"מזכרת מאת המחבר": ההקדשה של כותב ההמנון למחיה השפה

עותק נדיר ומיוחד של המהדורה הראשונה מספר שיריו של המשורר העברי נפתלי הרץ אימבר, שכולל לראשונה בדפוס את שירו "תקוותנו", הגרסה המקורית של "התקווה" - המנון התנועה הציונית ומדינת ישראל - נחשף בימים האחרונים בירושלים.

את העותק של ספרו "ברקאי" במהדורה הראשונה הוא מקדיש ל"מחיה השפה העברית", חברו אליעזר בן־יהודה. הספר עתיד לעמוד למכירה פומבית בעוד כשלושה שבועות בבית המכירות הפומביות קדם בירושלים במחיר התחלתי של כ־60 אלף שקלים.

בגב דף שער הספר כותב אימבר הקדשה לחברו: "לידידי החכם הבלשן... מ"ע [מכתב־עת] הצבי בירושלים. [...] המליץ הנודע בין [ח]כמי העברים כש"ת [כבוד שם תורתו] [מו"]ה בן יהודה. זאת המחברת היא מזכרת מאת המחבר". מעניין לציין כי אימבר בחר בהקדשה לכנות את בן־יהודה, אישיות חילונית מובהקת, בתארים תורניים־רבניים. הרקע לכך, ככל הנראה כאות של כבוד והערכה, קשור להשכלתם התורנית של השניים מימי צעירותם.

בן־יהודה ואימבר, שהיו קרובים זה לזה בגיל, חלקו ביניהם תחומי עניין שונים, ועל אף מחלוקת ביניהם בשלב מסוים על רקע התנגדות למהלך של הברון רוטשילד, בשל מאמר שכתב אימבר נגד בן-יהודה, בשלב מסוים עבר אימבר לכתוב בעיתונו של בן-יהודה "הצבי". טרם הדפסת הספר "ברקאי" אף פרסם אימבר מודעה בעיתון "הצבי", שמעידה על החברות ועל ההערכה ההדדית ששררה בין השניים: "ספר אתי בכתובים אשר קראתיו בשם 'ברקאי' [...] מי המדפיס החפץ לקנותם ממני ע"מ להדפיסם יפנה אלי..."

תחת המודעה הודפסה "הערת העורך": "אנחנו ראינו השירים האלה אשר כתבם ה' אימבר וע"פ הכלל המונח בידינו לכלי הבט ואל תפן ליוצרו. חובתנו להגיד כי רוח שירה נשגבה מרחפת עליהם, הגיונם נוח ורצוי. השפה בם צחה וברורה והרעיונות אינם מן המצוי. רבים בשירים אלה ראויים להיות לשירי עם. כללו של דבר, כי השירים האלה שירים לאומיים נאמנים הם, מעשה ידי משורר מצוין".

את הגרסה הראשונה של "תקוותנו" כתב אימבר, על פי עדותו, בשנת תרל"ח (1877/8), בזמן שהותו בעיר יאשי שברומניה. על פי גרסה אחרת, שמובאת ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו" (עמ' 1586), חובר השיר בשנת תרמ"ו (1886), לאחר ששתה אימבר עד דלא ידע בחגיגות הפורים במושבה גדרה, וכאשר קם מעילפונו הכריז: "חיברתי זה עתה את שני הבתים הראשונים לשיר הלאומי שלנו, להבעת התקווה שלנו'".

קיצור תולדות "התקווה"

בהמשך, במהלך סיוריו במושבות ארץ ישראל, שינה אימבר את השיר והוסיף לו בתים, עד שפרסמו בגרסתו הסופית בקובץ השירים "ברקאי". כשנה לאחר פרסום הקובץ הולחן השיר בידי שמואל כהן (1940-1870), מחלוצי ראשון לציון. הלחן של כהן מבוסס על שיר עגלונים רומני בעל שורשים סלאביים.

השיר המולחן אומץ על ידי אנשי המושבות, ומשם הגיע לאירופה, ובמהרה החל לשמש גם בקונגרסים הציוניים כשהוא מושר בסיומם. במהלך השנים חלו שינויים אחדים במילות השיר, ובהם שינוי שמו ל"התקווה". השינויים העיקריים נערכו ב־1905 כאשר השורה "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" הוחלפה בשורה "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים", וצמד המילים "התקווה הנושנה" הוחלפו ב"התקווה [בת] שנות אלפיים".

מבלי שנקבע כך בחוק או תקנה רשמיים, התקבלו שני בתיו הראשונים של השיר כמעט ללא עוררין כהמנון הלאומי של העם היהודי. בשנת 1933 הוכר "התקווה" כהמנון התנועה הציונית, ועם קום מדינת ישראל שימש באופן בלתי רשמי המנון המדינה. רק בשנת 2004 עוגן "התקווה" רשמית בחוק כהמנון מדינת ישראל.

מרון ארן, מבעלי בית המכירות הפומביות קדם בירושלים, מציין כי "זהו פריט נדיר שקושר שתיים מהדמויות התרבותיות החשובות ביותר בממסד הציוני של אותה העת.

בשנים האחרונות אנחנו רואים התעניינות הולכת וגוברת בפריטים הקשורים בראשית הציונות, שמשפיעה על עלייה עקבית במחיריהם ממכירה למכירה - מה שמלמד כי השמועות על מותה של הציונות היו מוקדמות מדי. אנו רואים את זה גם בקרב אנשים צעירים מאוד, שרוכשים פריטים מסוג זה מטעמים סנטימנטליים".