"עצוב לי בימי מלחמה, אין לאן ללכת"

חודשיים וחצי אחרי שהתגייסתי לצה"ל, נפלו עלי ועל כולנו השמיים, באמצע יום הקדוש לעם ישראל הותקפנו על ידי הערבים סביבנו. זכורים לי הימים הארוכים שנמשכו עד אין קץ, ציפייה דרוכה, שקט עצור, פחד מהתוצאות העלולות להגיע, והחדשות האיומות שאותן אנו סוחבים עד היום. זכורים לי הלילות, כשחזרתי הביתה, אחרי כחודש שהייתי בבסיס ולא יצאנו הביתה, חושך ועלטה כבדה שררה בחוץ, רק כלבים נבחו.

ובתוך הימים והשנים, ב-12 אפריל 1976, כתבתי את השיר:

מלחמה

עצוב לי בימי מלחמה                               

אין לאן ללכת.

הכל עצוב בחוץ, הרחובות נמשכים

עד לאין קץ.

 

הימים אפורים,

הלילות קרים.

את פנסי הרחוב לא הדליקו – 

עלטה בחוץ.

 

הירח הסתתר בין העננים,

הכוכבים שכחו את אורם להפיץ

כאילו גם הם ידעו

כי זו מלחמה גורלית.

 

פה ושם שמעתי רשרוש

מבין השיחים,

עלים הפחידוני והקפיצוני,

רק אני נמצאת ברחוב.

עצוב לי.

 

* הטקסט נשלח על ידי הכותב/ת למערכת "ישראל היום" ומובא כלשונו, למעט תיקונים לשוניים קלים. הוא מבוסס על חוויות וזיכרונות אישיים, ואין המערכת אחראית לתוכנו או לפרטים ההיסטוריים הנזכרים בו. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו