הציפיות לא היו בשמיים. לא בגישה אנטית, חלילה, אלא ריאלית: מסעדה, לא משנה עד כמה היא סימפטית ואהובה, שמציעה הכול מהכול – החל מארוחות בוקר, בראנצ'ים וטוסטים, דרך פסטות ונודלס ועד לשניצלים והמבורגרים – לא יכולה להוסיף לתפריט שלה סושי. לפחות לא סושי ראוי, בטח שלא סושי טוב.
הסקפטיות, אם כן, הייתה מובנת כששמנו את פעמינו לרוטצ' – בר-המסעדה השוקק בראשון לציון, שהוסיף לתפריט סושי. או ליתר דיוק: הקים בתוך החלל שלו מסעדת סושי עם תפריט נפרד, כשהרולים מוכנים במטבח נוסף שעליו מופקד שף עצמאי.
זה כבר משהו אחר לגמרי, כי אף אחד לא רוצה שפריץ מהקטשופ של הצ'יפס על המאקי שלו. וזה הסיפור של Ji-Rou ("הבן השני" ביפנית), שמוגדר על ידי אנשי המקום כמסעדה בתוך מסעדה. לא מדובר בפופ-אפ זמני, אלא בהרחבה קבועה למקום הקיים.
סושייה בתוך מסעדה
תפריט הסושי, שעליו חתום נתי אוחיון, כולל כעשרה רולים יצירתיים ומסיביים שמצטלמים מעולה, מנת ניגירי אחת ומנת סשימי יחידה. התמקדנו רק בו ולא הזמנו מהתפריט הרגיל של רוטצ', מלבד קינוח.
אל חשש, שולחן שמזמין סושי רשאי להזמין גם המבורגר או רביולי בטטה, ולהפך. ההפרדה בין התפריטים קיימת במטבח, אבל לא בשולחנות. הבשורה המשמחת היא שהסושי של Ji-Rou הוא סושי טוב. לא מושלם ובטח שלא פורץ דרך או שובר מוסכמות, אבל בהחלט טוב, בטח בשביל מסעדת הכול מהכול.
המחירים אמנם לא נמוכים, אם כי המנות גדולות ונדיבות מאוד, תכונה שלמיטב הבנתנו רוטצ' מתהדרת בה גם בתפריט הרגיל. לדעתנו, רול אחד של שמונה חתיכות, אולי רול וחצי, יכול להשביע, ולא מתקמצנים פה על הדג.
מבין הרולים שניסינו, חיבבנו במיוחד את ה-Masaki (ספייסי טונה, שיטאקי, אספרגוס, מעטפת טונה, יוזו מנגו ופלחי לימון – 76 שקלים), שהיה פיקנטי וחמצמץ בקטע חיובי, בזכות הלימון.
גם רול ה-Bonzai (ספייסי סלמון, אבוקדו, בטטה, מעטפת סלמון צרוב, טמפורה, קריספי בטטה, עירית, ספייסי מיונז וטריאקי – 67 שקלים) היה מוצלח ובומבסטי, אם כי רחוק מלהיות מעודן.
כנ"ל לגבי Yoko (שיטאקי, אספרגוס, צנון יפני, בטטה, מלפפון, קריספי טמפורה ותלולית של טרטר סלמון מעל – 62 שקלים), שהוא למעשה רול שוכב, שהפרוסות שלו מונחות על צדן. בלוטות הטעם אמנם לא מבחינות בשינוי התנוחה, אבל העיניים והסטורי כן.
רול ה-Arashi הצמחוני (אבוקדו, בטטה, מלפפון, ציפוי קריספי בטטה ועירית – 51 שקלים) היה בסדר, אך שגרתי. מה שכן, מרוב רטבים בילט-אין, ככל הנראה לא תצטרכו לטבול את החתיכות בסויה או בספייסי מיונז.
ניגירי לפנתיאון
למרבה ההפתעה, המנה הכי מוצלחת בכל הארוחה, זו שנגעה בשלמות, לא הייתה רול, אלא ניגירי טורו סלמון (שתי יחידות גדולות של סלמון צרוב על אורז, יוזו קושו ופונזו – 58 שקלים). עד כמה אהבנו אותה? הזמנו אותה שוב, משהו שאנחנו לא זוכרים מתי עשינו בפעם האחרונה, כי זו כנראה הייתה הפעם הראשונה.
הדג היה חמים ועסיסי ובאמת הזכיר לנו בתי סושי ביפן. זאת בניגוד לשאר הרולים המורכבים, שטעימים ככל שיהיו, הם לא באמת "יפניים", אלא בעצם פרשנות מערבית למאכל. זו לא קטילה, אלא עובדה. בקיצור, לא לפספס את הניגירי. חד וחלק.
הקינוחים, וגם לזה לא ציפינו, אבל מהכיוון השני, דווקא אכזבו את כל יושבי השולחן. הקראק פאי (53 שקלים), שהומלץ לנו, היה רך מדי, ספוגי ואפילו קצת רוטט – מרקם שלא קסם לנו בעליל. עוגת הגבינה (53 שקלים) התבררה כלא יותר מסטנדרטית.
ובכלל, מתי מחיר של קינוח שגרתי ומטה חצה את רף 50 השקלים? חבל, היה עדיף להשקיע בעוד מנת ניגירי, שאנחנו עדיין לא מוציאים מהראש. יודעים מה? זה בדיוק מה שנעשה בביקור הבא שלנו ב-Ji-Rou, וסביר להניח שזה יקרה בקרוב.
Ji-Rou, בתוך מסעדת רוטצ', רוטשילד 64, ראשון לציון
