מיכל אנסקי משתפת באומץ: ״הגוף שלי זוכר״
אחרי שנים בחזית התקשורת והקולינריה הישראלית, אנסקי בוחרת להציב מראה מול הציפיות החיצוניות • בפוסט חשוף היא משתפת בתהליך החיבור מחדש לשורשים, ומסבירה מדוע השקט הנפשי מתחיל במקום שבו נגמר הצורך להחזיק תדמית
בפוסט חדש שפרסמה,מיכל אנסקימציבה סימן שאלה על הצורך בתחזוקת דימוי חיצוני מושלם ומדגישה את החשיבות של הקשבה פנימית וגופנית.
בפוסט כתבה אנסקי: "הבעה עצמית אמיתית מתחילה כשנגמר לך הכוח להחזיק את התדמית. לא לשאול איך זה ייראה, וכן לבדוק איך זה מרגיש".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הזיכרון הפיזי: כשהגוף מסמן גבולות
כשאנסקי כותבת "הגוף שלי זוכר", היא מתייחסת לחוויות פיזיות מטלטלות שחוותה לאורך שנות הקריירה התובעניות שלה תחת אור הזרקורים.
כידוע, אחת התחנות המכוננות בסיפורה האישי הייתהההתמודדות עם שיתוק על שם בל(Bell's Palsy) - אירוע רפואי שגרם לשיתוק זמני בפניה והוציא אותה באופן כפוי מאזור הנוחות האסתטי שבו הייתה רגילה לפעול.
אותו רגע פיזי, שבו הגוף הגיב ללחץ נפשי מצטבר, היה נקודת מפנה משמעותית. באותה תקופה נאלצה אנסקי להתמודד עם שאלות הציבור על המראה שלה בזמן שהיא מתמודדת עם קושי רפואי.
חיבור מחדש לשורשים
ההבנה שהגוף "זוכר" את הטראומות והמאמצים של העבר מובילה את אנסקי כעת לבחירה מחודשת בדרך חיים רגועה יותר, המחוברת לערכים בסיסיים. בפוסט שפרסמה, היא פירטה: "בשנים האחרונות אני מגלה מחדש חלקים בעצמי שנדחקו הצידה. האישה, האדמה, השורשים המזרח אירופאיים, האהבה לדוגמאות, לפרחים, לצבע ולחומר".
המעבר מהתעסקות במראה החיצוני ובדיאטות מוקפדות, לבין חיבור לאסתטיקה פשוטה ושורשית,מסמן את השינוי שהיא עוברת.
לאורך השנים, אנסקי העמידה את נושא הבריאות, התזונה והאיזון הנפשי במרכז העשייה שלה. את הפוסט חתמה אנסקי בתיאור של תחושה כמעט קיומית: "כאילו הגוף שלי זוכר משהו שלא פגשתי מעולם".
