מעיין אדם מודה: "אני סובלת מסינדרום המתחזה"

המחצית הראשונה של חיי הייתה כישלון מהדהד בכל פרמטר, וכשבאה ההצלחה - היא באופן טבעי הייתה מאוד מחשידה. איך יכול להיות שאפסית כמוני, פתאוםמשתנה?

אז הסברתי לעצמי שהמפקד לא עלה על זה שאני גרועה, שהצלחתי למרוח את הבוסים שלי בכנסת כמו חמאה, שהגעתי לגמר בהישרדות כי זכיתי מההפקר, בקשת זה עניין של זמן עד שיפסיקו להתפשר, ואפילו כאן ב"ישראל היום" אני מחכה שמישהו יתעורר. אחרי כל סדנת כתיבהאני טרודה, נשבעת. מחכה שמישהו יבוא ויבקש החזר.

אני חיה עם זה.

בכל פעם שמישהו מחמיא לי על העבודה שלי, אני נושמת לרווחה. יופי, ברוך השם, הוא לא שם לב שאני לא מספיק טובה. כשמפרגנים לי על הכתיבה שלי, אני חושבת לעצמי "טוב, יש הרבה אנשים בלי סטנדרט גבוה. זה גם קהל, את לא חייבת למצוא חן דווקא בעיני מביני עניין". אפילו כשאני מקבלת מילה טובה על המראה שלי, אני מרגישה אשמה. רימיתי אותם, אני לא באמת נראית ככה, זאת הזווית והתאורה.

לעוד טורים של מעיין אדם>>

אני מרגישה שאני מבלפת כל הזמן ויוצאת מזה בשלום. זה רק המזל והיכולת לחמוק מהרדאר, שהביאו אותי עד הלום. אני לא סובלת מחוסר ביטחון, תמיד הייתה לי תחושת מסוגלות, פשוט ביני לביני, אני משוכנעת שכל מי שבוחר בי עושה טעות.

גם בזוגיות.

השבוע בוגר סדנה שלי כתב לי שהוא יצא מהארון בזכותי, ששיניתי לו את החיים, שהוא לעולם לא ישכח את השיעור בכיתה. זה כבר היה מוגזם עבורי, התמלאתי ברגשות אשמה. במשך שלוש שעות עמדתי שם וחרטטתי להם את הצורה. מילא שהוא לא תבע אותי, אבל כזאת תודה?

ברגע של איבוד עשתונות העליתי סטורי עם המילים המרגשות שלו, והודיתי שבתחושה שלי בילפתי את דרכי לליבו. שנייה לפני שהתחרטתי, כשכבר עמדתי למחוק את זה מהרשת, פן לא יבואו יותר לסדנה - התחילו לזרום הודעות הזדהות.

והבהרה: אני סובלת מ"סינדרום המתחזה". על פי ויקיפדיה, התסמונת נפוצה בעיקר בקרבנשיםמצליחות, אך גם גברים כתבו לי בדמעות. זה לא קל להרגיש שכל מה שאתה עושה - זה לטייח, לרמות.

כשהייתי קטנה, אבא שלי אמר לי: "את יודעת מה ההבדל בין אדם חכם לפיקח? החכם לא מכניס את עצמו לצרות שהפיקח יודע לצאת מהן, ואת בתי, פיקחית מאוד".

אבל זהו, אני כבר חכמה אבא, אין לי יותר על מה לכסות.

מוקדש לכל הפיקחיםוהפיקחות.