איך מסבירים לילדים מהי שואה?

בשנים האחרונות, ככל שמספר שורדי השואה הולך ופוחת, ילדים ובני נוער כבר לא יכולים להתוודע לניצולים ממקור ראשון.

באופן טבעי, הדבר מוביל ליצירת יוזמות הנצחה וירטואליות לדור שנולד לתוך הסמארטפונים, דוגמת "הסטורי של אווה" משנת 2019, שיחות וואטסאפ באמצעות בינה מלאכותית עם הניצולה טובה פדר וקמפיינים שונים של משפיעני רשת. למרות זאת, כל אלה אינם באים במקום שיחה פנים אל פנים, שמסבירה, עונה על שאלות ופותחת דיון מעמיק על נושא השואה.

אז איך מדברים עם הילדים על השואה? האם בכלל כדאי להתחיל לדבר על הנושא הקשה הזה בגיל צעיר, ועד איזו נקודה כדי לפתוח את הדיבור על הזוועות שהתחוללו במהלך המלחמה? רוב הפסיכולוגים ואנשי המקצוע מאמינים כי נכון לחשוף את הילדים להיסטוריה הקשה של עם ישראל מגיל שלוש ומעלה, ובעיקר לעשות זאת בהדרגה ובצורה מבוקרת.

לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה שיחול הערב (שני), מיה אבינערי, ראש מערך ההדרכה באקדמית להוראה גורדון, מסבירה איך להתעסק בנושאים האלו בצורה הטובה ביותר – וכיצד להתאים את השיח לכל שכבת גיל.

גילי הגן

עבור ילדים צעירים, למילה "שואה" אין עדיין כל משמעות, ורק בהמשך חייהם המילה תישמע כמושג ותקבל את משמעותה האמיתית. לכן, יש להסביר להם איך עומד להיראות היום: יש להסביר כי מדובר ביום מיוחד שקוראים לו יום השואה, ושמדובר ביום זיכרון שבו אנו זוכרים את הדברים העצובים שקרו ליהודים באירופה לפני שנים רבות. הם לא יבינו מהי "אירופה", אבל המילה עצמה מרחיקה מהם את ההקשר העצוב, מכיוון שלא מדובר בישראל. אם הילדים עצמם מרחיבים בשיחה ושואלים למה קרו דברים עצובים ליהודים, אפשר להגיד שלא אהבו את היהודים באותה תקופה באירופה.

הטקסיות שמלווה את היום זה מהווה החל מהגיל הרך עוגן מחבר לייחודיותו של היום, ולהבנה כי הוא שונה מימים אחרים. לכן, יש להכין את הילדים לקראת הצפירה, שתישמע בבוקר עת היותם בגן, כדי שלא ייבהלו ויידעו מה מצופה מהם: "הצפירה עוזרת לנו להיזכר בדברים העצובים שקרו מזמן", לאפשר להם לחקות את צליל הצפירה, ולהזמין אותם להצטרף ולעמוד מבלי לזוז, לא לחייב אותם.

במקומות מסוימים, כגון ביישובי קו העימות ובאזור עוטף עזה, חשוב בנוסף להסביר את ההבדל בין צפירה ואזעקה.

יש לקחת בחשבון שהילדים עלולים לשמוע דברים נוספים ללא בקרה, בעקבות חשיפה לכלי התקשורת, מאחים או מחברים. הכי חשוב להיות ערניים ורגישים לכך, כדי לתת מענה לשאלותיהם באופן המותאם לגילם. צוות הגן עומד לרשותכם על מנת לענות על שאלות שאתם לא יודעים איך להתייחס אליהן.

הילדים מכירים מושגים של מלחמה ושל טובים מול רעים. לכן, במרבית הגנים הבוגרים (6-5 שנים), נהוג לספר סיפור נבחר המותאם לילדים בנושא השואה, שבו גיבור הסיפור הוא ילד שאיתו הם יכולים להזדהות, זאת כדי שיעביר את המסרים באופן מותאם והולם לגילם. אם הילדים חוזרים מהגן ומשתפים לגבי הסיפור או חוויה מהטקס, דברו איתם על רגשותיהם ועבדו איתם את תחושותיהם לגביו.

בית ספר יסודי

הילדים נחשפים לנושא באמצעות ספרים וסרטים, ובאמצעות טקס בית הספר המשותף לכלל התלמידים. נוסף על כך, נערכת בכל כיתה פעילות מלווה מותאמת גיל, למשל עם כרזות שהנפיקו ב"יד ושם".

יהיו ילדים שישתפו וידברו על מחשבותיהם ורגשותיהם, בעוד אחרים ישתקו. דווקא לגבי השותקים יש לשים יותר לב, מחשש שהם יפתחו פחדים וחרדות מהנושא. חשוב שתדברו איתם על הקושי ותמצאו בסיפור גם את דרכי ההתמודדות של הגיבור. תזכירו להם את העובדה שהיום אנחנו חיים בישראל שבו אנו מוגנים.

מרבית הילדים ייחשפו לתכנים נוספים, בעיקר דרך הטלוויזיה, ויכול להיות שהם גם ייתקלו במידע שאינו תואם לגילם. תווכו להם את התכנים והרבו בסיפורי גבורה קצרים ומותאמים לגילם.

גיל 12 ומעלה – חטיבה ותיכון

בחטיבת הביניים, הדיונים כבר מעמיקים יותר, ובתיכון – תוכנית הלימודים כוללת גם את מלחמת העולם השנייה, ובאופן טבעי הידע בנושא גדל משמעותית. הראייה הופכת לחברתית והילדים שואלים יותר שאלות הקשורות בחברה, מורשת ושייכות.

דווקא בגלל שבגיל זה רובם לא יוצרים שיח יזום עם ההורים, חשוב מאוד להעלות בעצמכם את הנושא לשיחה. הורים שהם בני הדור השלישי לשואה יכולים ליצור מפגשים עם הסבים והסבתות בני הדור השני, שיספרו את הסיפור המשפחתי ממקור קרוב. אחרים יציעו לשלב את הנוער באירועי זיכרון שונים, דוגמת "זיכרון בסלון" או טקסי מורשת משפחתיים.

חשוב להדגיש גם כאן, שצריך להיות עם "האצבע על הדופק". מתבגרים יכולים לפתח חרדות בעקבות סיפורים ומידע על השואה, אבל לא לחשוף את תחושותיהם בגלל מבוכה. אמירות מכלילות כמו "יום השואה קשה לכולם" מקנות לגיטימציה לרגשות שלהם. חשוב לומר להם שכל תחושה ורגש הם מובנים ולגיטימיים.

כדאי להיות מודעים לכך שדרכי ההתמודדות עם כובדו של יום זה מגוונות ומשתנות מאחד לאחד, ואל לנו לצפות שכל הנוכחים יפגינו עצב ביום זה. יהיו ילדים או בני נוער שירצו להידבק למסכים, להשתתף בטקסים וללגום בשקיקה כל טקסט שיוצע עבורם, ואילו אחרים יבחרו להתנתק. אל תופתעו אם דרך התגובה עשויה להתהפך לגמרי בשנים הבאות. כבדו את רגשותיהם.

לעיתים, ילדים צעירים חשופים דווקא בבית למראות קשים שהם אינם יכולים להכיל, אולי אפילו מבלי שנדע עליהם. לכן, צריך להבחין בשינוי בהתנהגות שעלול לחול בהם. אם מדובר בטלוויזיה הביתית או אצל סבא וסבתא, חשוב להקפיד שאחים בוגרים או ההורים יצפו בתוכניות אלו לא בחלל הבית המרכזי, ולהנחות גם את סבא וסבתא שלא לדבר על תכנים קשים מדי.

אבל אם בכל זאת הילדים נחשפו למראות קשים אצל חברים או במסגרות שונות, חשוב לומר להם כי מה שהם ראו קרה מזמן – אפילו לפני שאבא ואמא נולדו, ואולי אפילו לפני לידתם של סבא וסבתא. מומלץ לחבק את הילדים, להרגיע אותם ולבקש מהם לשתף במה שקרה, כך שהם יוכלו לעבד את החוויה ולנרמל את המצב. תוכלו לומר להם דברים כמו, "נכון שזה מפחיד ומעציב, אבל זה קרה מזמן. טוב שסיפרת לי. פעם הייתה מלחמה ולא אהבו את היהודים, אבל זה קרה באירופה לפני שנים רבות, והיום אנחנו כאן ומוגנים".