חוקי הנישואים והגירושים בישראל הם לא הבעיה של שירה איסקוב

בעקבות הפרסום על כך שאביעד משה מסרב לתתגטלשירה איסקוב, התפרסמו מאמרים רבים, כמו גם ראיונות רבים בכלי התקשורת, שבהם נטען כי יש לשנות את חוקי הנישואים והגירושים של מדינת ישראל, כך שיתירו נישואים אזרחיים - כדי לעזור, לכאורה, לאיסקוב ולמסורבות גט אחרות.

היום, לאחר שהתברר כימשה נתן לשירה גט, התברר כי הפרסומים על כך שהוא מתנגד לעשות זאת, ועל אוזלת היד שנוקט בית הדין הרבני בנושא, התבססו על שברירי מידע מהדיונים ובעיקר על אג'נדות כאלה ואחרות (בדומה לפרסומים אחרים על הנעשה בבתי המשפט לענייני משפחה ובבתי הדין הרבניים).

הסיבה לכך היא שההליכים בענייני משפחה, הן בבתי הדין הרבניים (שם מתנהלים הליכי הגירושים עצמם) והן בבתי המשפט לענייני משפחה, כמו גם בבתי המשפט לנוער - מתנהלים בדלתיים סגורות. הכלל הוא שהדיון והדברים הם חסויים. לכן, בפרסומים מסוג זה לעולם לא יצוטטו הצדדים לדיון או עורכי דינם.

ללקונה שנוצרת נכנסים ארגונים אשר מנסים לעשות שימוש במקרים הרגישים לצורכי אג'נדה, כמו "משפחה חדשה" ו"מבוי סתום", המסייע לנשים עגונות - רק נשים - במצבי עגינות. ושלא נטעה - יש המון ביקורת מוצדקת על כל המערכות במדינה. הביקורת, במקרה זה על בית הדין הרבני, הייתה שקרית ולא ראויה - והיום זה אף הוכח בפני כול.

המקרה של שירה הוא כואב ומצער, אבל הוא אינו מעיד, כפי שניתן ללמוד מתוצאות הסערה, על בעיה מערכתית שיש לפתור אותה. הכלים הקיימים, כמו גם הלך הרוח בבתי הדין הרבניים, מאפשרים בהחלט הפעלת יד קשה נגד סרבני גט, בוודאי במקרים כמו זה של משה.

הסיבה לכך היא חקיקה שנעשתה בשנים האחרונות, המאפשרת לבתי הדין הרבניים (כן, אותם בתי דין רבניים המושמצים כל כך) לנקוט סנקציות כבדות כלפי סרבנים – עד כדי מעצרם, השלכתם לצינוק, ומתן קנסות להם ולבני משפחתם, שהוכח שעוזרים למנוע סרבנות גט.

באופן כללי, תופעת סרבנות הגט, שלא במפתיע, קצת יותר מורכבת מכותרת בעיתון. מבחינה הלכתית, גם האיש צריך להסכים לתת גט לאשתו, ואולם גם האישה איננה "מושתקת". עליה להסכים ליטול את גיטה מאת הבעל. ולכן, תאמינו או לא - במציאות, יש יותר סרבניות גט מאשר סרבני גט.

ללמוד מהאמריקנים

לגבי הדרישה לשינוי כללי הנישואים והגירושים בישראל: האמת היא שבמציאות החברה הישראלית הופכת להיות יותר מסורתית ודתית, וברור שמוסד הרבנות ובתי הדין הרבניים כאן כדי להישאר. בסוגריים, ייאמר כי גם לדעת כותב שורות אלה, בתי הדין הרבניים לא צריכים לעסוק בענייני רכוש וילדים, אלא אך ורק בענייני גירושים, כתובה ומזונות אישה.

הדרך הנכונה, דרך המלך, היא ללמוד מהאמריקנים. יש להשאיר את הנישואים כדתיים, למי שחפץ בכך, בדומה למה שמתאפשר לקהילה היהודית בארה"ב. בד בבד, יש לאפשר למי שרוצה למסד את הזוגיות בצורה אחרת להירשם במרשם ברית זוגיות.

דהיינו, מי שירצה למסד את הזוגיות באופן "אזרחי" יירשם במשרד הפנים, ומי שירצה, בנוסף, גם "קידושין" - יוכל להירשם ברבנות. בכל מקרה, אגד הזכויות והחובות צריך שיהיה זהה לכולם.

הגיע הזמן שנטמיע את נאום ארבעת השבטים של הנשיא ריבלין ונבין: אנחנו, החילונים, לא נעלים את הדתיים והחרדים, והם לא יעלימו אותנו. במקום זאת, עלינו למצוא דרכים להסתדר, מבלי לגרוע זה מזה, גם בענייני משפחה וגירושים.

הכותב הוא שותף במשרד א' זיסמן שני, המתמחה בדיני משפחה, גירושים וירושה, לשעבר מנהל המחלקה המשפטית באגודת הלהט"ב