אבא אמר: "אסור לוותר על החיים"

ישראל (איז'ו) לוין היה בן 7 כשהחלה מלחמת העולם השנייה. ילד יהודי שגדל בעיר לודז' בפולין ולא הספיק כמעט ליהנות מהילדות בעיירה עם אביו לייזר, אמו אסתר ואחותו הגדולה דינה. כשהגרמנים פלשו לפולין, נמלטו בני המשפחה מההפגזות אל ורשה הבירה, בתקווה ששם יוכלו להעביר את תקופת המלחמה. אלא ששם, נוכח רדיפות הנאצים והקמת גטו ורשה, התבגר איז'ו באחת ונאלץ לקבל שיעור בהישרדות מאביו.

"מכסה הביוב נסגר מעלינו, ההוראה ללכת ניתנה", סיפר לוין את שעבר עליו כילד בעת הבריחה מהגטו, לד"ר רוני שריג מהמכללה האקדמית תל-חי בספרה "במהרה תישוב הרוח" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). "פתאום בא מולנו גל גדול ועכור, זרם עז של מי שופכין, והראש שלי שקע במים המטונפים. לא היה במה להיאחז, התחלתי לפרפר, לא יודע אם זה נמשך שעה או שנייה. שני גברים אחזו בבתי השחי שלי ומשו אותי בכוח, שמרו שהראש יצוף מעל פני המים... ידיו של אבא הניפו אותי על גבו. נצמד לגוף הרטוב והקר שנשא אותי, מניח לעצמי לישון, אולי אפילו להתעלף".

הוא היה בן 11 כשנמלט יחד עם אביו מהגטו דרך תעלות הביוב. הילד האחרון שיצא מהגטו, לפני השמדתו במאי 1943. לפני שלושה חודשים נפטר בגיל 90, בקיבוצו יגור.

החבר הכי טוב לא יחזור

המעבר מהחיים כמשפחה אמידה אל ורשה ואל הגטו היה קשה עבור ההורים לייזר ואסתר וילדיהם ישראל ודינה. הילד הקטן בן ה־7 שוטט ברחובות הגטו, ולימים סיפר, כפי שעולה מספרה של שריג, כי בפינת אחד הרחובות הבחין בעגלת עץ ובשני אנשים מובילים אותה. "הם מהמשטרה היהודית, אני מזהה אותם לפי לבושם. הצצתי לראות מה הם מובילים בעגלה. שלוש גוויות היטלטלו בתוכה. לרגע עברה בי חלחלה. ילד בגילי, מצומק ועטוף בסחבות, ושתי גוויות של אנשים מבוגרים.

"הסתלקתי משם, אבל במהרה נעצרתי וחזרתי ללוות את נושאי עגלת המתים. אמא לא חייבת לדעת, חשבתי לעצמי. אבא לא יטיף לי שאני לא נמצא בכיתה של המורה קצנלסון. מתחת לבית הקפה היתה עדיין גווייה מונחת לצד המדרכה. שני מובילי העגלה הסירו את העיתון שכיסה אותה, תפסו את המת בידיו וברגליו ובהינף השליכו אותו לעגלה".

ישראל גדל בגטו. עוקב אחרי זרם הפליטים שמגיע מדי יום. הצפיפות גברה. בניינים שהתגלתה בהם מחלת הטיפוס נאטמו ודייריהם גורשו לרחוב. אחרי תקופה קצרה נתלו ברחובות שלטים שבהם הגרמנים מודיעים כי הם צריכים ידיים עובדות במזרח, ומי שיתנדב ויתייצב מרצונו באומשלגפלאץ - רחבת המשלוחים - יקבל שלושה ק"ג לחם וק"ג ריבה. אנשים האמינו שהתנאים יהיו יותר טובים והם יוכלו להאכיל את ילדיהם, ומי שהיה מוטל ברחובות גרר רגליו לרחבת המשלוחים.

"התגנבתי למקום שאפשר לראות ממנו את רחבת המשלוחים, משפחות וצרורות על גבן. הבחנתי בחברי יעקב עם הוריו ואחותו הקטנה. הפעם כבר לא צריך לשאול את אבא, היתה לי תחושה, וידעתי שהחבר הכי טוב שלי לא יחזור לכאן ואני לא אסע לבקר אותו בטרבלינקה".

מאובן מקור, רק לא להתגלות

מלחמת ההישרדות בגטו חידדה את חושיו של ישראל, והוא למד להיזהר מסכנות כשהוא משוטט ברחובות. אבל הסקרנות משכה אותו לראות את הנעשה. בכל פעם הוא נמלט כשהוא שמע את השוטרים היהודים שורקים לאסוף את מכסות המגורשים שנקבעו למשלוחים למחנות ההשמדה.

באחד הבקרים כעס על עצמו שחלם ולא היה ערני. הוא נלכד בידי שוטר יהודי שדחף אותו עם ההמון למילוי המכסה היומית. באותם רגעים נזכר במה שאמר לו אביו: "אסור בשום פנים ואופן לוותר. תנסה למצוא דרך לברוח". הוא ראה את השוטרים עסוקים במיון בין הגברים שנשארים לבין הנשים, הילדים והחולים שהועלו לרכבות. ישראל הצליח לחמוק, ילד בן 9 צנום ורזה, ונמלט אל קבוצת הגברים שהסתירו אותו ביניהם. אבא, חשב, בוודאי יהיה גאה בי.

כשחזר הביתה אמא סיפרה לו שתפסו את אחותו. "דינה היתה מבוגרת ממני בכמה שנים. בלילה ברחה מהגטו בעזרת המחתרת הפולנית. אמא סיפרה שמישהו הלשין עליהם. הם הורדו מהרכבת, הוצמדו לקיר ונורו למוות. 19 נערים ונערות. כעסתי - למה דינה לא הקשיבה לאבא שאמר כי אסור לקבל את פקודות הגרמנים, שאסור לוותר על החיים?"

החיים בגטו הלכו ונעשו קשים יותר ויותר. החוקים השתנו, בתי הקפה התרוקנו, ומי שהיה לו אוכל - אכל אותו בסתר. באחד הבקרים הקיפו הגרמנים את הבלוק שבו גר ישראל. חייל גרמני דפק בדלת ודרש ממשפחתו לרדת ולהצטרף לאקציה. אביו ביקש בגרמנית, תן לנו כמה דקות להתארגן ונרד. החייל התרצה, ובני המשפחה עלו לעליית הגג להסתתר. אמו של ישראל החביאה אותו בערימת שמיכות ודרשה שלא יזוז.

"שכבתי בלי תנועה. הגוף מאובן מהקור. פתאום הם באו, ראיתי מבין הסדקים מגפיים ושמעתי את רעש הצעדים. הרגשתי משהו חד קורע את השמיכות. כידון. מזל שאמא זרקה עלי ערימה גדולה. הזמן עבר. אחר כך מישהו הרים את השמיכה. זה היה אבא. 'אנחנו יוצאים עכשיו', אמר לי, 'עוברים לגור אצל חברים'".

במנוסה תמידית

הגטו הלך והתפנה מיושביו. "נשארתי כל היום בבית, כשהוריי בעבודה. ברחובות כבר נהיה מסוכן. חיכיתי שאמא תחזור מהעבודה כדי לבקש ממנה לאסוף קצת שלג ולהכין לי מרק". אלא שבדיעבד התברר לו שלא תחזור.

באותו בוקר נכנס קצין גרמני אל המתפרה שבה עבדה אסתר. הוא דרש מכל העובדות לצאת ומשם הן נלקחו לרחבת המשלוחים. אביו הצליח להיכנס לרחבה ולהיפרד ממנה. "אני רוצה שאיז'ו (ישראל) יעבור את המלחמה", ביקשה אסתר מלייזר. אחר כך תלשה כפתור ממעילה וביקשה שימסור לו, מזכרת מאם לבן.

עוד באותו הלילה נשלחה לתאי הגזים בטרבלינקה. באותו הערב אביו חזר הביתה, התיישב על המיטה ומשך את איז'ו אליו. "עכשיו ראיתי את אמא בפעם האחרונה. אתה לא תראה אותה יותר", אמר לו. ישראל הסתובב אל החלון והחל לבכות.

כמה שבועות אחר כך עברו האב, הבן ודודתו (אחותה של אמו) לגור בבונקר תת־קרקעי. בחוץ החלו להתפשט שמועות על הגרמנים שנכנסים לגטו. המרד פרץ. האב סיפר לישראל על הלחימה שמתחוללת. "גרמנו להם אבידות", אמר לו, "הם המומים מכך שיהודים עומדים מולם בלי פחד ומתקיפים אותם".

הזמן חלף בבונקר. ישראל מתאר בביוגרפיה שלו שלא ידע להבחין בין יום ללילה. "אבא אמר שנצא מהבונקר. יצאנו החוצה. רחובות הגטו בערו. זה לא היה הגטו שהכרתי".

הלהבות עלו מכל החלונות. במהירות עברו היהודים מגג לגג כשהאש מלווה אותם, עד לפתח היציאה מהגטו. משם ירדו לתעלות הביוב ודרכן יצאו מהגטו. משאית אספה אותם, והם נסעו אל היער. מישהו ספר אותם. 14 מבוגרים וגם ילד אחד, ישראל.

אחרי שהייה של כמה ימים ביער הוברח ישראל לעיר הסמוכה, ויחד עם אביו ושניים נוספים התחבאו בעליית גג. באחת הפעמים, הוא מספר, הגיעו פולנים שהלשינו עליהם עם שוטר גרמני. אביו ירד מעליית הגג וניסה לשחד אותם, אך השלל נלקח והיהודים הורדו אל החצר במטרה להרוג אותם. ישראל החל לבכות, ואמר: "אני לא רוצה למות", וכששאל אותו אחד הפולנים מדוע, השיב: "כי עוד לא למדתי בבית הספר". הפולני צחק: "אל תדאג, ילד, עוד מעט תקבל שזיף".

ישראל הבין למה הוא מתכוון - שזיף היה כינוי לקליע. אביו החל לדבר איתם שוב: "קחו את כל מה שיש לנו. אחרים יהרגו אותנו. אתם הרווחתם, באתם ראשונים". להפתעתו של ישראל הארבעה עזבו וחייהם ניצלו.

משם עברו למחבוא בדירה פולנית אחרת, במרווח צר מאחורי קיר כפול. בערב היו יוצאים מהמחבוא אל הדירה מפתח התנור שדלתותיו היו כפולות. ישראל היה ממהר לשירותים, אך אביו לימד אותו להתאפק. הוא למד שאם ישתה מעט במהלך היום, לא יצטרך להתענות עד הערב. כששב למחבוא היה מנסה לישון כמה שיותר מאוחר, כדי שהיום בצינוק יהיה קצר ככל האפשר. במהלך היום היו מלמדים אותו עברית, פולנית, גרמנית ורוסית, היסטוריה, תנ"ך ומתמטיקה.

הבריחה משיירת המוות

באחד הערבים נשמעה הדפיקה שהיתה אות מוסכם כי עליהם להשתתק, סימן לכך שהשוטרים בחוץ. המנורה כובתה בדירה. רהיטים הוזזו. חיפוש נערך. הדלת החיצונית של התנור נפתחה. מישהו כנראה הלשין עליהם. ההסוואה היתה מושלמת. שאריות האפר והפחם בתנור עשו את שלהן. אחרי זמן מה בעל הבית נכנס. אלו היו שוטרים פולנים, לא גרמנים. לא היתה הלשנה, הרגיע אותם. הם חיפשו גנבים. את חג המולד בדצמבר 1943 חגג ישראל במחבוא. בעלת הבית ידעה שאף אחד לא יחפש יהודים בערב חג נוצרי, והם יצאו מהמחבוא לשולחן עמוס כל טוב.

ריחות התבשילים עלו באפו של ישראל. "הרגשתי כמו חלק מסיפור אגדה", תיאר. אבא נתן לו יין ובבוקר התעורר על הדרגש במחבוא, לא זוכר כיצד הגיע לשם. לידו המתינו לו שלוש מתנות עטופות.

רעש ההפצצות התקרב. אביו החליט שיעזבו את המחבוא ויצעדו עם זרם הפליטים. כשהביט סביבו ראה חורבות. לפתע הגיעו חיילים גרמנים והחלו לירות. הם סידרו את השיירה והצעידו אותה בכיוון הנגדי. אבא אמר לו ולדודתו שהיתה איתם לצעוד לאט, לתת לאנשים לעקוף אותם. "אסור לנו להישאר בשיירה הזאת", הזהיר.

כשעברו ליד תעלה עם שיחים, הורה להם האב לקפוץ ולהסתתר. הם המתינו בתעלה. היה שקט. לא נשמעה ירייה ולא הבחינו בהם. הם החלו לצעוד לכפר פולני, משווים לעצמם מראה של פליטים מוורשה. איכרה מקומית נתנה להם אוכל ואפשרה להם לישון במתבן.

"שיננו את הסיפור שאבא הכין לנו - פליטים ולא יהודים", מספר ישראל. "עברנו ממשפחה למשפחה, עבדנו במשק, ותמורת עבודתנו קיבלנו מים, אוכל ומקום לינה. אבא הציג אותנו כמשפחה - אבא, אמא וילד. כה רבים היו כמותנו, פליטים, והאיכרים פתחו את בתיהם בפני כולם".

בכל פעם שחששו כי מישהו חושד בהם, הם המשיכו ללא שהות לכפר הבא. ישראל שיחק עם הילדים בכפר, וכשהיה חם הסירו הילדים את בגדיהם וקפצו למימי הנחל. כשיצאו אמר לו אחד הילדים: "אנחנו יודעים שאתה ז'יד (יהודי), פחדן. תוריד את התחתונים". הוא החל לברוח, הילדים רדפו אחריו, זורקים עליו אבנים. ישראל הצליח לחמוק מהם, והגיע לחווה שבה היו אביו ודודתו. "הילדים הפשיטו אותי", סיפר לאביו. אביו מיהר למתבן ובתוך דקות חזר עם דודתו של ישראל ועם תיק. "כאן אי אפשר להישאר יותר", אמר.

ככה מרגישים חופש

תלאותיו של ישראל, אביו ודודתו נמשכו. במשך שבועות התגוררו באסם בכפר סמוך לנהר הוויסלה. ישראל חלה בדלקת ריאות ואביו הבין כי לא יוכל לקחת אותו לרופא מחשש שהלה יסגיר אותם לגרמנים. בבוקר ניגש לאיכר, ביודעו כי הוא חושד בהם שהם יהודים אך לא יסגיר אותם. במשך שבוע שהה ישראל בבית האיכר, כשאשתו מטפלת בו ומכינה לו גוגל־מוגל, מניחה רטיות רטובות על מצחו. אחרי שבוע הבריא ויצא מבית האיכר בחזרה אל החצר.

רעם ההפגזות התגבר, עד שבוקר אחד התעורר ישראל לשקט. הוא יצא ממחבואו והבחין בטנק שעליו כוכב אדום. "בוא נצא החוצה לראות את הרוסים", אמר לו אביו, "אבל תזכור - זה עוד לא נגמר. אסור לגלות שאנחנו יהודים, אף אחד לא יגן עלינו מפני האנטישמים - אנחנו פליטים פולנים מוורשה". ישראל הרגיש כמו חיה נרדפת שהצייד שלה נעלם. ככה מרגישים חופש.

אחרי שש שנים חזרו האב ובנו ללודז', שם גילו שמשפחה פולנית מתגוררת בביתם. "אין לנו מה לחפש פה, אנחנו צריכים לעלות לארץ ישראל", קבע אביו. מפולין עברו לבוקרשט, בירת רומניה, ואחרי כמה חודשי המתנה הצליחו בני המשפחה לקבל את תעודות העלייה לישראל.

לאחר העלייה נקלטו בקיבוץ יגור. בדצמבר 1945 נפרד ישראל מאביו, שנותר להתגורר ביגור, והצטרף לקיבוץ דפנה. בהמשך חזר ליגור, התגייס לצה"ל והגיע עד לדרגת סגן מפקד חטיבה במלחמת יום הכיפורים. עם פטירתו הותיר אחריו חמישה ילדים, 11 נכדים ותשעה נינים.