"אהבה חדשה" לא מפסיקה לייצר דיונים ברשת על זוגיות, רווקות - מה לגיטימי ומה פחות. הפעם מי שהצליח להסעיר את העוקבים זה שם, שנכנס לדירה של גבי עם הרבה ביטחון, עמדות ברורות וזרק לאוויר אמירה שלא השאירה מקום לפרשנות: מבחינתו אין דבר כזה ידידות אמיתית בין גבר לאישה.
"הידידות היחידות שלי הן אמא שלי ואחותי", הצהיר - והבהיר שאם הוא בזוגיות, אין מקום לידידים מהמין השני. גבי, שמבחינתה חברי נפש לא נזרקים לפח בגלל קשר חדש, לא מיהרה להתקפל. וכך, בתוך כמה דקות, קיבלנו לא רק פלרטוט, אלא עימות על ערכים.
אבל האם שם באמת "חשוך"? או שהוא פשוט אומר בקול משהו שרבים חושבים בשקט? המאמנת הזוגית הדר זוהר מציעה להוריד את הלהבות, ולהסתכל רגע לעומק.
למה ידידות יכול לעכב זוגיות?
"אני לא בעד כוחנות", מבהירה זוהר מיד. "אבל אני כן מבינה מאיפה זה בא".
לדבריה, צריך לעשות הבחנה חשובה: לא כל ידידות היא אותו דבר. "יש הבדל בין חברים מהצבא שנפגשים פעם בכמה חודשים, לבין ידיד נפש שהוא האדם הראשון שאני מתקשרת אליו כשנשבר לי משהו בבית, כשקשה לי בעבודה או כשאני צריכה לפרוק. שם כבר נוצר משהו אחר".
ופה מגיעה נקודה שרבים לא אוהבים לשמוע: לפעמים ידיד נפש ממלא מקום רגשי שכביכול אמור להיות שמור לבן זוג.
"כשיש לי גבר בחיים שמספק לי הקשבה, תמיכה, שיחות עומק וזמינות רגשית, גם אם אין בינינו מגע מיני, הנפש שלי מרגישה מלאה. נוצרה מציאות מדומה כאילו כבר יש לי זוגיות".
מה שאומר שאם עדיין אין לי זוגיות - זה יכול לעכב כניסה לקשר, או לפגוע בקשר הקיים.
"זה כמו לחפש עבודה כשיש לך עבודה - יש הרבה נוחות, אז אין באמת דרייב להניע את הדברים. אותו דבר קורה כשיש ידיד נפש. הנפש שלנו הופכת להיות מלאה, ואנחנו הרבה פחות רעבים למצוא זוגיות".
איפה עובר הגבול?
החלק המורכב יותר מתחיל דווקא כשכבר יש זוגיות, או כמו שהדר אומרת: "הבעיה היא לא עצם קיומם של אנשים מהמין השני בחיים שלנו, הבעיה היא פריצת אינטימיות"
מה זה אומר בפועל? שאם אני משתפת ידיד בכל מה שעובר עליי, לפני שאני משתפת את בן הזוג שלי, אם אני צוחקת איתו בדיחות פנימיות שבן הזוג לא מכיר, אם אני פורקת מולו תסכולים מהקשר - נוצר ערוץ אינטימי מקביל, וכך למעשה אני מייתרת את בן הזוג שלי מהרבה דברים.
"אם כבר סיפרתי הכל לידיד שלי, לא בא לי לספר את זה שוב בפעם השנייה. אני יותר מעדכנת בעובדות. זה מייצר אינטימיות נפרדת עם מישהו אחר - ובן הזוג שלי לא מקבל את השיח העמוק".
האידיאל, לדבריה, הוא שבן הזוג יהיה האדם העיקרי שמשתפים אותו. "זה לא אומר שאין חברות", היא מבהירה, "אבל ברגע שיש בן זוג - הוא צריך להיות האדם הראשון שאני רצה אליו".
וזה למעשה המקום שמערער - המשיכה הסמויה שאף אחד לא מודה בה.
View this post on Instagram
האם זה באמת רק אפלטוני?
הגענו לשאלה המרכזית: האם באמת קיימת ידידות "טהורה"?
"הרבה אנשים יודו בחדרי חדרים שיש לפחות צד אחד שיש בו עניין סמוי", אומרת זוהר. "גם אם הוא קטן ומודחק".
וכשיש עניין סמוי העצות שלנו לא בהכרח יהיו עצות נקיות - יהיה שם אינטרס. "כמו ברקו בתוכנית, שגם מעוניין בגבי, אז הוא זרק לשם 'היא טיפוס, צריך להכיל אותה'. זאת אומרת - העצה באה ממקום של רצון שהקשר עם שם לא יצליח".
לא פחות חשוב - אנחנו פשוט אוהבים שאוהבים אותנו.
"גם אם אנחנו כביכול רק ידידים ואני לא רוצה אותו חזרה, יש משהו מחזק בידיעה שמישהו מאוהב בי. זה מזין ערך עצמי. ואז נוצרים פלרטוטים סמויים שאפשר להכחיש בקלות, אבל האנרגיה שם".
וזה בדיוק מה שמעורר קנאה.
הגבול בין קנאה בריאה לשליטה
כאן חשוב להבדיל בין שני דברים - קנאה והתנהגות קנאית. "קנאה זה הרגש הכי טבעי בעולם. זה בסדר שזה מתעורר", מדגישה זוהר. "זה אומר שמשהו חשוב לי".
הבעיה מתחילה עם התנהגות קנאית שעוברת לשליטה. "משפטים כמו 'את לא תיפגשי איתו', 'לא יהיו לך ידידים', 'תמחקי אותו'... המקום הזה הוא מאוד כוחני - וזו כבר התנהגות לא בריאה".
מה כן עובד? שיח כנה.
"במקום להגיד 'אין לך יותר ידידים', אפשר להגיד: 'אני לא אוהב/ת את זה, זה גורם לי לקנא, זה גורם לי לאי-נוחות. אני יודע/ת מה הצד השני באמת רוצה. אבל חשוב שתדע/י שאני סומך/ת עליך. אני רוצה שתדע/י שזה מפריע לי, ובוא נחשוב ביחד - מה הגבולות שמתאימים לשנינו'".
"בזוגיות אנחנו עושים הרבה ויתורים ופשרות", היא מסבירה. "אם הוא יגיד לי שמפריע לו שאני הולכת מאוד חשוף, אני יכולה להיות קשובה לזה. כמו שאני יכולה להגיד לו 'מפריע לי שאתה כל חמישי ושישי בפוקר'. אנחנו רוצים לבנות משהו ביחד, שנינו צריכים להיות מרוצים".
אז זה בסדר גמור לדבר על הדברים - אבל לא לשלוט. כי אז זה מעורר בצד השני את המקום המתמרד, שרוצה לעשות דווקא ומאחורי הגב, וכך נוצר מצב של הרבה הסתרות.
למה ההיסטוריה המשותפת מעוררת קנאה?
בידידות ארוכות שנים יש משהו מאתגר במיוחד. הן מגיעות עם קוד פנימי שבן זוג חדש לא יכול לפענח - בדיחות מהתיכון, זיכרונות משותפים והיסטוריה שאי אפשר לתרגם.
וכאן נכנס למשוואה גם הזמן. "כשיש לי ידיד שמכיר אותי עשר שנים, והבן זוג שלי מכיר אותי שנתיים", מסבירה זוהר, "יש שם פער שקשה לגשר עליו".
פתאום יש שיחות נוסטלגיות ש"רק אתם מבינים", יש היסטוריה משותפת שבן הזוג לא חלק ממנה, ויש תחושה שהידיד הזה מכיר חלקים שבן הזוג עוד לא הגיע אליהם.
זה לא רק משאיר את בן הזוג בחוץ - זה גורם לו להרגיש שהוא לא האדם הכי קרוב, לא האדם שהכי מכיר. ויש בזה משהו מאיים מאוד.
אז שם צודק או לא?
"אני יכולה להבין את הרצון של שם. אני לא הייתי רוצה שלבן הזוג שלי יהיו ידידות, והוא היה לא רוצה שיהיו לי ידידים. הוא רוצה שאני אהיה החברה הכי טובה שלו, שאני יכולה למלא את כל החלקים. אז הרצון והבקשה היא מאוד לגיטימית - שאנחנו נהיה הצוות, שאנחנו נהיה אנחנו".
אבל הדרך היא כל ההבדל.
אם זו בקשה שנאמרת ממקום פגיע ופתוח – יש על מה לדבר. אם זו דרישה כוחנית שמתחילה בידידים וממשיכה ל"אל תצאי עם חברות" ו"אל תלבשי ככה" - זו כבר נורת אזהרה.
"השאלה היא לא האם יש ידידים", היא מסכמת. "השאלה היא איך נראים הגבולות, כמה יש שקיפות, והאם שני הצדדים מרגישים בטוחים ומכבדים".
ואם בן הזוג שלכם לא מוכן לשיח הזה? אולי הבעיה היא לא הידידים - אלא הבן זוג.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
