הפרטיזנית שנשכחה: סיפורה הנועז של שרה רובינוביץ'-שיף

כשנפטרה שרה רובינוביץ'-שיף בגיל 52, כתב עליה חיים לזר, פרטיזן לשעבר שהכיר אותה היטב: "כל הפרטיזניות ה'מפורסמות' שפרסמו את עצמן, לא מגיעות לקרסוליה בתעוזתה ובמבצעיה הרבים". היא מתה כמעט אלמונית, לא כי לא עשתה דבר - אלא כי עשתה הכול בלי שמישהו טרח לספר על כך.

סיפורה של שרה הוא סיפור של אישה יהודייה שנאלצה כל חייה להוכיח שהיא ראויה למקומה - לגרמנים, לפרטיזנים הסובייטים, ולבסוף גם למדינת ישראל הצעירה שבחרה לא לזכור אותה. 

ד"ר דניאלה אוסצקי שטרן, נכדתו של חיים לזר והיסטוריונית החוקרת את קורות היהודים בתקופת השואה בתוכנית ללימודי שואה במכללה האקדמית גליל מערבי, מצביעה על כך שסיפורה של שרה אינו רק סיפור אישי יוצא דופן, אלא גם מקרה מבחן לאופן שבו נבנה הזיכרון הקולקטיבי בישראל. לדבריה, העובדה ששרה נותרה מחוץ לפנתיאון הגבורה אינה מקרית ויכולה ללמד על האופן שבו משולבים בזיכרון נרטיבים, הקשרים פוליטיים וזהות אידאולוגית.

 "סיפורה של שרה", היא מסבירה, "ממחיש כיצד דמויות שפעלו באומץ יוצא דופן עשויות להישאר בשוליים כאשר אינן משתלבות בנרטיב המרכזי שהתגבש בשנותיה הראשונות של המדינה".

מהכלא לגטו, מהגטו ליער

שרה נולדה ב-1924 בעיר לידא, פולין (כיום בלארוס). עוד לפני המלחמה השתתפה, כאישה היחידה בקבוצה, בקורס צבאי שאירגנו אנשי האצ"ל לחברי תנועת הנוער הבית"רית. כשפרצה המלחמה וברית המועצות השתלטה על האזור, נעצרה בידי הנקוו"ד (המשטרה החשאית של ברית המועצות) ונשלחה למספר בתי כלא סובייטיים כשהיא בת 17 בלבד. היא נחקרה, עונתה ונשפטה לעשר שנות מאסר, ושוחררה רק כאשר גרמניה הנאצית פלשה לברית המועצות ב-1941.

בגטו ברנוביץ', שאליו נקלעה לאחר מכן, שרה הצטרפה למחתרת היהודית שקמה בו והחלה להבריח נשק פנימה בחסות עבודתה אצל הגרמנים. לאחר האקציה הראשונה, שבה נרצחו 3,000 יהודים, היא הסתננה לגטו לידא בתוך חבית בירה ריקה כדי להזהיר את המשפחות שנותרו שם, אלא שלא כולם האמינו לה. כשיצאה קבוצת מחתרת ליערות הפרטיזנים, שרה הייתה ביניהם.

כאן, מסבירה ד"ר אוסצקי שטרן, מתחדד אחד המאפיינים המרכזיים של סיפורה: הצורך המתמיד להוכיח את עצמה - לא רק מול האויב, אלא גם בתוך המסגרות שאליהן הצטרפה.

שרה, אחת מחמש עשרה נשים ביחידה כולה, נאלצה להוכיח את עצמה מחדש, בכל פעם, בפני כולם. הפגישה הראשונה עם הפרטיזנים הסובייטיים ביער הייתה קשה. "הבאת לנו עוד ז'ידים?" שאל אחד מהם בזלזול. בהיותה בהירת שיער שנראתה כמו גויה, לקחה על עצמה לא פחות מ-23 שליחויות מסוכנות בתוך הערים, בהן קשירת קשר עם מתנגדי הנאצים, רכישת ציוד ומשימות ריגול. לפני כל יציאה למשימה, כך על פי עדותה שלה, היא בכתה מרוב פחד. 

"כששרה ביקשה להשתתף בפעולות חבלה של ממש, המפקדים הפרטיזנים שלה התנגדו לכך", מספרת ד"ר אוסצקי שטרן. "אך היא לא ויתרה. בנובמבר 1943 היא שכנעה את מפקדה לצרף אותה לפעולת חבלה ברכבת. שניים מחבריה נהרגו מהפיצוץ, ושרה רצה בתוך היער בחושך, כשדורים שורקים מסביב, והיא הצליחה לשרוד".

בסוף מאי 1944, כשהדי הקרבות של הצבא האדום כבר נשמעו מרחוק והשחרור היה עניין של שבועות, הוטלה עליה המשימה הקשה מכולן. שרה, שהייתה למודת קרבות ומיומנת במשימות חבלה מורכבות, נדרשה לבצע הפעם שליחות אינטימית וקשה הרבה יותר.

סטאך היה שוטר פולני שהתנהל כמקשר של הפרטיזנים. שרה הייתה אשת הקשר שפגשה אותו שוב ושוב, מסרה לו כסף ושלחה אותו למשימות. כשלא הספיקה לחזור ליער בלילה, היא הייתה נשארת ללון בביתו. כשהתברר שבגד, על-ידי כך שהסגיר לגרמנים איכרים שסייעו לפרטיזנים וגרם לשריפת ביתם ולמעצרם - הוא נידון למוות ומלאכת הוצאתו להורג הוטלה עליה. 

"שרה הכירה היטב את הבית, את סידורי השינה וההרגלים של סטאך, מתארת ד"ר אוסצקי שטרן. "היא הגיעה אליו כרגיל עם חבילת שטרות כמקדמה על משימה עתידית, אכלה ארוחת ערב עם המשפחה והמתינה ללילה".

"נתקע בגרון"

 סטאך ישן בחדר בתו הקטנה, ושרה במיטה לצד אשתו. "תיאבון לא היה לי. כל נגיסה שבלעתי נתקעה לי בגרון", כתבה שרה לימים. "ניגשתי למיטתו, קרבתי את האקדח לפה הפעור שלו חיזקתי את יד ימיני בשמאלי כדי לעצור את הרעידות ולחצתי על ההדק". לאחר מכן יצאה מהבית יחפה ורצה בחושך. רק כשהגיעה ליער, צנחה על הקרקע ופרצה בבכי. שנים אחר כך, בעדות בעל פה, אמרה רק: "זה השפיע עלי מבחינה פסיכולוגית" - ולא הוסיפה.

בתה, בוקי שיף, סיפרה שהנושא היה ידוע במשפחה. "היא סיפרה לנו על המבצע בגאווה, אבל תמיד הדגישה שהיה לה קשה מאד להרוג אדם. לא היו לה ייסורי מצפון, אך המקרה הזה היה מוטמן בה תמיד". לדברי אוסצקי שטרן, הרגע הזה ממחיש את המורכבות האנושית של הפרטיזנים הלוחמים: לא רק אומץ ותעוזה, אלא גם מחיר נפשי שנשאר לאורך שנים.

לאחר המלחמה שרה זומנה למוסקבה לחקירת נקוו"ד, הפעם בחשד לריגול לטובת הגרמנים. "היא שוב עמדה לבד מול חוקר, ושוב זוכתה", מתארת ד"ר אוסצקי שטרן. "היא עלתה לישראל ב-1947, הקימה משפחה, גידלה ילדים, ובחרה בחיים שקטים וצנועים מבלי לפאר את עברה. שרה הפרטיזנית הנועזת נשכחה מדפי ההיסטוריה. ייתכן והסיבה לכך היא משום שהייתה חברת בית"ר - תנועת הנוער של הימין הציוני, שלא זכתה למקום מרכזי בנרטיב הגבורה של ישראל הצעירה".

נשים בלחימה

ערב יום השואה הזה, כשבצה"ל ובחברה הישראלית מתנהל ויכוח ציבורי מתמשך על מקומן ותפקידן של נשים ביחידות קרביות, כדאי לעצור ולזכור: הנשים היהודיות שנאבקו ביערות הפרטיזנים של מזרח אירופה לא ביקשו רשות ולא נדרשו לעמוד בוועדות.

הן הוכיחו את עצמן בשטח, פעולה אחר פעולה, שליחות אחר שליחות. "שרה רובינוביץ'-שיף הייתה גיבורה ענקית, דווקא משום שהייתה אישה שביצעה משימות שגבר לא יכול היה לבצע. הגיע הזמן שנכיר את שמה", מסכמת ד"ר אוסצקי שטרן.