במבול אנחנו מבינים, אבל בחיים שאחריו?

פרשת נח עוסקת במבול, בחורבנו של היקום כולו. במבול אנחנו מבינים. בשנתיים שחלפו פגשנו תהומות של כאב, ראינו שיטפון של רוע. כמה איבדנו. כמה טבע לנו. פרשת נח מספרת את סיפורו של המבול, אבל גם את סיפורה של היכולת להתחיל מחדש, לברוא שוב חיים. יהיו אלה חיים אחרים, אנחנו נהיה אחרים, אבל הם יהיו מלאים באופן שלא הכרנו.

עם סיום המבול נכרתה הברית הראשונה בתנ"ך: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר: וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם: … וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ: (בראשית ט, ח - יא)". הברית היא התחייבות א-לוקית שלא להביא שוב מבול, אבל היא גם הכרה של הא-לוקות שבשמים בצורך באדם שבארץ, שכן כריתת ברית היא ביטוי לקשר דו סיטרי, הדדי.

כך המבול, שהחזיר את העולם לתוהו, נחתם בהבנה כי עולם שיש בו רק שמים, הוא עולם מרהיב ביופיו, נקי מכאב, אבל חסר. כל מה שאיבדנו צורב בכאב, אבל גם מבהיר באופן חד משמעי כמה יקרים, כמה מלאי משמעות אנחנו.

עם הברית ניתן גם אות: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים … אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: (שם, יב- יג)". הקשת המושלמת, הנמתחת בין שמים לארץ, משרטטת גשר בין שני מרחבים אלה, ומהווה סמל מדויק לברית שביניהם. אין ארץ ללא שמים, אין שמים ללא ארץ. קשת היא קרני אור שבורות. מתוך השבר מתגלה היופי המורכב מרסיסי אור. יופי מיוחד שיכול לבוא לידי ביטוי אולי רק מתוך שבר. כמה סמלי, וכמה רלוונטי. כך נח, וכך גם אנו. בכל דור ודור ישנו מבול, ישנו שבר, אבל ישנה גם קשת. ישנן בריתות שנכרתות מחדש כאשר אנחנו עולים מתוך התהומות.

גם האות, כמו הברית היא דו-סטרית. "וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן": (שם פס יד)". הקשת פונה אל השמים ומזכירה לא-ל כי הבטיח שלא להחשיך את עולמו שוב. אבל הקשת גם פונה אל הארץ, אל האדם ומבטיחה כי גם בְּעַנְנִי עָנָן … וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת.

מתוך החושך והכאב בוקעים שברים של אור. הקשת משרטטת את יופיו של אור שבור, ומבטיחה כי לא משנה כמה אפל יהיה החושך, וכמה מציף יהיה המבול, בתוך ענן מובטחת לנו קשת.

הרבנית בילי רבנשטיין (פיזם) היא ראש בית המדרש במדרשת או"ת לינדנבאום מבית רשת "אור תורה סטון".