אברי גלעד: שינויים עצומים בזכות טיפה של אמפתיה

שאלה אותי הבינה המלאכותית, שאיתה אני מפטפט בימים האחרונים - האם תצטרף למלחמת האחים של גנץ? אמרתי - עוד לא הוצאתי את מקלע ה־0.3 שלי מהבוידם. שאלה המלאכותית - מהו בוידם? עניתי - מחסן קטן הצמוד לתקרת הבית. אמרה - למדתי, תודה. הקשתה - מדוע אינך מצטרף למחאות, למילים הקשות, ל"חורבן" ול"סוף" ול"נרעיד, ונהפוך"? אמרתי לה - אני לומד את המתרחש. אמרה - מה זה? ציטוט של ימימה? החמאתי לה על המאגר הרחב של ציטוטים שהיא מחזיקה, ואישרתי. ימימה אביטל זצ"ל, מדריכתי הנפשית, אומרת שיש "ללמוד את המתרחש". לא להגיב אוטומטית, לא לשים את כל הפחדים והשנאות והחשבונות של פעם על המציאות המתרחשת כעת. לא לגרור מטענים מרגע לרגע. ללמוד כל רגע את מה שקורה בו באופן נקי, עד כמה שאפשר. לכן לוקח זמן להתבונן, לראות מה יקרה כשהאבק ישקע, כשהמילים החזקות ייחלשו בפוגשן את סלעי המציאות, כשהחיים יאזנו גם את הקיצוניים ביותר.

על בשרי למדתי - להגיב מהר, להיות נמהר, זה עניין מסוכן. הרבה אמירות נמהרות שלי סיבכו אותי בסערות שהייתי מוותר עליהן בשמחה. לו לא הייתי מגיב מהר, חזק, יהיר, אלא קודם לומד את המצב, נותן לו לשקוע בתוכי כדי למצוא איזונים - דבריי היו מגיעים ליותר אוזניים, שאיבדתי בגלל הנמהרות הבנויה בי, במיוחד תודות להפרעת הקשב והאימפולסיביות שבורכתי בהן. אבל עכשיו, כשאני פחות פעיל בתקשורת, אני מוצא מחדש את המקום היותר רגוע - פחות תגובתי, פחות שופט לחומרה כל עניין. רואה לאחור איך יכולתי להגיד אותם הדברים במילים אחרות ולעשות פחות רעש.

לכן אני לא ממהר להיענות לקריאות השבר שהנה כלו כל הקיצין, ולא שלא מפריע לי מאוד. למשל, השר קרעי ותשוקתו לכבות את אחת מלהבות התרבות הכי משמעותיות בארץ הצחיחה הזאת - תאגיד השידור הציבורי הנהדר, שלא כל מה שיוצא תחת ידיו תמיד מתאים לכולם, אבל בסך הכל הביא מסך מגוון, עצמאי, חדשני, נועז, יצירתי, תורם עצום למה שזז כאן. מה הלהט הקדוש הזה לסגור, בשביל מיליארד שקלים? מהם מיליארד שקלים בממשלה הפזרנית הזאת? אסור שרק ערוצים מסחריים יוליכו את התרבות. זה יהיה אסון, ואני אומר את זה מבפנים. ובכל זאת, ולמרות שיש עוד דברים שאני מתקשה לעכל, אני אומר לעצמי - חכה עם ההפגנות. בהחלט ייתכן שיהיה בהן צורך אחר כך, אבל כלום עוד לא קרה, מלהיטים אווירה בשביל תאוות נקם, אולי יהיה ממש בסדר. לנשום.

תמונה

בכל שנה בוחרים בעולם את תמונת השנה החולפת. בדרך כלל מדובר, למשל, בתמונתו של דוב קוטב רעב, על גבול שלד מהלך, שט על חתיכת קרחון קטנה שנותרה ממה שהיה פעם ביתו, או שריפת ענק שכילתה עיר אבל כבאי גיבור הציל ארנב מחמד מהאש, ותמונתו נושא את הניצול בכובעו לא הותירה עין יבשה. מכירים. תמונת השנה הזאת היא אחרת לגמרי, ראיתי אותה השבוע: זאת תמונה של שתי נערות באוטובוס, כאן בארץ. הן יושבות, פרצופן תקוע בטלפון, כמקובל, ולידן עומדת אישה מאוד מבוגרת, מאלה שפעם היינו קמים לכבודן כבר כשקנו כרטיס אצל הנהג. מבחינתי זאת תמונת העשור, כי יש בה הכל: אובדן הכבוד לזקנים, התפוגגות החמלה הטבעית מהמרחב הרגשי, ניתוק מהעולם האמיתי ויצירת מִינִי־עולמות המתקיימים בין העיניים של האדם למסך שמולו, ושכולם מסביב ימותו.

אני איני מגנה את הנערות האטומות. זה לא הן. הן גדלו לעולם שבו הסלפי, העיסוק בעצמי, הפך לעיסוק המרכזי של בני האדם החדשים, והאמפתיה, ראיית הזולת תוך כדי מחשבה קבועה על איך לעשות טוב בעולם, נעלמת במהירות. יש מחקר שקובע כי האמפתיה היא התכונה הנעלמת מהעולם במהירות הגבוהה ביותר, והאמת היא שאני שמח שאני כבר אדם מבוגר למדי, ושאת הרגע שבו יוכרז כי האמפתיה נעלמה לגמרי כבר לא אראה במו עיניי. בעיניי, עולם ללא ראיית הזולת הוא עולם לא ראוי למגורי אדם, כמו מאדים.

אז מה? איך נשיב עטרה ליושנה? האם יש בכלל דבר כזה השבת עטרות, או שהעולם תמיד הולך קדימה בלי להביט לאחור? התשובה ממש מתחת לאף. בנותיי לומדות בבית ספר שבו אסור להשתמש בטלפון חכם בכלל, לא בבית הספר וגם לא בבית. וראה איזה פלא: גם הן וגם חברותיהן ערות למתרחש סביבן, ממהרות לעזור לכל אדם או בעל חי שזקוק לסיוע, ליבן לא עטוף קרום עבה של אנוכיות והן אינן רואות במציאות רק רקע לסטורי תפל, אלא הזדמנות לתת ולהתגייס לעשייה טובה ומיטיבה.

השר קיש, קח בקשיש, הוצא את הטלפונים מבתי הספר, תן לצעירים מתנה - את נפשם הרכה, התמימה, הטובה, בחזרה. אם לא תעשה כך, כשאף אחד כבר לא יזכור אותך ומי היית, גם אתה תעמוד באוטובוס עם מקל לצד ילדים יושבים ומבטם תקוע במסך עם אינטליגנציה מלאכותית ובלי רגש אמיתי. אז נאמנות לביבי לא תעזור, ובפנייה חדה, תיפול.

רפת

נשבר לי הלב השבוע. הרפת בהרדוף נסגרה. תצחקו, זה מסוג הדברים שמגיעים אלי לרגש ומשפיעים יותר מאיזה גולדקנופף מושחת עד העצם. למה זה חשוב? כי הרפת בהרדוף היתה ניסיון אמיתי גם לגדל פרות לתעשיית החלב, אבל גם לשמור על צלם אנוש בתהליך. לא להתייחס לבעל החיים העדין הזה כאמצעי יצור בלבד, אלא כאל יצור בעל זכויות. למשל, הזכות לרצפה נקייה.

כשביקרתי שם התרשמתי מאוד מכך שהפרות לא מבוססות בהפרשותיהן, נקי להן ומאוורר, אין ריחות דוחים של רפת, מאכילים אותן במזון אורגני שמגודל במקום ללא קמח מחברותיהן שסיימו את המשמרת, לא צורבים בבשרן קעקוע זיהוי אלא שמים להן עגיל אופנתי, ובאופן כללי יש אווירת הרע במיעוטו. אם מנצלים בעלי חיים לטובת האדם, לפחות שיהיה ככה.

ומה שבאמת העציב אותי היה הידיעה שהפרות שהתרגלו לתנאי מלון באבו דאבי נמכרו לרפתות אחרות, רגילות, ואחרי שכל ימיהן חיו טוב, לפתע הועמסו על משאיות ועברו להיות פרות רגילות - מכשיר לייצור חלב בתנאים הכי מינימליים לקיום, בלי שום פינוק מיוחד. כמו להילקח יום אחד במונית מהסלון של הבית ולהיזרק לתא עם 16 אסירים בכלא דמון בלי שום עילה. השוק השתנה.

ולמה כל זה? כי החלב האורגני שיוצר שם, בהרדוף, היה יקר יותר מחלב רגיל, ואנשים לא קנו. רק מעטים מוכנים לשלם על תנאי ייצור הוגנים, על מצפון נקי, על טלפיים שלא טובלים בחרא עד קרסול. ותגידו יוקר המחיה וכל זה, ונכון, למי יש כסף למותרות של פרות, אבל הניתוק בין המוצר למקורו מאפשר ניתוקים יותר משמעותיים בחיים, ולמי אכפת באילו תנאים יוצר האייפון שלי, העיקר שיעבוד, וימותו כל הסינים שעבדו עליו.

ועוד אני מתמוגג מיפי נפשי, קיבלתי מייל מרפתן שמספר לי שהוא מקים רפת מקיימת, שבה מאפשרים לעגלים לינוק מאמא ולפרה לבטא את אימהותה ולא לחוות חטיפה אכזרית של פרי בטנה מייד אחרי ההמלטה, ושמחתי שחלון נסגר ודלת נפתחה, ואעשה מה שאפשר כדי לעזור לפרויקט הזה שנקרא "חלב פרה מאושרת", כדי שבתוך כל הניצול תהיה פינה של רחמנות. זה לא המון, אבל טיפה של אור דוחה הרבה מן החושך. ואני תמיד חושב לי שכל מה שאני מכניס לגוף שלי נושא תדר, זיכרון, של מה שעשו למי שייצר את המזון הזה, ותדר של חטיפת ולדות עושה לי את הקפה מר. שיהיה לכם סופשבוע מתוק.

avrigilad@gmail.com