקת מישהי אחרת - חברה, בן דוד, שכנה מבוגרת - את מרגישה שצריכים אותך. ובתקופה שבה כולנו קצת מרגישות כמו עלה נידף, זה משמעותי מאוד".

ולזכור שלא לכולם יש לאן לחזור. אם ההורים שלך פותחים דלת בלי שאלות - זה לא מובן מאליו אלא מתנה. לא לכל אחד יש לאן לחזור.

ובסוף, דווקא כאן יש גם כוח

"לבקש עזרה, להסכים להישען, לבחור לא להיות לבד - זה לא אומר שאת לא מסתדרת", מסכמת זוהר. "זה אומר שיש לך גמישות, שאת יודעת לזהות מה נכון לך, ושאת לא צריכה להעמיד פנים שהכול עובר לידך".

ולפעמים, בתקופה שבה נדמה שכולם מתמודדים בשקט, רק לדעת שעוד מישהי מרגישה בדיוק כמוך - כבר עושה קצת יותר מקום לנשום.