חיים ומוות בידיהן: מנהלת מעבדה ומעבדנית נעות בין שני העולמות

לפני כמה ימים הגיעו בני זוג צעירים עם תינוקם לביה"ח בילינסון שבפתח תקווה. הם חיבקו בדמעות של התרגשות את ד"ר רעות מטר ואת מיכל גולדנברג מהמעבדה הציטוגנטית, שסייעו להם להביא לעולם ילד בריא.

בני הזוג לא ידעו שרגע אחרי פגישת התודה מטר וגולדנברג עזבו את בית החולים - ונסעו לאבו כביר, שם עסקו כל הלילה במשימה הנוראה של זיהוי חללים מהמלחמה. הן הזילו דמעות גם שם, אך הפעם בנסיבות כואבות.

"החיים שלנו נעים כבר כמה שבועות בין חיים בריאים, שאנחנו מעניקות לזוגות במעבדה שלנו בבית החולים, לבין הערבים והלילות באבו כביר, שם אנחנו מתעסקות למעשה במוות ובזיהוי של מי שכבר לא איתנו. אנחנו מרגישות ששתי המשימות חשובות מאוד: למשפחות שמקבלות חיים, למשפחות שלהבדיל איבדו את יקיריהן ושזקוקות לזיהוי סופי, וכמובן - גם לנו".

"מתקשים לעמוד בעומס"

קשה לחשוב על מנעד יותר קיצוני. ד"ר מטר (50) מנהלת מעבדה ציטוגנטית ואבחון טרום־השרשתי בבילינסון, וגולדנברג (40) היא עובדת בכירה במעבדה. עד לפני חודש הן עסקו רק במתן תקווה וחיים בריאים למאות ואולי לאלפים של זוגות בישראל.

"מגיעים אלינו בני זוג שמעוניינים להביא ילד לעולם ללא המחלה הגנטית שקיימת אצלם. לכל אדם פזורים לאורך הדנ"א שלו סמנים שהוא ירש מהוריו. הסמנים הללו הם טביעת אצבע גנטית של אותו אדם, והם ייחודיים לו. במעבדה אנחנו משתמשים בתכונה הזו כדי להפריד בין עותקים תקינים של המטען הגנטי לבין אלה שנושאים שינוי, כלומר - מחלה", מציינת ד"ר מטר.

"האבחון שלנו כולל בדיקה של העוברים שנוצרים בהפריה חוץ־גופית, והחזרה לרחם של עוברים בריאים בלבד, ללא המחלה הגנטית", מוסיפה גולדנברג, "כך אנחנו מצליחים במעבדה להעניק לזוגות ילדים בריאים, ואפילו למנוע לעיתים גירושים בקרב זוגות שיודעים שיש להם בעיה גנטית. התהליך הזה בעצם נותן להם תקווה להביא לעולם ילדים ללא המחלה".

לדבריהן, הן מתרגשות בכל פעם מחדש כשילד בריא נולד כתוצאה מהתהליך שביצעו. לפני חודש, מתוקף הנסיבות הטרגיות, הן הבינו שבאבו כביר מוכרחים להסתייע בידע שלהן גם במשימת זיהוי חללים.

"באבו כביר אנחנו משתמשות באותה טביעת האצבע הגנטית כמו במעבדה, אך הפעם, להבדיל, למטרה של שיוך שם למת"

"חברה שלי, ד"ר נורית בובליל, מנהלת המעבדות באבו כביר, אמרה לי שהמצב שם מאוד קשוח. שיש להם עבודה מסביב לשעון ושהם מתקשים לעמוד בעומס", מספרת ד"ר מטר, שרתמה לצידה את גולדנברג. יחד, הן החליטו לעבוד במשך היום על החיים - ובשעות הלילה על המוות.

"אני מרגישה שזו ממש שליחות שלנו, מצווה", אומרת גולדנברג, "גם באבו כביר אנחנו למעשה משתמשים באותה טביעת האצבע הגנטית, אך הפעם למטרה אחרת - שיוך זהות ושם למת".

מתפרקות בדרך הביתה

"הדבר הזה מאוד קריטי למשפחה של חלל - עצם העובדה שנוכל להעניק זיהוי ודאי, ולתת לקרובים את האפשרות להביא את יקירם לקבורה ולשבת עליו שבעה. זה גורם סיפוק לדעת שאנחנו יכולות להעניק מהידע הייחודי שלנו ולאפשר זיהוי. בימים הראשונים קיבלנו המון דגימות דנ"א, והפקנו מהן את הפרופיל הגנטי של החלל".

השתיים מספרות שעבודתן הלילית כרוכה בעומס רגשי לא מבוטל: "קרה גם שבכינו באבו כביר. אנחנו מאוד משתדלות להפריד בין העבודה לרגשות, אך לעיתים זה מופיע ויש פרץ של דמעות", מספרת ד"ר מטר.

אחרי הערבים הקשוחים באבו כביר הן חוזרות מאוחר בלילה לביתן, מרשות לעצמן מעט לנוח ולהתפרק, לעכל את הסיפורים הקשים שחוו במכון. "יש רגעים שנצרבים בנשמה, רגעים שבהם אתה קולט עם מה אנחנו מתעסקות עכשיו. זה מורכב מאוד", הן משתפות.

בבוקר הן כבר פועלות שוב בנמרצות לאפשר להורים להיכנס להיריון עם עובר בריא: "למזלנו, בבילינסון דואגים לנו גם רגשית, ומאוד עוטפים אותנו ותומכים בנו. בית החולים דאג איך נקבל את המראות הקשים באבו כביר ואיך נתמודד איתם. הם כל הזמן עם היד על הדופק".

אחרי יום עבודה מתיש נוסף בבית החולים, הן לא מוותרות ואוספות כוחות שוב בדרכן לאבו כביר. "אנחנו מספקות ודאות במקום מאוד לא ודאי", מספרת גולדנברג, "בבקרים לזוגות שרוצים להיכנס להריון עם עובר תקין, ובלילות למי שקרה להם הנורא מכל ונרצח להם בן משפחה".

"זאת מתנה גדולה, היכולת הזו שלנו. עכשיו הלחץ ירד, כי זיהוי רוב החללים הושלם. בימים הראשונים של המלחמה הייתי בהלם, בכיתי הרבה, הייתי תלושה. דווקא העבודה האינסופית שלנו מחזיקה אותנו, ומאפשרת לנו להיות מרוכזות במשימה הלאומית הזאת".