"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אזעקה באשקלון, כשירושלמים

סוף־סוף הרגשנו אנו, הירושלמים, את מה שעובר על תושבי הדרום • השאלה היא האם העובדה שרובנו איננו חלק מחווית ההתשה הזו - רלווטנית לאופן שבו אנחנו מתייחסים למצב

,עודכן
0השמעה
רצים למקלט במדרחוב באשקלון. שגרה יומית וגם לילית, צילום: רוני שיצר

ובכן יוזהר מראש: זה הולך להיות סיפור עם פוטנציאל סכרין גבוה, וגם קורטוב צדקנות יהיה בו, ואולי מעט טהרנות, ובכל זאת אספר אותו כי הוא אמיתי וחשוב.

כבר שלושה ימים שאני מסתובב מהורהר, מאז אותן שתי דקות קריטיות שמשום מה לא הצליחו להפחיד אותי אבל הצליחו לעורר בי אשד מחשבות גועש שאינו מרפה. את השבת האחרונה עשינו באשקלון. כפר נופש. הופעה. עלינו על משכבנו בשלום, ובאחת אחר חצות לערך חצי התעוררתי ומתוך שינה שמעתי סירנה עולה ויורדת ואם גאונה מספרת מתוך שינה לבתה הדאוגה שזהו אמבולנס.

אני זוכר שמתוך שינה שאלתי את עצמי שתי שאלות: האחת, למה צריך אמבולנס, שמגיע בתוך כפר נופש רוגע, להשתמש בסירנה, והשנייה: איזה מין אמבולנס משמיע קולות נפץ אדירים כאלה, שמזעזעים את כל המבנה ואת כל הסביבה? יכול להיות שזה המנהג פה, בברזילי?

מבחוץ עלה קול שאון גדול. אימהות צעקו על ילדיהן לרדת למקלט. אנשים שקמים מתוך שינה עמוקה לאזעקת אמת מתנהגים במעט פאניקה. המבנה היה מלא בילדים, מה שהפך את כל העניין לעוד יותר מסובך. אחרי שתי דקות חלפה האזעקה. מישהו אמר: וואו, היו שני יירוטים. ראיתי, ממש כאן מעלינו. וחזרנו לישון.

לי זה הספיק. עקרונית, העניין הראשוני העולה מן החוויה הוא: כמה טוב שהיינו שם וסוף־סוף הרגשנו אנו, הירושלמים, את מה שעובר על תושבי הדרום. אפילו שמחתי בליבי שבתי הנערה עברה את החוויה הזאת, שצרבה בה את ההכרה שהחיים בישראל הם קצת יותר מורכבים מאשר שלוות עולמים פרדס חנה כרכור. אבל בשביל זה לא הייתי מטריח אתכם באמצע שבוע חם.

השאלה האמיתית העולה מן החוויה היא זו: האם העובדה שרוב מוחלט של מקבלי ההחלטות בישראל ורוב מוחלט של מובילי השיח בישראל ורוב מוחלט של יוצרי התקשורת בישראל אינם חלק מחוויית ההתשה הבלתי פוסקת של ירי על הדרום; האם העובדה הזאת רלוונטית לאופן שבו אנחנו מתייחסים למצב הזה? האם היא רלוונטית לאופן שבו אנחנו מטפלים במצב הזה? והתשובה ההחלטית שלי היא: כן. היא רלוונטית.

בארוחת השבת שלאחר מכן ישבתי ליד חברי, השחקן גולן אזולאי, וניתחנו את מאורעות הלילה. גולן החכם והרגיש נולד וגדל בקריית שמונה של הקטיושות. אני נולדתי וגדלתי בירושלים השלווה של שנות ה־70 וה־80.

הספיקה לנו דקה של שיחה כדי להבין ששנינו מתארים חוויית חיים ישראליים שונה לחלוטין. חוויית הביטחון האישי של תושב אשקלון (ובעבר קריית שמונה) ושל תושב מבשרת - היא אחרת. נקודה. מה זה עושה למדיניות הביטחון שלנו? זהו. אני רק שאלה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר