פרנסי העיר אנטקיה, או בשמה העתיק אנטיוכיה, היו רוצים שהמבקרים יידעו ששימשה בית לקהילה יהודית במשך יותר מ-2,300 שנים. בסמלה של העיר, המופיע בכל פינה, משולבים מגן דוד, צלב נוצרי וסהר מוסלמי.
"נולדתי באנטקיה ואמות באנטקיה", מצהיר סלים קמל, סוחר בדים יהודי ובעלים של חנות בבאזאר של העיר. מדובר במבוך מפותל מהעידן העות'מאני, שחלק מהחנויות שלו נבנו לפני מאות שנים. השוק דומה במידה רבה לבאזאר הגדול באיסטנבול או לשוק בעיר העתיקה בירושלים. אפשר למצוא שם הכול, מטקסטיל ועד תבלינים, ואף ממיטב החומוס של טורקיה.
הסמלים היהודיים כל כך בולטים שאפשר לחשוב שהיהודים עדיין מהווים חלק משמעותי מ-200,000 תושבי העיר. בפועל, נותרו באנטקיה כתריסר יהודים בלבד. הצעיר ביניהם הוא בן יותר משישים, וכמה מהם שוקלים להצטרף לילדיהם הגרים במקומות אחרים בעולם.
צעירי העיר, גם אלה שאינם יהודים, נטשו אותה במאה השנים האחרונות לטובת איסטנבול ואנקרה. היום אחד מכל ארבעה טורקים גר באיסטנבול.
אצל יהודי אנטקיה, הנהירה החלה בשנות ה־70, כשטורקיה סבלה מאי יציבות פוליטית. באותו עשור טורקיה הייתה בעיצומה של מלחמת אזרחים עם קפריסין, וחוותה התפרצות של אלימות עדתית בין לאומנים טורקיים לבין בדלנים כורדיים, מה שהוביל להפיכה צבאית ב־1980.
"חלק מתו, אחרים עקרו לאיסטנבול והצעירים עזבו בזה אחר זה. כך הם התפזרו", הסביר דאוד קמל, קרובו של סלים, אף הוא סוחר יהודי בבאזאר הארוך, שם הוא מוכר מגבות ומוצרי טקסטיל אחרים.
דאוד חי באנטקיה עם אשתו אולגה, יהודייה מסוריה שעברה לעיר לפני 25 שנה. כמו רבים אחרים באנטקיה, שזיקתה לסוריה השכנה גדולה יותר מאשר לטורקיה, הם מדברים ערבית בבית. ילדיהם, כמו רבים אחרים באנטקיה, עזבו מזמן. לפני ארוחת ליל שבת בביתה, מראה לנו אולגה בגאווה צילום מיום ההולדת של אחת מנכדותיה בתל-אביב, וצילום אחר של אחד מבניה, שהוא רופא בגרמניה.
דאוד ניסה לחיות בישראל ואף למד באולפן עברית, אך התקשה למצוא פרנסה ולא התחבר לסגנון החיים הזר. למרות זאת, הוא ואולגה, ואף אמו בת ה־90, אדיל, מקווים לעלות לארץ ביום מן הימים.
גם סלים, למרות הכרזתו כי "נולד באנטקיה וימות בה", מוכן לשקול אפשרויות אחרות. אל מול חיבתו לעיר מולדתו, ניצבים שיקולי משפחתיים. "יש לי שלוש בנות, כל אחת במדינה אחרת. אחת בהולנד, השנייה באמריקה והשלישית בקנדה", הוא סיפר. "זה זמן רב שאנחנו חושבים על עזיבה. אנחנו מכשירים את הקרקע לכך".
יהודים חיו באנטיוכיה מאז הקמתה בסביבות 300 לפני ספירת הנוצרים בידי המלך סלווקוס הראשון, אחד הדיאדוכים – המושלים שמינה אלכסנדר הגדול למדינות שכבש. ההיסטוריה היהודית של העיר טעונה. בתקופת שלטון בית סלווקוס, העיר הייתה הבירה שבה ישב הקיסר אנטיוכוס אפיפנס הרביעי, הידוע לשמצה מסיפור חנוכה. למרות זאת, התלמוד מזכיר את אנטיוכיה ככרך גדול שבו ביקרו לא פעם חכמים יהודים, ובהם גם רבי עקיבא.
העיר של אנטיוכוס
הנוכחות היהודית באנטקיה האריכה ימים אחרי אנטיוכוס ואחרי בית סלווקוס, שלא לדבר על הרומאים, הביזנטים, הצלבנים, הממלוכים, הטורקים הסלג'וקים, העות'מאנים וכל אימפריה אחרת ששלטה בעיר באלפיים השנים האחרונות. היהודים שנותרו בעיר עושים כל מאמץ לשמר כמה שיותר את המסורת, למרות הקושי הנובע מגודלה הזעיר של הקהילה.
אף שאין מספיק גברים לקיום מניין, כל יהודי באנטקיה מחזיק במפתחות לבית הכנסת היחיד בעיר, שבו מתכנסים חברי הקהילה לעיתים קרובות. היות שאנטקיה ממוקמת גיאוגרפית צפונית לירושלים, בית הכנסת הזה הוא אחד מבתי התפילה היהודיים הפעילים היחידים, שבהם ארון הקודש מצוי בכותל הדרומי ולא במזרחי. כל 14 היהודים, למעט שלושה, נמנעים מאכילת בשר לא כשר, ולכן ברוב ימות השנה הם מסתפקים בדגים וירקות.
"אני לא ממש דתי", סיפר אזור צ'נודיולו בשיחה עם הרב האשכנזי של טורקיה מנדי צ'יטריק. "אבל אני ממלא את תפקידי. אני מתפלל שחרית וערבית וכולנו עושים מה שאפשר". משפחתו, הוא סיפר, חיה באנטקיה מאז העת העתיקה. עד לפני כמה עשורים האזור כולו היה מאוד שונה.
"בחגים לא היה מקום פנוי בבית כנסת"
דאוד הוא בנו של הקצב הכשר והחזן של העיר. הוא סיפר שאביו נהג לבקר לעיתים תכופות בחאלב (כיום במרחק נסיעה של שעתיים בלבד), כשהיא שימשה מרכז יהודי גדול ובית לכ־6,000 יהודים לפחות. בחאלב היו בתי כנסת ובתי ספר יהודיים רבים ואביו של דאוד ביקר בה לשם השתלמות בשחיטה כשרה כמו גם כדי ללמוד עברית במטרה לשרת את קהילתו באנטקיה. באותה עת לא הייתה אנטקיה חלק מטורקיה אלא חלק מהמנדט הצרפתי שכלל את סוריה ולבנון.
"היו כאן 450 יהודים", נזכר דאוד בנעוריו באנטקיה. "בימי החגים לא היה מקום פנוי בבית הכנסת".
"באותה התקופה הקפידו כהלכה על השבת, החגים, יום כיפור, ראש השנה", הוסיף סלים קמל. "גם קראנו את מגילת אסתר בפורים". כיום העסקים, יותר מאשר הנוסטלגיה, הם שקושרים את היהודים לעיר.
"מדוע אני נשאר כאן, אתה שואל? כי נולדתי כאן. עסקיי ובית המסחר שלי כאן. בגלל הפרנסה, אני נשאר כאן", אומר סלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו