הפרשה שלנו קיבלה שם מיוחד - "שירת האזינו". נשאלת השאלה מאיפה בא הכינוי הזה? שהרי לפי הגמרא (מגילה טז', ב) שירת האזינו לא עונה על הקריטריון של שירה. אומרת הגמרא: "כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח חוץ משירה זו (בני המן) ומלכי כנען שאריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה".
כידוע, "אריח על גבי לבינה" פירושו תבנית מסודרת של טקסט המזכירה בצורתה מבנה של לגו. שירת הים, שירת דבורה, שירת דוד בספר תהילים - כולן בנויות כך, "אריח על גבי לבנה". הגמרא מציינת את שני היוצאים מן הכלל, אך אינה מזכירה את שירת האזינו, שכתובה באופן של "אריח על גבי אריח". נקודה זו מציבה את סימן השאלה הראשון באשר למהותה של שירת האזינו, והאם נכון לכנותה כ"שירה"?
לעובדה שהאזינו נקראת "שירה", ניתן לתת הרבה תשובות והסברים. ראשית, ייתכן שכוונת הגמרא היא רק לשירות שמהללות ניסים שאירעו לעם ישראל. כולן כתובות "אריח על גבי לבינה" - למעט שתיים, ועל כן שירת האזינו, שאינה מהללת נס, כלל לא נכללה בדיון. שנית, ייתכן ששירת האזינו איננה באמת שירה, אלא שהפרשה קיבלה את הכינוי הזה משום ששרו אותה הלוויים במוסף בבית המקדש. הביטוי "שירת האזינו" משקף אפוא את שירת הלוויים, ולא בהכרח את רצון התורה לכנות את הפרשה עצמה בשם זה.
אלא שהסבר זה מעורר קושי: כמעט כל הראשונים מפרשים את הפסוק "כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא', יט') כמתייחס לפרשת האזינו שסמוכה אליו. לפי זה ברור שפרשת האזינו ראויה להיקרא בשם שירה.
אפשר לראות, שגם אם שירת האזינו אינה עוסקת בשבח הנסים כמו יתר השירות, יש בה עניין ייחודי: היא אינה רק תיאור שירי של המאורעות, אלא פונה לעם ישראל כדברי תוכחה, עדות ונבואה לדורות כטקסט שמזקק בקצרה את קורות עם ישראל מראשיתו ועד הגיעו לארץ ישראל. דווקא בשל כך היא מתפקדת כשירה - משום שהיא נועדה ללוות את חיי העם, לעורר אותו ולכוון את דרכו. במובן זה, השירה הזו חיה ופועמת עד היום.
מטרת השירה, לפי רש"י, היא התראה לעוברי עבירות. לפי פירוש "אזניים לתורה", מטרת השירה היא עדות שיש בה הבטחה שהתורה לא תשתכח מישראל. הרמב"ן רואה בשירה נבואה לכל מה שיקרה לעם, ומציין שכל שנכתב בה התקיים עד זמנו, והיא תוסיף להתקיים עד הגאולה השלמה. גם האברבנאל מפרש ברוח זו ומונה שבעה דברים שטרם התרחשו אך עתידים לבוא.
בסיכומו של דבר, הדעות השונות מצביעות על כך ששירת האזינו הינו טקסט שמלווה את עם ישראל בכל תקופה כתזכורת וכחזון לעתיד, ומשרטטת את הקו העדין שבין האזהרה והדין לבין הנחמה והגאולה כמשמעות מתמשכת לדברי משה לכל הדורות.
כהד לימים הנוראים שזה עתה הסתיימו, ראוי לשים לב למבנה השירה: עד פסוק י"ד מתחילים הפסוקים בטור הימני, מפסוק ט"ו ועד ל"ט - בטור השמאלי, ופסוקים מ'-מ"ג - שוב בטור הימני. הצורה של הטקסט תואמת את התוכן של השירה בהלימה למידות שהקב"ה מנהיג בהן את העולם: הטורים הימניים מבטאים רחמים, האמצע - דין, והסיום שוב ברחמים. התורה רומזת שגם אם נעמוד מול דין קשה, תמיד נוכל לשוב אל הרחמים, כמאמר הנביא: "שובה אלי ואשובה אליכם".
דווקא בזמן הזה - יממה אחרי שעמדנו מול יראת הדין ביום הכיפורים, ולקראת הישיבה בצל סוכת שלום - מתחדדת משמעותה של שירת האזינו. היא מזכירה לנו שהחיים מתנהלים בתנועה מתמדת בין דין לרחמים, אך תמיד מלוּוים בהבטחה כי "השירה לא תשתכח מפי זרעו". גם אם אנו מוצאים את עצמנו לעיתים בצד הדין והקושי, יש בידינו לשוב אל הימין - אל הרחמים והחסד. שירת האזינו משמשת כמצפן לעם ישראל לדרך ישרה, שממחיש לנו שהמעבר בין קושי לנחמה הוא חלק בלתי נפרד מהמסע לתיקון.
הרב ד"ר שמעון רפורט הוא מרצה בחוג לתנ"ך ואנגלית במכללה האקדמית לחינוך שאנן בחיפה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו