נפצעו יחד - ומשתקמים יחד: "זה מחזק מנטלית להיות עם מישהו שעבר איתך את האירוע"

כאשר ינון בן עמי ורומן יושבייב, חיילי מילואים מגדוד 630, הוקפצו ב־7 באוקטובר לשמור על יישובים בישראל, הם לא דמיינו ששירות המילואים הזה יסתיים בכניסה לתוך עזה, ובטח לא שיסתיים במחלקת השיקום באיכילוב, יחד עם המ"פ שלהם רס"ן יבגני ירוצקי ועם חברם לפלוגה בנימין. ארבעתם נפגעו בהיתקלות באחת השכונות בחאן יונס באמצע חודש פברואר וכעת הם משתקמים יחד, כל החברים מהפלוגה.

הארבעה, בזוגיות והורים לילדים, משרתים בגדוד מילואים שמשימתו המקורית הגנה על היישובים בדרום העוטף. גדוד שהוזעק ב־7 באוקטובר למשימות אבטחה ברעים ובבארי ולפינוי חללים.

"התפקיד שלנו הוא לאבטח את יישובי העוטף, קיבוצי העוטף. במהלך כל המלחמה השתדלנו ודחפנו לעשות פעילות יותר משמעותית, עד שקיבלנו אישור מהאוגדה", מספר יבגני המ"פ. "התאמנו כדי להעלות כשירות כך שנהיה מסוגלים להיכנס פנימה. אחרי שקיבלנו אישור לכך הצטרפנו לאוגדה 98 ולחטיבה 646. נכנסנו לחאן יונס ועשינו משימות אבטחה של הציר הלוגיסטי והתקפות במרחב הציר".

ב־12 בפברואר נכנסה הפלוגה שלהם להתקפה על שכונת עבסאן בחאן יונס. המשימה היתה לטהר אזור של השכונה ולהכין אותו לכניסת כוחות נוספים.

"היינו כבר ממש בסוף של העבודה שלנו ומצאנו בית עם פיר מאוד חשוד. החבר'ה התחילו להבין שיש פה איזשהו חשד למלכוד וניסינו לצאת משם. המחבלים יזמו את המטען עלינו וכל הכניסה של הבית התפוצצה. באירוע נהרגו שלושה מהפלוגה שלנו ונפצעו 15 חבר'ה".

כתוצאה מהפיצוץ נהרגו מפקד גדוד 630, סא"ל (מיל') נתנאל אלקובי ז"ל, ממלא מקום מפקד פלוגה בגדוד, רס״ן (מיל') יאיר כהן ז״ל, ולוחם בגדוד, רס"ל (מיל') זיו חן ז"ל.

"משם התחיל מבצע חילוץ. מי שניהל אותו זה בעצם הגדוד והפלוגה. הם התחילו להוציא את כל החבר'ה מתוך האתר, להוציא אותם מההריסות של הבית ולפנות אותם לאחור, תוך כדי שאנחנו בעצם הכוח הכי קדמי של הגדוד ושל החטיבה", מספר יבגני.

אנחנו יושבים בלובי של מרכז השיקום לחיילי המלחמה בביה"ח איכילוב שבתל אביב, ביתם בשבועות האחרונים. במשך היום הם עובדים קשה להשיב את היכולות שנפגעו בפיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וחדר כושר. אחר הצהריים אני מוציאה אותם לטובת השיחה מהופעה של דניאל סטיופין (אנטולי מ"קופה ראשית") במרכז השיקום.

חושב על עצמך ועל האחרים

"הייתי בטוח שזה הרגעים האחרונים, יש איזה 40 שניות ואני במונית ללמעלה", מתאר ינון את הרגעים הראשוניים אחרי הפיצוץ. "ברגע שפתחתי את העיניים, הבנתי את גודל האירוע, אם זה לראות את ההרוגים שלא היה איזשהו צל של ספק שהם כבר לא איתנו, ואם זה הפצועים שראינו. המ"מ שלי משך אותי מההריסות והבנתי כבר שהיד שלי לא מתפקדת, היא היתה ממש שבורה ופרוקה. העלו אותנו על האמרים, מתחיל איזשהו נוהל בדיקה כזה בשטח של החובשים, של הפרמדיקים. נוסעים לכיוון הגבול, ואנחנו רואים את הכמות המטורפת של האנשים שמחכים שם, שהאלונקות פתוחות על הרצפה ושמסוקים מגיעים".

בשל מספר הפצועים הגדול הם פונו בארבעה מסוקים לארבעה בתי חולים שונים. ינון ויבגני היו במסוק השלישי שטס לשערי צדק בירושלים. בנימין ורומן הגיעו לאיכילוב. רומן, שנפצע באורח הקשה ביותר והיה מונשם ומורדם כמה ימים, לא זוכר הרבה מהפינוי. "אני לא זוכר את הפיצוץ עצמו, זה היה פלאש כזה, היו שני פיצוצים, אחד ששרף לי את הפנים, והשני ששבר לי את הפנים", הוא אומר. "היה לי שבר ברגל, שברים בפנים, בגולגולת, זעזוע מוח, שני גידים קרועים ברגל, כוויות בדרגות שתיים ושלוש, זהו בגדול".

בנימין, חברם לפלוגה שלא התראיין, הוגדר גם הוא במצב קשה. הוא נפגע ברגלו, עבר קטיעה חלקית וסובל מכוויות בדרגה שתיים.

יבגני, שסובל משבר בשכמה ומרסיסים, משחזר: "בתור מ"פ מרגע הפציעה, כל הזמן התחלתי לשאול, לצעוק שמות של אנשים, להבין שנייה מה גודל האירוע. הפעם הראשונה שבה אני מצליח להבין את גודל האירוע היתה במנחת המסוקים שבעוטף, ראיתי את הכמות של כלי הרכב, את הכמות של המסוקים שנוחתים, אני שומע את החבר'ה הפצועים".

ינון: "כמו שיבגני אומר, ואני חושב שזה תקף לגבי כולם, כל מי שהיה בהכרה חשב מצד אחד על עצמו, אבל מצד שני, כל הזמן רץ לו בראש מה קורה עם כל השאר".

עכשיו בשיקום באיכילוב הם חולקים חדר משותף ומנסים לעודד אחד את השני ולהתחזק ביחד.

ינון: "נראה לי שנהייתי רגיש פתאום בסיטואציה פה. כל דבר קטן שרואים, זה סוג של אבן שיורדת מהלב, רומן לא יכול לאכול דברים מוצקים. ואז אנחנו יושבים ומדברים בחדר אוכל, ואחרי עשר דקות שאני יושב איתו אני פתאום רואה שהוא עם שניצל ואוכל, והכל. הסתכלתי עליו בהלם, וזה משהו שהוא מעודד. פתאום לראות התקדמות".

"אתמול, לדוגמה, ראיתי את בנימין, פתאום עובר מכיסא גלגלים למיטה בקביים, כל פעם לראות איזושהי התקדמות של בן אדם פה זה משהו שנפשית עוזר ממש. מנטלית זה מאוד מחזק, כי את מבינה שלכל דבר יש איזשהו זמן של שיקום. בסופו של דבר כן מצליחים להשתקם וכן מצליחים לחזור לשגרה לאט־לאט. החיבור הזה שרצינו לבוא ולהיות פה ביחד הוא לא רק שיהיו לנו צחוקים. זה באמת משהו שהוא מחבר, שבן אדם שעבר איתך את האירוע וראית אותו בפעם הראשונה, בסיטואציה כלשהי, ואתה רואה אותו עכשיו, את ההתקדמות שלו, זה מחזק מנטלית ונותן לך תקווה כל פעם מחדש, הפאזל בסוף יהיה מחובר".

מצבי רוח וימים לא טובים

יבגני: "רומן, בגלל הפגיעה בעיניים שלו, אסור לו להסתכל הרבה בטלפון. אז חשבנו וחשבנו וחשבנו וחשבנו מה צריך להביא לרומן, וינון הלך וקנה לו מכונית על שלט. ומאז יש לרומן צי של מכוניות על שלט, והוא עושה פה ימי תחרות ומרוצים לכל המחלקה".

יבגני מוסיף: "במהלך השיקום יש לך מצבי רוח, יש לך הרבה ימים לא טובים. ינון היה לפני זה מאמן כושר, ועכשיו אני רואה את זה עליו כל הזמן, את הקושי הזה, כשהוא רואה אותי מרים משקולות, והוא רוצה גם. בימים הלא טובים האלה אני חושב שהדרך היחידה לעבור דבר שכזה זה ביחד. זה ממש משהו חשוב", מסכם יבגני.

לינון ולבת זוגו יש סטודיו לכושר בבית שאן וסטודיו נוסף שפתחו לפני שנה באותו מתחם. כעת, לאור המצב, סטודיו אחד סגור זמנית ואת השני מפעילה בת הזוג אשר עושה זאת במקביל לכך שהיא מטפלת לבדה בשני הילדים, בני 6 ו־8.

רומן הוא מנהל פרויקטים וגר באשקלון, נשוי פעם שנייה ויש לו שלושה ילדים מנישואים ראשונים ושניים של בת הזוג בגילים 7 עד 13.

יבגני נשוי ואב לשלושה, בן 10, בת 7 ובת שנה וחצי: "אני חושב שאם יש משהו שנותן איזושהי נקודת אור ובוסט לכל חייל, כשרואים את החיבוק ואת החום שעוטפים אותנו פה בשיקום, וזה מהבוקר עד הערב וזה לא מפסיק וזה רק הולך ומתעצם, מהצוות הרפואי, מהאזרחים, מהמשפחה ומכולם, ולפי דעתי זה הדבר הכי יפה שיש והכי מחזק".

ינון: "כשבן אדם שעבר איתך את האירוע וראית אותו בפעם הראשונה, בסיטואציה כלשהי, ואתה רואה אותו עכשיו, את ההתקדמות שלו,זה מחזק מנטלית ונותן תקווה"