מתי זה עובר את הגבול? "אהבה חדשה" מציתה את הדיון מחדש

רגע אחד קטן על הספה בפרק האחרון של "אהבה חדשה" הצליח להצית אחד הדיונים הכי רגישים בעולם הדייטים - גבולות.

אנחנו לא היינו שם, וקשה לדעת מה כל צד באמת הרגיש, אבל קשה להתעלם מגל התגובות שהציף את הרשת, בעיקר מנשים, שמשהו התכווץ להן בבטן. התחושה הייתה של פער בין מי שמרגיש טבעי, זורם, אפילו רומנטי, לבין מי שמרגישה שקצב הדברים מהיר מדי.

רבים גם מצאו את עצמם מזדהים - כי מי מאיתנו לא חווה סיטואציה שבה משהו נראה "סבבה" מבחוץ, אבל בפנים משהו קופא?

אז מתי מגע עובר את הגבול? ומה קורה לנו בגוף כשאנחנו לא בטוחות אם נעים לנו, אבל גם לא מצליחות לעצור? המאמנת הזוגית הדר זוהר מסבירה שזו אחת הסיטואציות הכי נפוצות בדייטים ובתחילת קשר, ופחות מדוברת ממה שנדמה.

שני אנשים, שתי חוויות - ושניהם אותנטיים

"חשוב להבין", אומרת זוהר, "שיכול להיות רגע שמרגיש מאוד טבעי ונכון לצד אחד, ומאוד לא נוח לצד השני. ושניהם אמיתיים".

במילים אחרות: זה שמישהו הרגיש בנוח להתקרב, לא אומר שהוא "רע". וזה שמישהי חייכה ולא הזיזה את היד - לא אומר שהיא בהכרח הרגישה נעים.

הפער הזה הוא לב הסיפור.

לדבריה, רוב הגברים לא תמיד מצליחים לקרוא שפת גוף, בטח לא כמו שנשים קוראות. חיוך יכול להישאר על הפנים גם כשהגוף כבר מתכווץ, ואישה יכולה להיראות "זורמת", אבל בפנים משהו קופא.

"הגוף שלנו נכנס למצב הישרדותי", היא מסבירה. "מצד אחד אני מנסה לשמור על הביטחון האישי שלי, מצד שני אני לא רוצה להרוס את האווירה, לא רוצה לפגוע, לא רוצה להיראות 'לא זורמת'. ואז נוצר קונפליקט פנימי בשניות".

הקיפאון הזה מוכר כמעט לכולן

החוויה הזו, של חיוך חיצוני ובלבול פנימי, היא לא עניין של חוסר ביטחון. זה קורה גם לנשים חזקות, מודעות, דעתניות.

"זה קורה בשבריר שנייה. האינטואיציה אומרת - רגע, לא נעים לי. אבל מיד מגיעים קולות אחרים: אולי אני מגזימה. אולי זה סבבה. אולי אני דרמטית. ואולי לא נעים לי שלא נעים לי".

בשלב הזה נוצר קונפליקט בין הגוף לראש: השרירים מתכווצים, הלב מואץ, והמוח עסוק בניהול הסיטואציה, לא בניתוח רגשי.

"הרבה פעמים רק בדיעבד אנחנו מבינות שהיה לנו לא נעים", היא מוסיפה. "בזמן אמת אנחנו פשוט מתפקדות".

שתיקה היא לא הסכמה

פה מגיע החלק הרגיש. מצד אחד, שתיקה או קיפאון אינם הסכמה. מצד שני, אם אדם אחד מתקדם והשני לא עוצר אותו באופן ברור, הוא עלול לפרש את זה כאישור.

"אי אפשר לצאת מנקודת הנחה שהצד השני מבין מה אני מרגישה", מדגישה זוהר. "נוחות זה לא משהו שמנחשים - זה משהו שאומרים".

והדבר הזה דורש אומץ. להגיד "רגע, זה מהיר לי מדי" לפעמים קשה במיוחד כשאנחנו מפחדות להיראות לא זורמות, לא קלילות, לא "כיפיות".

גבולות לא מרחיקים - הם מייצרים ביטחון

מעבר לפחד להיראות לא זורמת, עלולה לעלות גם דאגה שאם אציב גבול - יעזבו אותי, או שאהרוס את הרומנטיקה.

"בפועל זה הפוך", אומרת זוהר. "גבול ברור ומכבד מייצר ביטחון. וכשאני רואה שמכבדים אותי - אני יכולה להיפתח יותר".

גבול אפקטיבי לא חייב להיות דרמטי. הוא לא דורש הרמת קול או מבוכה. לפעמים מספיק לומר: "שנייה, אני צריכה את זה יותר לאט", להזיז בעדינות יד, לשנות תנוחה או להתרחק פיזית. אפשר לתקשר גבולות גם בגוף - לא רק במילים.

והכי חשוב: גבול הוא גם כלי סינון. מי שלא מכבד אותו, פשוט לא מתאים.

"אמון נוצר מגבולות", מסכמת זוהר. "אני שמה את הגבול ואני רואה שמישהו מכבד אותו, אז אני יכולה לסמוך עליו ולתת מעצמי יותר".

גם לגברים יש תפקיד חשוב

גברים אומנם יכולים לחוות את הסיטואציה אחרת, אבל יש להם אחריות. "לשאול 'זה נעים לך? זה בסדר שאני אשים את הראש פה?' - זו לא חולשה. זו בגרות רגשית", אומרת זוהר.

במיוחד בתחילת קשר, שאלות קטנות כאלה יכולות למנוע אי הבנות גדולות. חיוך לא תמיד שווה הסכמה, וגוף חי ומגיב נראה אחרת מגוף קפוא.

אין פה צודק או אשם - יש פער בקצב

בסופו של דבר, אנשים רוצים קרבה ומגע, אבל לכל אחד יש קצב שבו הוא מרגיש בטוח. כששני הקצבים לא מסונכרנים - נוצר חיכוך. "אינטימיות אמיתית נוצרת מהקשבה", מסכמת זוהר. "גם לשפת הגוף של מי שמולי, וגם לאינטואיציה שלי".

ולפעמים צריך להסכים לשלם את המחיר של לא להיות הכי מגניבה בחדר - כדי להיות נאמנה לעצמך.