הסימפטום השקט של פרקינסון שמופיע שנים לפני התפרצות המחלה

חוש הריח הוא אולי הצנוע מבין החושים. הוא שקט, אינו דורש תשומת לב, ופועל ברקע חיינו כמעט בלי שנבחין בו. ובכל זאת, די בריח אחד כדי להציף זיכרונות שלמים. כך, בסצנה האיקונית מסוף הסרט "רטטוי" משנת 2007, מבקר האוכל הקשוח אנטון אגו נשאב באחת אל ילדותו. לא תמונות ולא מילים, רק טעם וריח. כפי שמוכר היטב, בתקופת ההיריון חוש הריח מתחדד אצל נשים רבות, לעיתים בעוצמה מפתיעה. ריחות יומיומיים עשויים להפוך לבלתי נסבלים או לעורר בחילה, תזכורת נוספת לכוחו של החוש הזה להשפיע על הגוף, הרגש והזיכרון.

מבין כל החושים, הריח הוא גם האישי והסובייקטיבי ביותר. קשה להסכים מה נעים ומה דוחה, אך ההיסטוריה כן זוכרת חריג קיצוני. בשנת 1889, תגובה כימית במעבדה גרמנית, שבה היה מעורב חומר בשם תיואצטון, יצרה סירחון כה עז, עד שאנשים הקיאו והתעלפו במרחק של כחצי קילומטר. חלקים מהעיר פרייבורג פונו, והתגובה המדויקת שגרמה לכך מעולם לא שוחזרה, אולי משום שאיש אינו ממהר לגלות אותה מחדש.

אבל מה קורה כאשר הריח פשוט נעלם?

הריח הוא יתרון אבולוציוני חשוב. הוא מזהיר מפני סכנות בלתי נראות, משפיע על קבלת החלטות ומעורר רגשות. לא במקרה מותגים גדולים משתמשים בניחוחות כדי לגרום לנו להישאר זמן רב יותר בחנויות. פקעת ההרחה, אזור קטן במוח הקדמי הסמוך לאף, מעבירה אותות ישירות לאזורים האחראים על זיכרון ורגש, ולכן ריחות מסוגלים להציף חוויות בעוצמה כה גדולה.

למרות זאת, חוש הריח נותר מהפחות מובנים והכי פחות מוערכים. כאשר הוא נחלש, הדבר קורה לרוב בהדרגה, כמעט בלי שנשים לב. רק לאחר שאובד, מתברר עד כמה היה מרכזי.

רגישות גבוהה במיוחד לטעמים ולעיתים גם לריחות, הרבה מעבר לממוצע. מישל קריפה, "טעם על" איטלקי

     

View this post on Instagram

           

A post shared by Michele Crippa (@gastronomik.it)

כך קרה למישל קריפה, "טועם על" איטלקי מוכר, שאיבד את חוש הריח בתקופת מגפת הקורונה. הוא אמנם זכה בו שוב לאחר כמה שבועות, אך החוויה הייתה רחוקה מלהיות פשוטה. הריחות חזרו מעוותים. תפוזים הדיפו ריח של פלסטיק שרוף, אפרסקים הזכירו בזיליקום, ו-וניל עורר תחושת בחילה. ככל הנראה, נוירונים בפקעת ההרחה שלו נפגעו.

לא רק צינון חולף

רובנו חווינו אובדן זמני של חוש הריח, לרוב בעקבות הצטננות או שפעת. אך במקרים מסוימים, מדובר בהרבה יותר מתופעת לוואי שולית. אובדן ריח מוכר כיום כסימפטום מוקדם של מחלות ניווניות כמו אלצהיימר ופרקינסון, ולעיתים הוא מופיע שנים רבות לפני הסימנים הקלאסיים.

האם ניתן להשתמש באובדן ריח כדי לחזות פרקינסון? התשובה מורכבת. מצד אחד, זהו סימן נפוץ מאוד. עד 90 אחוז מהחולים בפרקינסון חווים פגיעה כלשהי בחוש הריח. מצד שני, מדובר בסימפטום שאינו ייחודי למחלה, והוא עשוי להופיע גם עם הזדקנות, סטרס או מצבים רפואיים אחרים.

הקושי באבחון מוקדם של מחלות ניווניות ידוע היטב. בפרקינסון, כאשר מופיעים התסמינים המוכרים, רעד, נוקשות והאטה בתנועה, כבר אבדו יותר ממחצית הנוירונים שמייצרים דופמין, המוליך העצבי החיוני לשליטה בתנועה.

זיהוי סימנים מוקדמים כמו אובדן חוש ריח עשוי לשמש סמן ביולוגי חשוב. אבחון מוקדם יותר יכול לאפשר התערבות בזמן ולשפר את יעילות הטיפולים.

מה קורה במוח לפני האבחנה

הסיבה המדויקת לפגיעה בחוש הריח במחלות ניווניות עדיין אינה ברורה, אך קיימות השערות מבוססות. בפרקינסון, יש עדויות לכך שהתהליך הניווני עשוי להתחיל בפקעת ההרחה - מבנה עצבי בקדמת המוח מעל חלל האף האחראי על עיבוד ראשוני של מידע שמגיע מחוש הריח - זמן רב לפני שהוא מתפשט לאזורים האחראים על תנועה. אחת ההשערות היא שחשיפה לנגיפים, חומרי הדברה או רעלים הנשאפים דרך האף פוגעת באזור זה ומציתה את המחלה.

באלצהיימר, לעומת זאת, נראה שהפגיעה עשויה להתחיל באזור קטן בגזע המוח בשם לוקוס קוארולאוס. אזור זה, בעל גוון כחלחל, מתפקד כמעין כפתור עירנות ושומר על ריכוז וערנות. החיבור שלו לפקעת ההרחה הוא שמקשר בין ריח לרגש, וכאשר הקשר נפגע, חוש הריח נפגע זמן רב לפני הופעת סימני הדמנציה.

מכאן עולה שאובדן הריח אינו בהכרח תסמין של המחלה עצמה, אלא אות אזהרה לכך שהתהליך הניווני כבר החל.

אבחון דרך האף

בבדיקה קלינית, ההבחנה בין פרקינסון להפרעות תנועה אחרות אינה תמיד פשוטה. בדיקות של חוש הריח, לצד מדדים נוספים, יכולות לסייע באבחון ואף בניבוי חומרת המחלה וקצב התקדמותה.

הפגיעה בחוש הריח בפרקינסון אף מתאפיינת בדפוס ייחודי. חולים עשויים לזהות ריחות נעימים כמו שוקולד, אך להתקשות בזיהוי ריחות ניטרליים או לא נעימים, כמו סבון, עשן או גומי. אחרים, בעיקר נשים, חווים הזיות ריח, תחושה של ריחות כמו טבק או עץ שרוף, שאינם קיימים בפועל.

ואולי הממצא המסקרן ביותר, לפרקינסון יש אפילו ריח ייחודי, שתואר כעצי ומוסקי. הגילוי מיוחס לג’וי מילן, אישה סקוטית בעלת חוש ריח יוצא דופן, שזיהתה את הריח אצל בעלה כ 12 שנים לפני שאובחן.

אובדן חוש הריח עשוי להיראות כעניין מקומי של האף, אך בפועל הוא חלון אל המוח. דרכו יכולים חוקרים להבין טוב יותר תהליכים ניווניים, ולבסס כלים שיאפשרו אבחון מוקדם וטיפול יעיל יותר, כזה שעשוי לשפר משמעותית את איכות חייהם של החולים.

———

מקורות: 

• Parkinson's Foundation, Loss of Smell and Parkinson's Disease
• Alzheimer’s Association, Early Signs and Symptoms of Alzheimer’s
• Braak et al., "Staging of brain pathology related to sporadic Parkinson’s disease", Neurobiology of Aging
• The Conversation, Jannette Rodríguez Pallares, מאמר מקורי
• National Institute on Aging, Olfactory Changes and Neurodegenerative Disease