סיומו של חג הפסח הגיע השנה יחד עם ההודעה על הפסקת האש בין ישראל וארצות הברית לבין איראן. אחרי 40 יום שבהם מיעטתי לצאת מהבית, אספתי את משפחתי ויצאתי לסיבוב ארוך בחוץ. השגרה החוזרת הזו הורגשה במלוא עוצמתה יום לאחר מכן, כשנסעתי לתל אביב בתחושת אושר עילאית. האושר הזה התבטא ברצון לבלוע הכל: לקנות הכל, לפגוש את כולם, ולספוג את כל העולם לתוכי בבת אחת.
ההרגשה הזו, שליוותה אותי ביומיים הראשונים, השתנתה כשהבנתי שאני עלולה להיגרר להתקף מאני. הקדוש ברוך הוא רצה שלאורך כל חיי הבוגרים אתמודד עם מאניה-דפרסיה, ובעקבות זאת למדתי לשמור על עצמי באופן אקטיבי ומודע, כדי שלא לגלוש לאף אחד מהקצוות. כאן, אחרי השמחה הגדולה הראשונית, "נפל לי האסימון": אם אמשיך בקצב הזה, העומס יכריע אותי. הבנתי שעלי להאט, להקטין את העומס הפיזי והנפשי ולנשום לעומק. אחרי תקופה כה ארוכה של לחץ מרוכז, חשוב לא להשתולל אלא לעכל את הדברים ולחזור לשגרה בצורה מושכלת – במיוחד לאחר הטראומה של חיים בממ"ד תחת איום הטילים.
אני לא מספרת את הסיפור הזה רק כאנקדוטה אישית, אלא כקריאה לרשויות. עלינו להתכונן טוב יותר למצבי המעבר מלחץ לשגרה, עבור מתמודדי נפש אך בהחלט לא רק עבורם. הסחרחרה הרגשית והקיומית של המדינה, והמעברים התכופים בין חירום לשגרה, מייצרים כשלים ביכולת העיבוד של רבים מאיתנו. אנחנו עוברים מאפס למאה תוך יממה, ללא תהליך מסודר והדרגתי. זהו תהליך בלתי הגיוני לנפש האדם.
חשבו, למשל, על אדם שסבל מהרעבה שיטתית; ברגעיו הראשונים לאחר השחרור, אסור לו לאכול בבולמוס מכל הבא ליד. טריפה מיידית של כמות אוכל ענקית עלולה להרוג אותו. לכן, הרופאים מאכילים אותו בהדרגה ומרגילים את גופו מחדש לשגרת אכילה.
פעולה דומה צריכה להתבצע בישראל בכל פעם שמתרחש מעבר מחירום לשגרה. עלינו לקבוע "נוהל חזרה מודרג" לעולם העבודה והחיים. נוהל כזה יאפשר לאנשים הרגישים יותר – אלו שהלחץ שחק אותם בזמן אמת – להתארגן נכון מבלי להיפגע. חזרה מיידית וחדה רק פוגעת ביכולת ההשתקמות שלהם, דבר שבטווח הארוך פוגע בחברה כולה.
זוהי טעות גדולה שבישראל אין מספיק גורמי בריאות נפש הלוקחים חלק בהחלטות ביטחוניות המשפיעות על שגרת האוכלוסייה. קולם של המומחים חייב להיות בעל השפעה מרכזית בתהליכים שנתפסים כביטחוניים, אך הם למעשה אנושיים וחברתיים. כך ניתן יהיה להחזיר ציבור ענק אל שוק העבודה בצורה מיטיבה, ללא נזקים מיידיים או מושהים.
בשולי הדברים, לטעמי הגיע הזמן לדון מחדש גם בחיבור המורכב שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. ליבי עם משפחות השכול שבבת אחת נדרשות לשנות פאזה ולהתמודד עם שמחת החג. מדובר במציאות שקשה מאוד לעמוד בה; ייתכן שבשלה העת לשנות את המנהג ולהפריד בין שני הימים הקדושים האלו, לטובת יכולת העיבוד וההכלה של הציבור כולו.טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
