הדחיינות, הנטייה לדחות דברים בצורה קבועה, היא תופעה שמוכרת לרבים מאיתנו המחפשים פתרונות על מנת להיפטר מהנטייה המטרידה הזו. גישת ה-NLP מציעה ארבעה צעדים פשוטים ומפתיעים שיכולים לעזור לכם בהתמודדות עם הדחיינות.
באופן כללי ניתן להגדיר את גישת ה-NLP כשיטה להבנת "שפת התכנות" של התוכנות האוטומטיות של המוח. אנחנו, בתחומים רבים של החיים, מתוכנתים למעשה על ידי דפוסים שונים שרכשנו במהלך החיים. שינוי של הדפוסים האלה, מוביל לשינוי בחיים שלנו, בגישה שלנו לעולם, לפעולות שלנו בתוכו וליחסים שלנו עם אנשים אחרים מסביבנו.
מתוך גישה זו ניתן לסמן ארבעה צעדים שמסייעים להתמודדות עם דחיינות.
להבין את הפעולה: המוטיבציה לדחות
בבסיס ההתמודדות עם הדחיינות עומדת אי הבנה מאוד עמוקה שעלינו להכיר ולתקן: דחיינות אינה ההיפך ממוטיבציה אלא מוטיבציה שנעשה בה שימוש לא נכון. דחיינות אינה הימנעות מעשיית מה שצריך על ידי הדחייה שלו למועד אחר; הדחיינות איננה הימנעות מפעולה אלא פעולה ברורה שמתרחשת בזמן: פעולת הדחייה של משימה מסוימת לזמן אחר. כאשר אנחנו דוחים אנחנו כן עושים משהו בזמן – את פעולת הדחייה.
לכן, עלינו להחליף פעולה אחת בפעולה אחרת ולהפנות את המוטיבציה המבוזבזת לאפיק אחר. אחרי שהבנו את זה, אנחנו יכולים לעבור לשאר הצעדים המעשיים.
לשנות את המסגרת ולא את התוכן
נדמה שברוב המקרים המלחמה בדחיינות מבוססת על שינוי התוכן: לנסות לרצות לעשות את מה שצריך, אם מתוך שכנוע (חיובי) או הפחדה (יצירת חשש מהתוצאות השליליות). עם זאת, גישה נכונה יותר תהיה התרכזות דווקא בתבנית, במסגרת שבתוכה פועלת הדחיינות.
לדוגמה: אם אנחנו צריכים לכתוב משהו דחוף וכשאנחנו מתיישבים מול מסך המחשב אנחנו מעדיפים לצפות בסרטונים ביוטיוב, עלינו לשים לב כיצד אנחנו "משכנעים" את עצמנו לבחור בסרטון על פני עבודה – האם אנחנו משתמשים בטיעונים (אני-אעבוד-אחר-כך-יש-לי-עוד-זמן) או בתמונות (מדמיינים את ההנאה שנפיק מצפייה לעומת המאמץ הכרוך בכתיבה) או נרגיש דחף לצפות ב"רק-עוד-סרטון-אחד".
בהתאם לכך גם נבנה את ההתמודדות ונשנה את התבנית ולא את התוכן שלה: את הטיעונים ניתן להגחיך, לצחוק עליהם ולהגיד אותם בטון מצחיק; את התמונות נוכל לדמיין ללא צבעים ובצורה מעומעמת ומרוחקת שיהפכו את התמונה לפחות מושכת; אל התחושה החלשה כלפי המטרה שאנו דוחים נוסיף תחושת דחיפות, התלהבות ורצון להצליח – תחושות שיגרמו לנו לרצות לעשות את מה שצריך להיעשות.
להחליף את הסימן: למקומות, היכון, צא לעבודה
כיוון שדחיינות היא סוג של מוטיבציה שמופנית למקום הלא נכון, לפעולה הלא נכונה, חשוב להבין שכמו כל פעולה, חזרה והתמדה הופכים אותה לאוטומטית. לכן, כדי לנצח את הדחיינות, כדי להפנות את המוטיבציה המבוזבזת הזו לכיוון יעיל, צריך לנטרל את השגרה הפגומה וכך להחליש את הפעולה האוטומטית.
אם התרגלנו לפתוח את הבוקר מול המחשב עם כוס קפה ונבירה באתרי ספורט על מנת לדלות כל ידיעה חשובה יותר או (בעיקר) פחות, עלינו להבין שהקפה והנלווים אליו הופכים לסימנים – הסימנים האלו הם זרז לפעולה הרגילה שהיא שגרת הדחייה. על מנת להפסיק לדחות עלינו לשנות ו/או להיפטר מסימנים שמובילים לדחייה. אין זה אומר שצריך לוותר על הקפה בבוקר רק שניתן לשתות אותו ליד השולחן ולא ליד המחשב. כך, כשניגש למחשב, זה יהיה על מנת לעבוד ולא על מנת לקרוא עוד ניתוח של משחק מאתמול בלילה.
בנוסף, ניצור סימנים חדשים שיוצרים את השגרה החדשה – ביצוע המטלות שעלי לעשות באופן יעיל וגם, עד כמה שניתן, מיידי.
להביו את התגמול: נתת? קיבלת!
עכשיו, אחרי שהחלפנו את הסימן והתחלנו ליצור שגרה חדשה – כעת צריך לטפל בתגמול.
תגמול (או "רווח משני" בשפת ה-NLP) הוא ה"רווח" שיש לנו מביצוע הפעולה גם כשהוא לא ישיר – מיצירת ההרגל החדש. כדי שההרגל החדש יכה שורשים ויהפוך לשגרה עלינו לחבר אליו תגמול וגם, לא פחות חשוב, להבין בדיוק מהו התגמול שקיבלנו מהדחייה בעבר. אם ניתן, כדאי שהתגמול יהיה קרוב (ולעיתים אף זהה!) לתגמול שהניע אותנו לדחות – אם נעבוד עכשיו, למשל, יהיה לנו הרבה זמן פנוי אחר כך לעשות את הדברים שאנחנו רוצים לעשות. למעשה, אנחנו דוחים את הדחייה ל"אחרי העבודה" ובכך מבטיחים לעצמנו יותר זמן פנוי, ללא הפרעות וללא רגשות אשם, לעשות את הדברים שאנחנו רוצים.
לסיכום, מדובר על ארבעה צעדים:
1. להבין מה אנחנו עושים – לזהות את מנגנון הדחיינות שלנו.
2. לשנות את המסגרת שבה פועלת הדחייה.
3. לגלות את הסימנים שמפעילים את הדחייה ולהחליף בכאלה שיעודדו יצירת שגרה חדשה.
4. לזהות את התגמול לדחייה ולהמיר אותו (על ידי שינוי או החלפה) בתגמול השגרה החדשה.
הכותב: ליאור ברקן, מרצה בינלאומי ומנהל בית הספר הישראלי ל-NLP. לפרטים נוספים על הקורס הקרוב ואיך הוא יוכל לעזור גם לכם להפסיק לדחות - בקרו באתר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
