הסטרס נגמר? גם לחזרה לשגרה צריך להתכונן

סיומו של הפסח הגיע השנה יחד עם ההודעה על הפסקת אש בין ישראל וארצות הברית לבין איראן. כך, אחרי 40 יום שבהם מיעטתי מאוד לצאת מהבית, אספתי את כל משפחתי ועשיתי סיבוב ארוך בחוץ.

השגרה החוזרת הזו התבטאה אצלי גם יום לאחר מכן, בעת שנסעתי שוב לתל אביב, כשאין מאושרת ממני. האושר הזה התבטא אצלי כרצון לבלוע את הכול: רציתי לקנות הכול, לפגוש את כולם, וככלל לבלוע את כל העולם אל תוכי פנימה.

ההרגשה הזו, שליוותה אותי יומיים-שלושה, עברה שינוי כשהבנתי שייתכן ואני נגררת כך להתקף מאני. רצה הקדוש ברוך הוא, ולאורך כל חיי הבוגרים אני מתמודדת עם מאניה-דפרסיה, ותוך כדי כך אני שומרת על עצמי, באופן אקטיבי ומודע, כדי שלא אגלוש לאחד הצדדים.

לכן, כאן, אחרי השמחה הגדולה הראשונית, נפל לי האסימון שאם אמשיך כך - העומס יכריע אותי. הבנתי שעליי להאט, להקטין את העומס הפיזי והנפשי ולנשום לעומק.

הבנתי שאחרי תקופה כל כך ארוכה של לחץ מרוכז, חשוב לא להשתולל אלא לנשום, לעכל את הדברים ולחזור בצורה מושכלת אל השגרה - וזאת אחרי טראומה כל כך גדולה של חיים בממ"ד עקב ירי הטילים מאיראן.

גם השגרה עלולה להציף

את תיאור המציאות הזו איני מספרת רק כאנקדוטה מעניינת, אלא כקריאה לרשויות, בכל הקשור למתמודדי נפש - אך לא רק - להתכונן טוב יותר למצבי מעבר מלחץ לשגרה.

כאן חשוב לי לציין שלא מדובר רק במקרה של חולי נפש, אלא בבעיה שכדאי לכולנו להיות מודעים לה ומוכנים אליה. הסחרחרה הרגשית והקיומית של המדינה, והמעברים התכופים ממצב שגרה למצב חירום וכן להפך, מייצרים כשלים ביכולת ההתמודדות והעיבוד של המצב בקרב אנשים רבים.

בבת אחת, וללא תהליך מסודר והדרגתי, אנחנו עוברים ממצב אחד למצב שני - והכול מאפס למאה תוך יממה. אלא שמדובר בתהליך בלתי הגיוני כשמדובר בנו, בני האדם.

לדוגמה: אדם שסבל מהרעבה שיטתית הוא כזה שלא ניתן לו ברגעים הראשונים לאכול בבולמוס מכל הבא ליד. רצון כזה, טריפה מיידית של כמות עצומה של אוכל, תהרוג את האדם הזה.

לכן הרופאים מאכילים אותו באופן איטי, כשהם מרגילים אותו מחדש לשגרת אכילה מסודרת.

פעולה כזו, צורת התנהלות מסוג זה, יש לבצע גם בישראל בכל פעם שיש מעבר ממציאות של חירום לשגרה. חשוב לקבוע נוהל חזרה מדורג אל עולם העבודה והחיים שלנו.

נוהל זה יאפשר לרגישים יותר בתוך החברה, לאלו שהלחץ אכל אותם תוך כדי המצב, להתארגן נכון מבלי להיפגע. מנגד, חזרה מיידית רק פוגעת באנשים אלו ומקטינה את יכולת ההשתקמות שלהם – דבר שבטווח הארוך פוגע בכולנו כחברה אחת.

לא רק עניין אישי

מבחינה זו, טעות גדולה היא העובדה שבישראל אין די גורמי בריאות נפש שלוקחים חלק בהחלטות ביטחוניות הקשורות לשגרת האוכלוסייה. חשוב שקולם של מומחים אלו יהיה בעל השפעה מרכזית בתהליכים שאמנם הנם ביטחוניים, אך כאלו שכוללים את כולנו בתוכם.

כך אפשר יהיה להחזיר טוב יותר ציבור גדול עם רגישות יתר אל שוק העבודה, וזאת בלי שיווצרו נזקים מיידיים או מושהים.

בשולי הדברים, לטעמי, גם כדאי לחזור ולדון מחדש בחיבור המורכב של יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום העצמאות. ליבי עם משפחות הנופלים, שבבת אחת צריכות לשנות פאזה ולהתמודד עם שמחת יום העצמאות.

מדובר במציאות שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בה, ושייתכן והגיעה העת לשנות אותה ולהפריד בין שני הימים הקדושים הללו.