זה מה שמפריע לילדים שלכם למצוא זוגיות

זה כמעט תמיד מתחיל מדאגה. משפט קטן בארוחת שישי, השוואה "תמימה" לבת של השכנה, או שיחת טלפון שחוזרת על עצמה קצת יותר מדי. אבל מהר מאוד, בלי שאף אחד מתכוון לכך באמת, ההורים מוצאים את עצמם בלב הקשר הזוגי של הילדים, או, לא פעם, מונעים מהם בכלל להיות באחד.

"אני רואה את זה כל כך הרבה בקליניקה", אומרת המאמנת הזוגית הדר זוהר. "יש התערבות ישירה בקשר עצמו, ויש מה שאני קוראת לו 'הורות־יתר' - התערבות בחיים של הילדים הבוגרים, שממש מעכבת את היכולת שלהם לבנות זוגיות".

לדבריה, בשני המקרים נוצר דפוס דומה: "ההורה נכנס לתוך היחידה הזוגית, והקשר כבר לא מתקיים רק בין שני בני הזוג. זה מייצר מתחים, בלבול, ולעיתים גם נזק עמוק לטווח הארוך".

התנגדות שמחזקת את הקשר

אחת התופעות המעניינות שזוהר מזהה היא מה שהיא מכנה "אפקט רומיאו ויוליה". "מחקרים מראים שכשהורים מתנגדים לקשר, זה לא בהכרח מחליש אותו - לפעמים זה אפילו מחזק", היא מסבירה. "נוצר אויב משותף, והזוג מתלכד סביב התחושה של 'אני ואתה נגד העולם'". 

אבל החיזוק הזה, לדבריה, הוא זמני ומטעה. בפועל, הילדים לומדים להסתיר, לשקר ולהתרחק. ההורים חושבים שיש להם שליטה והשפעה - אבל בעצם מאבדים אותן. "הקשר הזוגי מפסיק להיות בחירה חופשית, והופך למאבק הישרדות". 

מעבר לכך, ההתערבות עלולה לקבע תפיסות זוגיות בעייתיות. "ילד שגדל עם מסר שזוגיות היא שדה קרב, שצריך לבחור צד ולהתגונן, עלול לשחזר את זה גם בהמשך החיים". 

אז למה זה קורה כל כך הרבה?

"ברוב המקרים זה לא מרוע", מדגישה זוהר. "זה קושי עמוק של הורים להבין שהילד הוא אדם נפרד מהם". 

יש הורים שמתקשים בנפרדות רגשית, אחרים חווים את בן או בת הזוג כאיום - על הקשר, על הערכים, לפעמים אפילו על הזהות המשפחתית. "יש אימהות שמרגישות שמישהי 'גונבת' להן את הבן, או הורים שמרגישים שהבחירה הזוגית מערערת את כל מה שהם חינכו אליו". 

במשפחות מסוימות, בעיקר כאלה עם פערים כלכליים, דתיים או תרבותיים, ההתנגדות מקבלת גם צורה קיצונית יותר: ביקורת מתמשכת, השוואות ולעיתים אפילו איומים, גלויים או רגשיים. "יש איומים ישירים של 'הוא או אנחנו', ויש איומים רגשיים כמו 'את לא מבינה מה קורה לך' או 'אני לא יכולה לראות אותך ככה'. זה אולי עטוף בדאגה - אבל זו מניפולציה".

כשהביקורת לא נגמרת - גם אחרי שההורה נעלם

אחד ההיבטים הקשים ביותר, לדבריה של זוהר, הוא ההשפעה ארוכת הטווח. "גם אם הקשר מסתיים, הקול הביקורתי של ההורה נשאר בפנים. ראיתי לא מעט רווקים ורווקות בני 40 פלוס, שכל בן או בת זוג 'לא מספיק טובים' - גם שנים אחרי שההורה כבר לא נוכח בחיים".

במקרים אחרים, ההתערבות המתמדת פשוט חוסמת זוגיות מלכתחילה. "אם כל קשר זוכה לביקורת, הילד לומד מראש שלא כדאי להתאהב. זה אחד החסמים הכי גדולים ליצירת קשר משמעותי". 

לאפשר לילדים לטעות

זוהר מדגישה מסר שהורים מתקשים לעיתים לשמוע: הצורך לאפשר לילדים לעשות טעויות.
"הורים נורא רוצים למנוע מהילדים שלהם לעשות את הטעויות שהם עצמם עשו", היא אומרת. "אבל הילד הוא לא אתם. אי אפשר ללכת לחיים במקומו. טעויות הן חלק מהדרך, וגם חלק מההתבגרות".

לדבריה, גם כשנדמה להורה שהבחירה הזוגית שגויה, הניסיון לשלוט בה לרוב משיג את האפקט ההפוך.

אז מה כן לעשות? שלושה כללים להורים

ההמלצה הראשונה של זוהר אולי נשמעת פשוטה, אבל לדבריה היא מהפכנית: להחליף התנגדות בסקרנות. "במקום להגיד 'הוא לא מתאים לך', תשאלו: מה את אוהבת בו? מה עושה לך טוב בקשר הזה?"

הכלל השני הוא לדבר על ערכים וצרכים - לא על האדם עצמו. "אפשר לדבר על מה שחשוב בזוגיות: כבוד, ביטחון, שותפות. לא להפוך את בן או בת הזוג למטרה". 

והכלל השלישי: לא לנהל את הזוגיות דרך צדדים שלישיים. "לא דרך אחים, לא דרך דודים, לא דרך רמיזות ליד כולם. מסרים עקיפים שוברים אמון ומעמיקים את הקרע, במקום לפתוח שיח". 

עם זאת, היא מדגישה שיש חריגים. "אם יש סימנים לאלימות, השפלה או בידוד - כן צריך להתערב. אבל גם אז, ממקום של דאגה ולא מתקפה". 

ומה עם הילדים? מתי לשים גבול - ומתי להקשיב

ומה עושים כשמרגישים שההורים מתערבים יותר מדי? "הדבר הראשון הוא לשים לב אם זה דפוס קבוע", אומרת זוהר. "אם כל קשר נתקל בהתנגדות - צריך להציב גבול ברור ולהפחית שיתוף".

לעומת זאת, אם מדובר בהתנגדות חד פעמית, ייתכן שכדאי לעצור ולבדוק. "לפעמים הורה רואה משהו שאנחנו, מתוך התאהבות, לא מצליחים לראות. התאהבות היא מנגנון ההכחשה הכי חזק שיש". 

בסופו של דבר, המפתח נמצא באיזון: להורים כדאי לסמוך על הילדים שידעו לבחור. לילדים חשוב לסמוך על עצמם, אבל גם לדעת להקשיב, בלי לוותר על העצמאות.

זוגיות בריאה לא אמורה להיות מאבק - לא מול ההורים, ולא מול עצמנו.