בית הדין הרבני הגדול בירושלים | צילום: אורן בן חקון

רק לדתיות? לא ממש: כולם מתעלמים מהתופעה שפוגעת כל יום בנשים

סרבנות גט יכולה להתרחש לכל אישה - לא משנה אם את דתייה או חילונית. לא משנה אם את מתל אביב או מבני ברק, ואפילו לא משנה אם התחתנת דרך הרבנות או לא • זה לא משנה, כי אישה חילונית היא עדיין ישראלית. מה שאומר שבתהליך גירושין כולנו מגיעות בסוף לבית הדין הרבני • אנו מציינים 30 שנה לחוק כבוד האדם וחירותו- אך מה עם כבוד האישה? • דעה

לפני שבועות אחדים הייתה לי שיחה עם ידידה חילונית שלי, משכילה מאד, מאזור המרכז, לגבי התופעה של סרבנות גט. ניסיתי להסביר לה מדוע זו אלימות כלפי נשים, בחסות המדינה. היא הסתכלה עלי במבט מלא באמפתיה והבנה ואז אמרה - "זה עצוב וקשה אבל זו לא בעיה רק של דתיות?". אז זהו שלא.

זו בעיה של כולנו. כל הנשים במדינת ישראל.

חירותה של האישה אינה נמצאת בידיה. אם אישה נשואה רוצה להתגרש במדינת ישראל היא זקוקה לאישור של בעלה. כן, שמעתם נכון. לא סתם זה מזכיר לכם תקופות חשוכות אחרות בהן אישה נחשבה לרכוש של גברים (אביה או בעלה) והם אלה שהכריעו את גורלה.

אישה נשואה צריכה שבעלה יסכים כדי שהיא תתגרש ממנו. ואם לא די בכך, בית הדין הרבני מהדר מאד בהסכמת הבעל ועל כן, לא מספיק לוחץ על בעלים סרבנים לתת גט. לבית הדין הרבני יש סמכות ללחוץ על בעלים במגוון של סנקציות החל משיימינג, שלילת רישיון נהיגה, עיקול חשבון בנק ועד מאסר. אך, כאמור, הוא לא משתמש מספיק בכלים אלו וכך, נשים רבות נותרות נשואות בעל כורחן בחסות בית הדין.

סרבנות גט זה משהו שיכול לקרות לכל אישה, לא משנה אם את דתייה או חילונית. לא משנה אם את מתל אביב או מבני ברק, ואפילו לא משנה אם התחתנת דרך הרבנות או טסת לחתונה אזרחית מהירה בקפריסין. זה לא משנה, כי אישה חילונית היא עדיין ישראלית. מה שאומר שבתהליך גירושין כולנו מגיעות בסוף לבית הדין הרבני, שהוא בעל הסמכות היחידה לגירושין של האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל על פי חוק ולכן כל הכללים ההלכתיים והנורמות של בית הדין חלות על כולנו.

גירושין, צילום: GettyImages

פתאום זה הכה בי: אנחנו, ב"מבוי סתום", מנהלות מאבק שנשים רבות בכלל לא יודעות שאנחנו נאבקות גם בשבילן. המאבק שלנו, כארגון נשים, נגד תופעה של סרבנות גט, נגד הסמכות המקיפה של בתי הדין הרבניים ונגד חוסר השימוש של רבנים בכלים הלכתיים ואזרחיים כדי ללחוץ על סרבנים, ממותג כתופעת שוליים ולא כמשהו רווח שיכול להגיע לכל בית וכעוד אספקט של אלימות כלפי נשים.

ואולי גם זו בעיה של כולנו כחברה. כי חברה שיש בה סלחנות לסחטנות של אישה על מנת שהיא תקבל את הגט והחירות שלה, חברה שנותנת לגיטימציה לגברים המסרבים לשחרר את נשותיהן, חברה שאינה עושה רעש ציבורי ואינה מזדעקת מכך שבית הדין שבה אינו עושה מספיק- מאפשרת את המצב הזה. זוהי עוד תמונת תמצית עגומה של היחס כלפי נשים.

השבוע חוגגים 30 שנה לחקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. זהו חוק חשוב שחוקק בשנת 1992, שהחל מהפכה בתחום המשפט ובתחום של זכויות האדם בישראל. בהיותו חוק יסוד, לא ניתן לחוקק חוק אחר אשר יסתור אותו ובכך הוא הפך להיות המגדלור אליו שואפת מדינת ישראל. ואכן יש לחגוג אותו זהו חוק חשוב מהותי ויסודי לחברה מתוקנת. אך לא מן הנמנע לשאול את השאלה המתבקשת: ומה עם כבוד האישה וחירותה? כיצד עומד חוק זה עם התופעה של סרבנות גט ואלימות?

החברה הישראלית כולה צריכה להתגייס ולהצטרף לקריאה שלנו להפסיק את תופעת סרבנות הגט כליל. לדרוש שינוי, להוקיע סרבני וסרבניות גט ולהבין שזה רק חלק מפאזל גדול של זכויות נשים וגם אותו אנחנו צריכים לתקן על מנת להגיע למצב של חברה מתוקנת השומרת על זכויות כל אזרחיה וגם אזרחיותיה.

הכותבת הינה עובדת סוציאלית ומנהלת המחלקה הסוציאלית בארגון "מבוי סתום" שמסייע לנשים מסורבות גט ועגונות

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...